הדפסה
משנת הציונות הדתית -

על גובהה ותפארתה של הציונות הדתית, לקראת יציאה מן המצר

מאת הרב ד"ר בנימין לאו

מאת:  הרב ד"ר בנימין לאו

            ירושלים

בני לאו 2  על גובהה ותפארתה של הציונות הדתית, לקראת יציאה מן המצרמבוא 

את השורות הבאות אני כותב כשאוזני כרויה לחדשות, בשעה שבנינו נמצאים במהלך מלחמת מצווה ברצועת עזה. כל חטיבות העילית בצבא מלאות בבני הציונות הדתית, בתפקידי פיקוד והתנדבות. אין עוד קבוצה בארץ המצליחה לשמר את להט הנאמנות לארץ ישראל ולעם ישראל כמו שעושה מערכת החינוך הדתית-לאומית.

     

                    ובכל זאת - כשמביטים אל הפוליטיקה הישראלית, אל הממסד הרבני ואל התודעה הציבורית, יש  תחושה קשה.  במהלך השנים האחרונות חווינו מספר אירועים שהשפיעו רבות על הדימוי ועל המיצוב של הציונות הדתית.  אי אפשר להתהדר באמירות כלליות כי עוד מעט יפתחו כולם את עיניהם ויגלו עד כמה הם שגו.   

                    עכשיו, לאחר התפרקות הניסיון של האחדות הפוליטית, עם הפרדת הכוחות בין ה-'בית היהודי' וה-'איחוד הלאומי', אני מבקש לבדוק את מאזן הכוחות הפנימיים בתוכנו, ולזהות את גורמי החיזוק והחולשה שלנו.  ברור כי יש גורמים חיצוניים הרוצים להביא לבידוד זה, אך אני מבקש לעסוק בגורמים הפנימיים. אשרטט בקווים כלליים את אילן הציונות הדתית, משורשו וגזעו ועד ענפיו והרכבותיו. בתקופה של שבירת הגדרות וערבול אידיאות יש נטייה לוותר על  קטלוגים וחלוקות לטובת איזו יצירה מעורבת ששייכת לכל ולא מחייבת אף אחד. לדעתי, אנו נמצאים במבוך רוחני אשר הדרך היחידה לצאת ממנו היא דווקא חזרה להגדרות יסודיות ואבחון של מרכיבי היסוד ממנו צמח אילן זה.  

שרשים 

בכ"ה אדר א' תרס"ב- 1902 התכנסה בווילנה קבוצת רבנים ועסקנים דתיים, בראשות הרב יעקב יצחק ריינס, והניחה את היסוד לתנועת 'המזרחי', בסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". מראשיתה נאבקה תנועת 'המזרחי' ויורשיה אחריה, על שילוב ערכי הדת בלאומיות היהודית המתחדשת  ועל דמות החיים בארץ-ישראל.  

                    בתרפ"ב (1922) הוקמה על ידי חלוצים דתיים בארץ ישראל הסתדרות  'הפועל המזרחי'  באידיאולוגיה של 'תורה ועבודה' שנשאה את דגל ה-'מרד הקדוש' של הרב שמואל חיים לנדוי (=שח"ל).  רוב הוגי התנועה, רבניה ועסקניה, ראו בתחייה הדתית הלאומית של העם היהודי בארצו את עיקר תפקיד התנועה.  ליצור חברה  דתית עובדת בארץ ישראל, ומבוססת על יסודות הצדק והיושר. אין תורה בלא עבודה, ואין עבודה בלא תורה.  מתוך שרשים אלו התחיל לצמוח עץ הציונות הדתית.   

