הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו ציוני דתי? מהי ציונות דתית?

מאת הרב אריה שטרן

מאת:  הרב אריה שטרן 

           ראש מכון 'הלכה-ברורה'  

           ירושלים

אריה שטרן  מיהו ציוני דתי?  מהי ציונות דתית?

הציונות הדתית איננה ציונות שלראשה כיפה 

בבית המדרש של ישיבת 'מרכז הרב' , למדנו כי הציונות הדתית אינה ציונות רגילה שחבשו לה כיפה, אלא היא בעלת תוכן אמוני והלכתי, המבוסס על עומק רעיוני משמעותי ביותר. 

ראשית צמיחת גאולתנו 

על פי הרמב"ן בספר המצוות, מצוות יישוב ארץ ישראל מתקיימת בשלמותה גם בזמן הזה על ידי שלטון יהודי, כפי שנצטווינו, בלשונו, "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות . . . "

                    בהלכה נוספת למדנו על מי שרואה את ערי יהודה בחורבנן, או תחת שלטון זר, שצריך לקרוע כדין אבל.   מכאן שהחורבן והגאולה אינם תלויים בהתיישבות פרטית של יחידים, אלא בריבונות יהודית על ארץ ישראל. לכן שלטון זר הוא סימן לחורבן ושלטון יהודי הוא חלק מתהליך הגאולה.  

                    בדרך זו אנו מבינים מדוע מצאה הציונות הדתית עניין רב כל כך בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל ולא זזה מלחבבה, עד שקראתה בשם: "ראשית צמיחת גאולתנו" וקבעה תפילה לשלומה והלל והודאה על הקמתה, שכן "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו".    

המדינה – כסמכות ממלכתית 

המורה הגדול של בני הדור שלאחר הקמת המדינה, היה מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל והוא אשר הראה לנו את הדרך, כשמצד אחד החשיב מאוד מאוד את המדינה וממשלתה ומצד שני לא חשׂך ממנה את שבט ביקורתו, כנגד התופעות השליליות שבה.  

                    היתה זו אצלו שמחה טבעית להיות שייך לתקופה שבה עם ישראל חוזר לארצו ומקים בה שלטון עצמאי. כאמור, זו הייתה שמחה של מצווה ומכוחה הוא לימד אותנו להשתדל להרבות בהסתכלות חיובית עד כמה שאפשר. 

                    גישה זו באה לידי ביטוי בכל ימות השנה והגיעה לשיאה ביום העצמאות, עת ראינוהו עומד בתפילה ומשתתף בסעודה, מקשיב ודורש, ומראהו כמראה כהן גדול ביום הכיפורים.  

וכך כתב אביו, הראי"ה זצ"ל בספרו 'משפט כהן', על סמכות המלכות שחזרה אל העם וממנו אל הממשלה הנבחרת על ידו. 

                    הבנה זו היא שנותנת לנו את הכוח להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה וליטול חלק פעיל במלחמותיה, שכן המצווה של יישוב ארץ ישראל מתקיימת על ידי צה"ל, שמקבל פקודות מן הממשלה, שיש לה סמכות של מלכות. 

אורות וצללים 

יחד עם זאת, כבר מלכתחילה לא רווינו נחת מכל אשר נעשה במדינה והכאב העצום שהיה על כך, היה כרוך במאבקים רבים על צביונה, בנושאים שונים, כמו שמירת השבת והמעמד האישי ובשנים האחרונות על מידת הנחרצות בשמירת גבולות הארץ ועל חיזוק ההתיישבות עליה.  

                    זהו על כן הקושי של כל מי שנקרא בשם ציוני-דתי, שצריך להתמודד עם מה שנראה סותר את השקפתו ובכל זאת מבקש להבחין בין הדברים הטעונים תיקון ובין הדבר העיקרי, כשהעיקרון הוא:  גם כאשר אין מתנהלים על פי "דרכה של תורה", עדיין זו מדינה עם ממשלה יהודית  ו"ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא".     

 

                    המאבקים עצמם קשים ומתישים והסיבה לחוסר ההצלחה בתיקון המעוות, נעוצה בכך שהחילוניות העמיקה וגבר הניכור כלפי כל הערכים, אפילו החשובים ביותר, עד כדי כך שמתקבל הרושם שחלק גדול מן הציבור החילוני אינו מוצא כל עניין בהתיישבות היהודית על הארץ וחמור מזה, אינו חפץ יותר בצביון היהודי הבסיסי של המדינה, כפי שמתגלה מן ההתנהגות המדינית והחברתית ומן הפסיקות של בג"ץ. 