גזעו של עץ – השדרה המרכזית של הציונות הדתית 

משורשי תנועת 'תורה ועבודה' צמח העץ של הציונות הדתית. גזעו מזוהה עם תנועת 'בני עקיבא' המפוארת.  במשך למעלה מ- 75 שנים מחנכת התנועה את חניכיה לשאת את דגל 'תורה ועבודה'. ברחבי המדינה יש מאות אלפי חברים לחיי תורה ושמירת מצוות, שהתחנכו בתנועת 'בני עקיבא' מתוך התחייבות להירתם ולתרום בכל מעשה ציוני ומשימה לאומית נדרשת. מפעל ההתיישבות הראשון של התנועה היה 'הקיבוץ הדתי' שנשא את דגל ההנהגה האידיאולוגית שלה. אל תנועת 'תורה ועבודה' הצטרפו בשנות החמישים אלפי עולים מארצות צפון אפריקה והמזרח, אשר הקשר בינם לבין הרעיון של התנועה היה מובן מאליו. הם באו ממסורת של עבודת כפיים ופרנסה, הם באו ממסורת של תורה ומצוות והם באו ממסורת שבה ארץ ישראל היא יעד החיים.  במשך הזמן גם התפתחה לה לתפארת מערכת הישיבות התיכוניות והאולפנות בהנהגת הרב משה צבי נריה זצ"ל וממשיכיו הרב אברהם צוקרמן והרב חיים דרוקמן יבדל"א. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל העמיד תלמידים הרבה שיצאו לרחבי הארץ בשליחות חזון הגאולה מבית מדרשו של הראי"ה קוק: ראשי ישיבות, רבני ערים ושכונות ומנהיגי תנועת ההתיישבות של 'גוש אמונים'. כך קמו המוסדות המובילים של הציונות הדתית: השרות הלאומי בראשות הרב צפניה דרורי, המכינות בהנהגת הרב אלי סדן ותנועת 'מבראשית' של הרב מרדכי אלון.  דמות חשובה אחרת הקשורה לגזע של העץ הזה היא הרב אריה בינה זצ"ל מייסד ישיבת 'נתיב מאיר'. הוא בא מעולם של תנועת המוסר, חבר בכל נימי נפשו ל-'תורה ועבודה' ללא שום זיקה לתורת הראי"ה קוק. תלמידיו ינקו את דמותו הפשוטה מחד ומורכבת מאידך והפיצו אותה בכל רחבי הארץ: ישיבת הכותל, מעלה אדומים, ישיבת הגולן, מעלות ועוד - כולם יצאו מבית מדרשו של הרב אריה בינה.  מפעלים אלו, המחוברים בטבורם לתנועת הנוער 'בני עקיבא' מכילים את הקבוצה המובילה של חניכי הציונות הדתית הנקראים לכל פעולה ברחבי המדינה: חינוך, קליטת עליה, משימות חברתיות ומסירות נפש בצבא ובהתיישבות.  

"עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל". איש לא שאל על טיב ההתקשרות עם התנועה הציונית. זו היתה ברית חרותה בסלע קיומנו.  

הענף נוטה למזרח - מ'דגל ירושלים' ועד 'הר המור' 

למרות הקרבה הגדולה בין אנשי הציונות הדתית לתורת הראי"ה קוק, הוא עצמו הסתייג מתכנים רבים של תנועת 'המזרחי'.  עם כל הכבוד שרחש להישגיה של תנועה זו, הוא ראה בה תנועה של פשרנות והסתגלות ולא תנועת התעוררות לאומית-דתית.  חרה לו מאד כי 'המזרחי' לא עשה מספיק כדי לבטל את המשפט המחפיר של הקונגרס הציוני: "הציונות - אין לה דבר עם הדת". הוא גם הבחין ביחס המזלזל של ראשי הציונות לתנועת 'המזרחי'. על פי דבריו (אגרות, חלק ג, עמוד קעג) אין לתנועת 'המזרחי' סיכוי של ממש להשתלב בתנועה הציונית באופן משפיע ומכריע, אלא רק "כטפיל הנדחה מפני אדוני התנועה הציונית, אשר כל עניינם רק חוסן לאומי גשמי . . . ". תודעה זו הולידה אצל הראי"ה קוק את החפץ לייסד את התנועה הגדולה 'דגל ירושלים'. התארגנות זו היתה משאת נפשו של הראי"ה קוק, אך לא יצאה אל הפועל כלל. תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' שהתחנכו ב-'בני עקיבא' לא הרבו לדבר על 'דגל ירושלים'. הם השתלבו בעשייה הציונית דה-פקטו, והיו לחלק אורגני מהציונות הדתית.  במשך שנים רבות היתה הנהגת הציונות הדתית נתונה לקבוצות החלוצים של 'הפועל המזרחי', לחניכי 'בני עקיבא' שהמשיכו לשירות בנח"ל ולאנשי 'הקיבוץ הדתי'. באמצע שנות השבעים חל מהפך בהנהגת התנועה וחניכי 'מרכז הרב' ושלוחותיה החלו להשפיע באופן מעשי על כל שדות הפעולה של הציונות הדתית. ועדיין, העולם הרוחני של 'דגל ירושלים' נותר בהקפאה עמוקה, אך מעולם לא נעלם. בשנים האחרונות אנו עדים להתעוררות החזון הזה, מתוך ישיבת 'הר המור'. חלק מכתביו של הרב צבי טאו  מוקדשים לברור חזונו של הראי"ה קוק להקמת 'דגל ירושלים'. במאמר שפורסם אך לאחרונה "נשמה לעם עליה" (אדר תשס"ו), מברר הרב צבי טאו את דברי הראי"ה קוק הכתובים באגרת תקע"א לתנועת 'המזרחי'. בין השאר קובע הרב צבי טאו כי "אמנם תנועת 'דגל ירושלים', על פי מסגרותיה הרשמיות כבר אינה קיימת, אך הרעיון העומד ביסודה חי וקיים וחיוני להמשך הבניין ופריחתו." (צבי טאו, נשמה לעם עליה, עמוד פה).   

                    כדאי להתעכב על דברים אלו, שכן הם משמעותיים להבנת מידת האחיזה של הרב צבי טאו ותלמידיו בשדרה המרכזית של הציונות הדתית. הרב צבי טאו מודע היטב לאבחנה בין נשיאת 'דגל ירושלים' לבין נשיאת דגל 'תורה ועבודה'. על פי דבריו "הכרח הוא שלא תכנס תנועת 'דגל ירושלים' למסגרות הרשמיות של התנועה הציונית" (שם). זוהי אמירה הפוכה מאמירת היסוד של הציונות הדתית הקובעת בראש דבריה את החיבור המסגרתי לתנועה הציונית. גם הרב צבי טאו מסכים כי אין סתירה בין שתי התנועות, אולם אין לערב ביניהם ואין לבלבל ביניהן. אולי זו הסיבה כי הרב צבי טאו וחלק מבכירי תלמידיו  החליטו בבחירות האחרונות להצביע למפלגת ש"ס, בהיותה נאמנה להפצת התורה ללא חיבור לתנועה הציונית. גם אם זוהי השקפתו של הרב צבי טאו, אין ספק כי חלק מתלמידיו ותלמידי תלמידיו אינם מודעים למשמעות הזו שבהשקפתו. כשנודע ברבים על הצבעתו בבחירות היתה מבוכה רבה. חלק טענו שהייתה זו הצבעת מחאה, חלק התכחשו לה וחלק שתקו נבוכים. למותר לציין כי כמעט כל תלמידי ישיבת 'הר המור' ושלוחותיה באים ממשפחות של הציונות הדתית ומזדהים עם הרעיון של "המרד הקדוש" הקורא להשתלב עם התנועה הציונית. בשם השילוב הזה נמצאים התלמידים בכל החזיתות. לפתע נפער פתח המוביל אותם למחוזות אחרים, השונים במהות מהבית הטבעי שלהם.    