                    מצב זה מביא את הציונות הדתית עד למשבר ואולם כאן גם מונחת התשובה לשאלה אשר בכותרת, על זהותו ותפקידו של מי שהוא ציוני-דתי, כל אחד לחוד וכולם יחד.  

מצד אחד, ברור שצריכים להתאזר בכוחות עצומים כדי להמשיך ולשמור על היחס החיובי כלפי המדינה ומוסדותיה, אך מצד שני צריכים להתכנס מבפנים, כדי לשמור על מפעל ההתיישבות הנהדר שנבנה במשך עשרות שנים ועל מפעלי החינוך המגוונים, שחוללו מהפכה גדולה, לבל יפגעו מן הרוחות הרעות המנשבות מבחוץ.  

 

התחדשות וחתירה להנהגה ממלכתית-אמונית  

אולם, מעל לכל, אין ספק שהמצב הזה צריך להביא לחשבון נפש ולתכנית חדשה על הדרך אשר בה תלך הציונות הדתית ויש לחזור ולהדגיש, שבלי התחדשות חיובית כללית, לא נוכל לצאת מן הסבך שנקלענו אליו.  

                    נקודת המוצא שלי, שצריך לאסוף כוח ולהתארגן בצורה חדשה, במטרה להביא בשורה יהודית ואמונית רעננה אל העם היושב בציון ולמוסדותיו. עלינו לומר לבני הנעורים, שאסור להתייאש, כיון שהציונות הדתית במיטבה מסוגלת להביא בעזרת השם למפנה המיוחל.  

                    כמובן שאסור לזלזל בפעילויות החיוביות הרבות הנעשות גם עכשיו על ידי אנשים וקבוצות, הפועלות כגרעינים תורניים בכל רחבי הארץ ועומדים מאחורי יזמות חברתיות נפלאות כסיוע לחלכאים ונדכאים וקירוב לבבות.  

                    אולם נראה, שכל אלו לא יוכלו להביא לשינוי משמעותי ברמה הכללית והציבורית, מבלי שיקבלו גיבוי מן ההנהגה המרכזית. צריך לפעול בחכמה, כדי שרוב הציבור ייענה בחיוב לקריאה המבוססת על מסורת, ורק כאשר ישמע קול של אמונה מן המנהיגים עצמם, הכל יתהפך בעזרת השם לטובה. 

היעד -  הנהגה אמונית 

מתוך כך ברורה המסקנה כי היעד האסטרטגי של הציונות הדתית הוא להשתלב באופן אמיתי בהנהגה. ואכן, זהו דבר שאינו מתקבל על הדעת, שחובשי הכיפות הסרוגות תופשים עמדות מרכזיות בכלכלה, בצבא ובאקדמיה ורק לתחום אחד הם כאילו אינם שייכים, וכוונתי כמובן להנהגה המרכזית של המדינה. 

 

                    ציונות – פירושה עשייה כללית ומדינית בארץ ישראל. ובעניין זה היא שווה לציונות הדתית, שהוסיפה תוכן אמוני לרעיון הציוני, והוא שיש לעשות ולא להמתין באפס מעשה. 

                    מרבותינו למדנו, שזו אכן הדרך הנכונה הנגזרת מן השלב של משיח בן יוסף, המקדם את הגאולה על ידי עשייה ועליו נאמר ש "חפץ ה' בידו יצליח". בתפילותינו נבקש, שברכת ההצלחה הזו תחול על כל מעשה ידינו ואת העשייה עצמה נתאים לכל מה שמתרחש סביבנו ושלא כל מה שהיה נכון אתמול, יש להמשיכו באותה מידה גם היום. 

                    בכל תקופה יש להעמיד לפני הציבור את המשימה המתאימה לאותה שעה, וכעת לאחר ששים שנה, נראה שהתכנית לשילוב בהנהגה היא החיונית ביותר והיא זו שתוכל להפיח רוח חדשה של תקווה ואמונה ותעמיד אתגר של ממש בפני הנוער הנפלא של הציונות הדתית.  

                    במשך שנים עמדו אנשים חילוניים בראש ההנהגה והיה נראה שבתוך תוכם מונח עדיין גרעין פנימי של אמונה, אבל כעת, לאחר שנים רבות של 'חילון', נראה שכבר אי אפשר לסמוך עליהם ולהשאיר בידם את ההגה של המדינה.  

סיכום 

זהו אם כן תפקידה של הציונות הדתית וכל מי שרואה את עצמו שייך לה, צריך לחשוב איך הוא מסייע להגשמתם של רעיונות אלה.

במעשה הנכון ניבחן וממנו נזכה להביא לימות המשיח.