הענף הנוטה למערב – מהתנועה ליהדות של התורה ועד לאורתודוקסיה המודרנית 

בחול המועד פסח תשכ"ו נערך כנס היסוד של  תנועה אינטלקטואלית דתית בשם 'התנועה ליהדות של תורה'.  הקבוצה כללה את השורה הקדמית של חוקרי מדעי היהדות הדתיים ובראשם הפרופ' אפרים אלימלך אורבך. הם שילבו בדיוניהם את התביעה לראות יהדות דתית הפועלת מתוך התחייבות מוסרית להקמת חברת מופת צודקת ומתמודדת עם המודרנה ובתוכה. לקבוצה הזו בשלביה הראשונים כמעט ולא היו רבנים. רבים מהם היו בעלי תעודות סמיכה לרבנות, אך הם לא השתמשו בהן בפועל. שמות כמו הרב פרופ' א"ש רוזנטל, פרופ' זאב פלק זיכרונם לברכה, פרופ' מ"ד הר יבדל"א, ועוד - הטביעו את חותמם על מחקר מדעי היהדות בקנה מידה בינלאומי, אך על דופק החיים של 'בני עקיבא' הם השפיעו באופן מקומי וקטן. התנועה דשדשה בשולי המחנה הציוני דתי אשר באותם שנים התעורר לחיי התיישבות ברחבי ארץ ישראל. בשנת תשל"ה נוצר חיבור מעניין בין הקבוצה הזו, בהנהגת 'הקיבוץ הדתי', לבין קבוצת רבנים תלמידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק מבוסטון (ארה"ב). עד אז הרחוב הישראלי כמעט ולא בא במגע עם אוכלוסיה זו. חניכי 'בני עקיבא' טרם קראו את כתבי הגרי"ד סולוביצ'יק, וההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית התרכזה בתורתו של הראי"ה קוק. המפגש בקיבוץ לביא הביא את ה-'אורתודוקסיה המודרנית' לישראל. אחד האורחים בכנס היה רב צעיר ממנהטן בשם הרב שלמה ריסקין, אשר לימים עלה עם רבים מאנשי קהילתו ארצה ויחד הקימו את העיר אפרת. כניסתו של הגרי"ד סולוביצ'יק למגרש הציוני-דתי שינה את ההשפעה המוחלטת של תורת הראי"ה קוק. הרב אהרון ליכטנשטיין חבר לרב יהודה עמיטל, (שהיה מחובר לתורת הראי"ה קוק אך לא דרך הרב צבי יהודה הכהן קוק) וביחד הנהיגו את ישיבת 'הר עציון'. הקמת תנועת 'מימד' על ידי הרב יהודה עמיטל 'סימנה' את אנשי בית המדרש הזה בצד השמאלי של המפה, אף על פי שרבים מאד מתלמידי הרב אהרון ליכטנשטיין הם בעלי השקפה ימנית ואינם מזדהים עם תנועה זו. מתוך ענף זה התפתח הזרם הדתי החותר למצוא את ההתמודדות של ההלכה בתוך החברה המודרנית, ולהיענות לאתגריה. שני נושאים בולטים המזינים הרבה מאמרים ודברי הגות בקרב חבורה זו הם סוגיית מעמד האישה ושאלת הסמכות והאוטונומיה, בהיותם ביטוי לפער עמוק שנוצר בין ההנהגה הרוחנית לציבורו. אחד הנושאים המעיקים ביותר בקרב קבוצה זו הוא הלגיטימיות של התעוררות דתית זו, המבקשת לפתוח מחדש נושאים טעונים הדורשים החייאה דחופה. מכאן באה האינטנסיביות של העיסוק בנושא האוטונומיה של היחיד לעומת "דעת תורה" פטרונית.   

הרכבת אילנות – הרב מרדכי אליהו, פא"י וחב"ד  

בשונה מהענפים הקודמים, שצמחו מתוך שורשה וגזעה של הציונות הדתית נמצאו גם ייחורים שהושתלו לתוך האורגן החי הזה ונקלטו לתוכו. הדוגמה הברורה ביותר היא היקלטותו של הרב מרדכי אליהו בציונות הדתית. מקורות יניקתו באים מפאר יהדות בגדד. הוא צאצא למשפחת ה"בן איש חי" ובנו של מי שהיה אחד מראשי המקובלים בארץ, הרב סלמאן אליהו.  הרב מרדכי אליהו גדל על ברכיו של 'הראשון לציון' הרב יצחק ניסים והיה הדיין הצעיר ביותר בארץ. שנים רבות ישב בבתי דין, תחילה בבאר שבע ואחר כך בירושלים, עד שעלה לכס 'הראשון לציון' כיורשו של הרב עובדיה יוסף. הוא ידוע היום כאחד מגדולי הרבנים בדורנו, הן בנגלה והן בנסתר. עשרות שנים עוסק בהנהגת ציבור, ברבנות ובדיינות. עומד בראש ארגון 'מורשת' ומוביל את הקמת הגרעינים התורניים. עם כל מפעליו הוא מעולם לא חבר לתנועה הציונית. יתרה מזו -  בצעירותו היה הרב אליהו  חבר בקבוצה מחתרתית בשם 'ברית קנאים'. קבוצה זו פעלה בשנותיה הראשונות של המדינה במטרה לכפות את חוקי התורה במדינה ולמחוק את החילון מארץ הקודש. עם הקמת ש"ס הפך הרב אליהו להיות האלטרנטיבה הציונית להנהגה רוחנית מעולם המזרח.  לפנינו אישיות דגולה הנושאת באחריות לחיבור התורה בלב העם שבארץ. אולם אין ולא היה לרב אליהו עניין לחבור אל העם דרך השיתוף עם התנועה הציונית. למרות שאינו חבר בתנועה הוא נחשב לאחד מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר על הלכי הרוח והשקפת העולם של התנועה.   

                    קבוצה אחרת אשר בחלקה 'נבלעה' לתוך הציונות הדתית היא תנועת 'פועלי אגודת ישראל' ותנועת הנוער 'עזרא'. לא אוכל להרחיב כאן את היריעה על תנועת 'פועלי אגודת ישראל', אשר סבי הי"ד היה בין ראשיה, אך מי יכול היום להפריד בין 'בני עקיבא' ל-'עזרא'? האם יישובים כמו שעלבים ונוף אילון שונים מסעד ועפרה?  

                    יש דמויות אחרות, מקומיות יותר, שהשפיעו על הציונות הדתית במהלך התקופה האחרונה. הרב גינזבורג, חסיד חב"ד הנחשב למורה דגול בתורת החסידות והקבלה, שהיה ראש ישיבת קבר יוסף, משפיע על קבוצות באזור גב ההר ומשם מחלחל לכל רחבי הארץ. אין ולא היה שום קשר בינו לבין הציונות הדתית, ובכל זאת בעת מאבק על נקודות אחיזה בארץ הוא וחסידיו הפכו להיות גורם משמעותי. חסידות חב"ד מוליכה את המאבק של "פיקוח נפש" ביחס לארץ ישראל, אך היא עושה זאת בלי מחויבות לקשר עם המדינה הציונית ומוסדותיה. 

"ותשרש שורשיה ותמלא ארץ, כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל"  

במשך השנים התמזגו ענפים שונים וחברו יחד. קשרי לימודים, קשרי משפחה וקשרי ידידות יצרו הרמוניה סבירה בין בתי המדרש השונים, עם עימותים מינוריים. 'נאמני תורה ועבודה' נאבקים כבר למעלה מעשרים שנה על מגמת ההתחרדות של הציונות הדתית, ובעיקר על ההזדקקות לשידרוג מעמד הרבנים בתנועה. מנגד נשמעים קולות הדורשים לחזק את ההתנהגות הדתית ובעיקר בנושא הצניעות. למרות המאבקים הללו המשיכה הצמיחה המופלאה של הציונות הדתית ובדרך כלל הצליחה התנועה להכיל את המגמות השונות, ולעיתים אף הסותרות. ישיבות ציוניות העמידו תלמידים שהפכו לראשי ישיבות ומנהיגי קהילות. התנועה יכלה כבר להעמיד בראשה את גידוליה ולהוביל את המגמה של ציונות דתית מנהיגה. חלק נטו ל"ענף המזרחי", חלק נטו ל"ענף המערבי" ורבים מצאו את עצמם מהלכים בנופם של שני הענפים גם יחד, עם ההרכבות החדשות. חניכי 'בני עקיבא' ינקו משורשי התורה הגואלת של הרב צבי יהודה הכהן קוק לצידה של קריאה ביקורתית מבית מדרשם של אנשי אקדמיה דתיים. הם התגייסו לצבא מתוך תודעת שליחות דתית, והשתלבו בכל מערכות החינוך של מדינת ישראל. מפעל ההתיישבות ביש"ע עלה ופרח; המכון להוראה אשר ליד ישיבת 'הר עציון' הוביל את המהפכה של לימוד התנ"ך בישראל, בהנהגתו של הרב יואל בן נון, שינק מתורת הרב צבי יהודה הכהן קוק והרב יהודה עמיטל גם יחד;  פרופ' בנימין איש שלום הוביל את המחקר האקדמי על הגותו של הראי"ה קוק והקים את 'בית מורשה' בירושלים כמוסד מוביל המחבר בין הישיבה והאקדמיה; הרב יובל שרלו חיבר את תורת ארץ ישראל של הראי"ה קוק ואת בית גידולו בישיבת 'הר עציון' ומוביל את המגמה של רבני 'צהר' לחיבור בין התורה והעם;   ישיבות הסדר קמו מתוך מורכבות זו ויצרו את הזרם של הציונות הדתית המחובר לחברה הישראלית ולמודרנה.  

                    אחד המקומות שהכיל בתוכו הרבה מהגיוון הזה של "ענפי אל" היה גוש קטיף. מיקרוקוסמוס של החברה הדתית-לאומית: בני עדות שונות, נאמני הרב מרדכי אליהו והרב צבי טאו לצד אנשי התיישבות עובדת ומחקר. פנים רבות של עם שמסוגל לבנות פינת חמד של תורה בארץ ישראל.   

הסדקים שבישרו את חידלונו של העץ  

אולם גם בקיעים נתגלו בעץ. במקום לתת רשות זה לזה להתפתח, במקום לשלב ידיים להעלאת הרוח הציונית והתורנית בחברה הישראלית, במקום לדאוג לרווחת עם ישראל הפיזית והרוחנית, החלו מאבקים בין ענפי העץ על שלטון הדעות. תקופה של פסילת ענף אחד את רעהו החלה לערער את צמיחתו של העץ. חרפות וגידופים על דרכי לימוד תורה, השמצות ועלבונות על חוסר נאמנות לארץ, זלזול בענפי העץ  שאינם 'תורניים' כראוי, ניסיונות להעצמה רוחנית על ידי בידול במערכות החינוך - כל אלה יחד הביאו את העץ המפואר הזה לצמצם את צילו ולהפנות את כל משאבי הקרקע שלו כלפי פנים. הגזע המרכזי מנסה בכל כוחותיו לשמר את רוח התנועה. מנסים להיות מחוברים למערכת החינוך הממלכתית, מנסים להיות מעורים בכל שדרות החברה הישראלית על מצוקותיה וצרכיה, מנסים להשפיע על הנהגת המדינה בתחומי שלטון ומשפט, אך הכל נעשה תוך כדי החדרת רעלים הזורמים בתוך הגוף פנימה. העץ מתכווץ, הנוף הענק, המחבר את הענפים כולם, מידלדל, הענפים נפרדים והשורשים לא מספיקים להזרים חומר מעורר לגוף כולו. נעשו מאמצים לחבר מחדש את מה שניתן. ביזמת רבני 'צהר', הוקם פורום של רבנים שבראשם עומדים הרב יעקב אריאל, הרב שלמה אבינר, הרב חיים דרוקמן והרב אהרן ליכטנשטיין. ארבעה מייצגים של ענפי העץ הזה שמסוגלים להכיל את כל הליבה המרכזית של הציונות הדתית. גם מערכת החינוך של החמ"ד ממשיכה לפעול ברחבי הארץ.  אולם מנגד פועלים כוחות אחרים שבשם אידיאולוגיות צרופות מוכנים להמשיך את תהליך ניוונו של העץ והפיכתו לצמח חסר כל חשיבות בנוף הארץ ישראלי.  

כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה   

החברה הישראלית עייפה. כולם מצפים למשב רוח רענן, לצל ביום שרב. יש לציונות הדתית תפקיד עצום בלב ליבו של העם. אנחנו צריכים להמשיך ולפעול ביחד בכל מקום. מי שרוצה להיות חלק מהעשייה הגדולה של התנועה הזו - ימצא את מקומו. נבואת התשובה של הושע (פרק יד, פסוק ז-י) מסתיימת בתקווה להתחדשותו של העץ המסוגל להכיל בשורשיו ובנופו הרבה מעבר לעצמו:  

 "יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.  אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם."