הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב מרדכי גרינברג

מאת:  הרב מרדכי גרינברג

            ראש ישיבת ההסדר 'כרם ביבנה'

            יבנה  

מרדכי גרינבגר  מיהו יהודי ציוני דתי?

כלל ופרט 

על השאלה מהו ציוני דתי, נדמה כי התשובה בקצרה – יהודי כלל ישראלי, ונסביר את הדברים.

התבנית ההיסטורית של עם ישראל, המגמה ושלבי הפעולה, רמוזים בהתגלות הראשונה של הקב"ה לאברהם אבינו. ג' פסוקים נאמרו שם, והם התפתחות של ד' שלבים: א. לך לך מארצך ב. אל הארץ אשר אראך ג. ואעשך לגוי גדול ד. ונברכו בך כל משפחות האדמה. 

השלב הראשון הוא ההליכה של אברהם אל עצמו. לך לך – לעצמך, לבנין האישיות הפרטית שלך. השלב השני הוא בנין הלאומיות – "אל הארץ אשר אראך". הארץ היא בסיס הלאומיות, וכמ"ש המהר"ל בפ"א מנצח ישראל, שאין עם בלא ארץ. השלב השלישי הוא "ואעשך לגוי גדול", ודאי אין הכוונה לגדלות בכמות, שהרי "אתם המעט מכל העמים", אלא כפי שאומר המדרש (ב"ר לט, יא) אותה אומה שכתוב בה "כי מי גוי גדול", אני מעמיד ממך, ומה נאמר שם? "כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו כה' א-להינו בכל קראינו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת וכו'". קרבת א-להים, נבואה ותורה, הם המייחדים את ישראל משאר האומות, והם המעצבים את צורתו הרוחנית של העם.

והשלב האחרון – "ונברכו בך כל משפחות האדמה", השראת השכינה וגילויו של הקב"ה בעולם לא ייעשה אלא ע"י עם ישראל. "אתם עדי נאם ה' ואני א-ל" (ישעיהו מג, יב) ואמרו חז"ל: אם אתם עדי אני  א-להים, אין אתם עדי, כביכול אינני א-להים (ילק"ש שם תנה). וכדברי הרמב"ן בפ' האזינו: "שאם ישוב ויאבד זכרם... תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי". סוף דבר תועיל השפעתם הברוכה של ישראל לקרב את האנושות לאמונה בא-ל אחד ולכל המתחייב מכך, עד שיאמרו כל העמים "לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלמדה מאורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב). 

במקום אחר פירש הראי"ה קוק זצ"ל, שד' שלבים אלו הם העומדים בבסיס הסדר שתיקנו חז"ל בברכת המזון. כך שנינו במס' ברכות (ברכות מח:), משה תיקן להם ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תיקן ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים, דוד תיקן על ישראל עמך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. פירש הרב (בסידורו וכן שם בעין איה) שדרך התורה היא תמיד להעלות את הפרט ולקשור אותו אל הכלל, וסדר העליה כך הוא: תחילה עוסקים בבנין הגוף הפרטי, ולאחריו בנין הגוף הלאומי הכללי, לאחר מכן באה הדאגה לצביון הרוחני הלאומי, ולבסוף – הצורה הכללית בדאגה לכל הנבראים שנבראו בצלם א-להים, לאנושות כולה. 

בתחילה תיקן משה ברכת הזן על המן שהוא תיקון הגוף הפרטי ע"י המזון. יהושע תיקן ברכת הארץ, שמרגע שנכנסו לארץ החלה הדאגה לקיום הגוף הכללי של האומה. לאחר מכן תיקן דוד על בנין ירושלים, שהוא הצד הרוחני הלאומי, שירושלים מאחדת את כלל ישראל בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית, וכשתיקן שלמה "על הבית הגדול והקדוש", כוונתו היתה למטרה הרוחנית הכללית העליונה של כלל האנושות, מגמה זו ביטא שלמה בתפילתו בחנוכת הבית – "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא הא-להים אין עוד" (מלכים א ח, ס). 

אין לך דבר יותר אנוכי ואישי מאשר אכילה, שהרי איש אינו נהנה מפעולה זו מלבד האוכל, אלא שפעולה אנוכית זו צריכה להשתלב עם המגמה היותר כללית של בנין האומה והאנושות. מי שמרים משקולות, אינו עושה זאת רק לחיזוק שרירי היד כשלעצמם, אלא כדי שלגוף יהיו ידיים חזקות. חייל המשרת עם חבריו בגדוד, אינו יכול לומר שאינו רוצה לאכול ושזה עניינו הפרטי ואין לאיש להתערב בזה, שכן הוא פוגם בחוסן ובעצמה של הגדוד כולו, ובסופו של דבר, כישלונו האישי הוא כשלון הגדוד, ובהמשך – של הצבא והעם כולו. וע"כ דווקא בשעה שאוכל ונהנה, "האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית. כבר הוכן לנו בה מראש, בעצת ה', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל (עולת ראי"ה ח"א עמ' שס"ב), וכשעוסק בענין הפרטי של האכילה, ידע שמכין בזה את המגמה היותר כללית. 

האריך בדבר גם הגאון ר' שמעון שקופ זצ"ל, בהקדמה לספרו הגדול שערי יושר. וז"ל: "תכלית חיינו, שיהיו כל עבודותינו ועמלנו תמיד מקדשים לעבודת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה תנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו". ובהמשך כתב: "האיש הגס והשפל, כל ה"אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש שה"אני" שלו מורכב מגוף ונשמה, ולמעלה מזה – מי שמכניס לה"אני" שלו את בני משפחתו, והאיש ההולך בדרכי תורה ה"אני" שלו כולל את עם ישראל כולו, שבאמת כל איש ישראל הוא רק אבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם, הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז בזה במאמרו של הלל ע"ה שהיה אומר: "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי מה אני", היינו, שראוי לכל אדם להתאמץ ולדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה יתאמץ להבין שכשאני לעצמי – מה אני, שאם יצמצם את האני שלו בחוג צר כפי מראית העין, אז "אני" זה מהו, הבל הוא וכאין נחשב, אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא ג"כ כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונישא גם ערכו הוא, שבמכונה הגדולה, גם המסמר היותר קטן, אם רק משמש הוא כלום למכונה, הוא דבר חשוב מאוד, שהכלל בנוי מפרטים, ואין בכלל אלא מה שבפרט, עכ"ל. 

כדוגמא לפרי הגדל באווירה חינוכית כזאת, ניתן לראות בדמותו של חייל בישיבת הסדר שנהרג במבצע חומת מגן כשניסה להציל חבר פצוע. במגירה בחדרו נמצא מכתב שכתב לחברתו שהתכווין לשאתה לאישה, וכך כתב בין השאר: אם המכתב הזה יגיע אליך, סימן שקרה לי משהו... אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות אתך ולהקים אתך בית ומשפחה, אבל מצד שני, אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה גדולה, כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני, ויקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת, נכה בהם במקום הכי כואב שיכול להיות, ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה. אל תכעסי עלי אהובתי, אבל ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראל שלך הוא זה שאמור להוליך אותך, ועליך להלום ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים, "בצבאות דוד היו נותנים גט כריתות לפני היציאה למלחמה" (כלביא שכן, לזכרו של גד עזרא, סוף הספר)[1]. בימי המבצע "עופרת יצוקה" ביקר הנשיא ביקור תנחומים אצל משפחה שכולה, ושם אמר לו האב כדברים האלה: כלפי המשפחה, בני ניתאי הינו אבדה להורים, לאחים ולאחיות, אך כלפי עם ישראל הוא בחזקת קרבן צבור, משום שהוא נשלח ע"י הצבור ונפל כגיבור למען שלום הצבור. 

לאומיות 

היעד החינוכי שאנו צריכים לשאוף אליו היא להפוך את האישיות הפרטית לכללית, שהמניע לכל מעשי האדם יהיה הרצון להיטיב עם כלל האומה, כל אחד בכישרונו ותכונתו המיוחדת, ולהביא מתוך כך לגאולת האנושות והעולם כולו. זו היתה סיבת ההצלחה של הציונות החילונית בתחילת דרכה, שהצליחה לצוד כ"כ הרבה נפשות מצעירי עמנו, שרבים מהם נטשו מסורת אבות משום שהאמינו בערך הגדול של המושג "כלל האומה", ובכוח המוסרי הצפון בקרבה. ואף כיום, כשאנו מנסים להאבק בכוחות השואפים לנתק אותנו מדרך אבות שצוו אותנו ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט, "א"א לנו לזוז ממקומנו לקראת האויב בלא אותו הכוח המוסרי העליון, זאת היא האימרה "כללות האומה", ישראל כולו. אסור לנו להפריד ולפורר, אסור לנו לומר: זה שלנו ואנו דואגים עליו, וזה לא שלנו". כשנעסוק בפרטים ודאי נפלה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם, אבל כשאנו מתרוממים אל התוכן היסודי כולל הכל, אין אנו רשאים להבדיל בו בין טובים לרעים, ועל דעת המקום ועל דעת הקהל, הננו מוכרחים להתפלל עם העבריינים ג"כ, ותקוות לבבנו צריכה להיות מקפת את הכל, את הכלל כולו בכל ערכיו. להתפלל עם העבריינים אני אומר, אך לא להתחשב עם דעותיהם העבריניות, לא להזמינם במחיצותינו בתור פועלים ומנהיגים, אבל להתפלל, כלומר, לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו במובן היותר רחב, והכלל כולל את הכל, "זרע אדם וזרע בהמה" (אגרות הראיה ח"ב עמ' קעא-ב). 

ארץ ישראל 

תנועה ציונית דתית אינה יכולה לדאוג רק לצרכי קהילתה בלבד, אא"כ צרכים פרטיים אלו ישמשו את הכלל כולו, וכך גם כל יחיד מישראל – עיקר מחשבתו תהיה נתונה לגאולת הכלל. מבחינה זאת, מושגים רבים מקבלים ערך אחר לגמרי, למשל ענין ישוב א"י והגנה על הארץ. כאשר ההשקפה היא כללית, פטורים אנו מלעסוק בשאלה האם תלמידי חכמים בעי נטירותא ואם חובה עליהם להתגייס לצבא, שהרי אין מגמתינו בא"י לחפש מקום מקלט והגנה בלבד, אלא שהארץ היא התשתית של היעד הגדול לבנין האומה ותיקון האנושות. כך כתב אחד מגדולי בעלי המוסר, המשגיח ממיר, ר' ירוחם הלוי: מהו ענין הארץ, וכי כל המשא ומתן הלזה [של אברהם אבינו עם בני חת ומשה עם הקב"ה] היה בשביל מדינה לגור בה? הרי אין שוטה בעולם שיוכל לומר כך, הלא בני הפילגשים זכו במדינות שלמות בלא יגיעה, ומהו ענין א"י שכ"כ מסרו נפשם ע"ז האבות הקדושים, וכל התורה מלא מענין זה... סוד הדבר... צריכים לדעת כי מקום הנטיעה האמיתי, שלמות הנטיעה היא בא"י, ששם הוא הסוד של "א-להי הארץ"... ותורה אינה עוד אלא הכנה לא"י, תורה ניתנה במדבר ואח"כ ניתנה להם א"י, משום שהשלמות האמיתית, המכוש האחרון הוא א"י (דעת חכמה ומוסר ח"ב עמ' רו-ז). והדברים מפורשים בסדר הגאולה שהטווה הקב"ה למשה. "והוצאתי, והצלתי וגאלתי ולקחתי – והבאתי אתכם אל הארץ". הרי כל יסודות הגאולה מטרתם להגיע לא"י. וע"כ המבט על א"י מנקודת ההשקפה הכללית, שונה לגמרי מאשר ארץ מקלט. "האומה בכלל, עם כל גודלה וחוסנה הרוחני, עם כל גאון נשמתה, לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומות של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יופיו ועוזו, לפי הערך.

הציוניות המעשית והעיונית וכו', שיצאו מן הכוח אל הפועל עד היום, יש בהם עניינים נשגבים ונעלים שאנו נקראים ממעמקי הווייתנו הישראלית לתמכם בכל כוחותינו הגשמיים והרוחניים. אבל כל אלה יחד אינם כי אם הגוף הציוני, אבל קרואים אנו מיד לזרוק נשמה בהגויה המחוטבת הזאת כדי שתהיה באמת ראויה לשמה וכו'. לא הד קול שעם שנאוי בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה. אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל גאון יעקב אשר אהב סלה" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' כט). 

תפילה 

וכך גם בענין התפילה, שההכרה השטחית נותנת לה ערך של בקשת צרכי היחיד, אף היא חייבת לבוא מתוך ראיה כללית. עה"פ "ויהי היום ויבאו בני הא-להים להתייצב על ה'", דרשו בזהר– ויהי היום, דא יומא דדינא, ראש השנה. ויבואו בני הא-להים להתייצב על ה', ודאי למיתבעיה עלבוניה, דכולהון צווחין ככלבא – הב הב. הב לן בני, הב לן חיי, הב לן מזוני, הב לן סליחה וכפרה, ואין איש שם על לב לבקש על עלבוניה דמאריה ושמו המחולל בגוים, כמה דאת אמרת כי יד על כס י-ה, שאין השם שלם ואין הכסא שלם וכו' (מובא בס' נפש החיים ב, יב). דבריו החריפים של הזהר הם כנגד אלו הסבורים שהתפילה לא נועדה אלא לספק צרכים פרטיים של אדם פרטי, ואינם מבינים שמגמת התפילה צריכה להיות תיקון הכלל, ושגם הצרכים הפרטיים לא באו אלא לשרת את מגמת הכלל. 

ובפ"ה דברכות שנינו: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכינו לבם למקום. וכתב ע"ז הגר"א שאסור לכוון בתפילה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלמות, ויהיה נשלם כנס"י למעלה, אבל לא לצורך עצמו, אלא יתפלל לצורך עצמו בא-להי נצור (שנות אליהו שם).  

וכן כתב ר' נחמן "צריך כל אחד קודם התפילה לקבל על עצמו מצות עשה מ'ואהבת לרעך כמוך', כדי שעי"ז שיש אהבה ושלום יוכל לדבר בתפילה" (שיחות ר"נ). 

תורה

ועוד, כתב ר' נחמן בענין לימוד תורה – "סגולה להתמדה שיזכה להיות מתמיד בלימודו, להזהר לבלי לדבר על שום איש ישראל ... וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ס' ריבוא אותיות לתורה, כנגד ס' ריבוא נשמות ישראל, וכשיש חסרון בא' מישראל, נמצא שיש חסרון בתורה, ששם שרש נשמת ישראל כנ"ל, וע"כ בודאי א"א לאהוב את התורה בשלמות, אבל כשיזהר לדבר על שום ישראל, לבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בתורה שום חסרון ומום, ואז בודאי יאהב את התורה מאוד, ואז יתמיד בלימוד התורה מגודל האהבה (שם). 

"הרעיון הלאומי בישראל, הוא הרעיון היותר נאצל והיותר מקיף אצלנו, בלי הכרת הלאומיות שלנו לא היינו זוכים לשום מצוה כללית או פרטית, כי כל יסוד קיום המצוות הוא מצד ההתקשרות עם כלל ישראל, וכל מה שאנו מקיימים הוא בשם כל ישראל ... וכשם שהכל מודים ומבינים, שכל תביעתנו לכל א"י קשורה עם הענין הלאומי שלנו ... כן יהיה ניכר ומובן לכל היחס שיש לכל פרט מהמצוות לגדלות לאומיותנו, ויותר ממה שא"א לנו להיות עם בהעדר אחת ממצוות ה', יותר מזה אין שום תקומה לשום מצוה מבלעדי היותנו לעם, וכל מה שנזדכך ונתרומם ביותר, נתקרב ביותר לקיים הכל מצד הצורה הלאומית, מרום פסגת אחדותם של ישראל (מי מרום עמ' שכה'). 

ובהמשך שם כ' הרב חרל"פ: לכן כל ההתקוממיות על התורה והמצוות ... כולם באים לרגלי אי ההבנה במושג הלאומי הכללי. אבות העולם וגדולי המקובלים ידעו זאת מראש, וע"כ הרעישו העולם להיות מוכשרים ללמוד תורה לשמה, שהיסוד והעיקר של ענין לימוד תורה לשמה הוא לכלול עצמו בקדושת נצחיותן של כלל ישראל, להיות ספוג בכלל ישראל וכו' (שם עמ' שלג'). 

יהודי כלל ישראלי 

סיכומם של דברים: 

הוא אשר אמרנו בתחילת דברינו שיהודי ציוני דתי הוא יהודי כלל ישראלי, היינו יהודי שאינו מצמצם את ציוניותו רק בעליה לארץ, אלא מעמיד עצמו לשרות העם, ולאו דווקא בעניינים הלאומיים המעשיים כמו שירות המדינה, חקלאות, צבא, אלא אף בעיסוקיו הרוחניים הפרטיים, "ולפי אותה המידה שכל יחיד מתעלה, שכל תכונתו האישית מזדככת, כך הוא מטביע בתוכיות של האומה כולה את החלק האצילי שבו וכו'. על כן הצד הרוחני שבהתגברות הלאומיות תלוי בזיכוך האישי של כל פרט (אורות ישראל פ"ו ב). "וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמונה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצוות, העבודת וזכיכות המידות" (אגרות הראיה ח"א עמ' שלט'). ולשם כך "צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנס"י בכל לבו, בכל חושיו וכוחותיו הגשמיים והרוחניים" (אורות ישראל פ"ג ד). ופירושו של דבר להבלע כולו ברוח ישראל – "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים ולראות בשמחת ישראל" (שם ה'). וכדברי הרמב"ם, שההיפך מזה הוא הפורש מדרכי צבור שאין לו חלק לעוה"ב, "אעפ"י שלא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם" (פ"ג מהל' תשובה הי"א). 

לצורך זה חייב אדם לסדר לעצמו סדרי לימוד "וכל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת הארץ הקדושה וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי אפשר לטעום טעם עבודה וכו', ואם לא ידע מעלת ישראל, איך יתפלל בלב שלם על גאולתם, שודאי אין הכוונה הרצויה בתפילת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם. ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה, איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפילה היא דוקא מקירות הלב, כשמרגיש שהוא חסר בדבר". 

ועצה נוספת – לא להמשך אחר הנאות הגוף, כמו מאכל ומשתה וכיו"ב. "כי יוטבע בו טבע החמרי, עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמיתיים הקדושים חסרים לו, וא"כ יאבד תפילתו, שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיוון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים, לא יצייר בתפילתו בשבח "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה לך", שיתוקן עולם במלכות שדי, והאלילים כרות יכרתו, והרשעים יפנו אליו ית', כי מה יזיקו האלילים לאשר עינו ולבו למלאות כריסו מעדנים, ובהיות ציורי התאוה בלבבו לא ישכיל ולא יבין, ע"כ יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומא-להי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפוך שיחנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא יתברך דורש מאתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו" (הקדמה למוסר אביך). 

"ולזאת, עיקר העבודה בזמן האחרון, בעקבתא דמשיחא, הוא לעבוד על שדה הכשרת הקניינים הכלליים ולגלות בישראל את הצורה הלאומית והעממיות שלהם, "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם". ומאחר שכל יסוד בניינו של הפרט נובע מבניינו של הכלל, לכן מוטלת חובה על האנשים הגדולים הכלליים, להכיר בכל פרט שהוא חלק מן הכלל, ואם מזדמנת לפניהם פעולה או מחשבה בשביל הפרט, צריכים לזקוף הכל על חשבון הכלל, וכל דכאון ועצבון רוח הבא בקרבם, הוא רק לרגלי היסח הדעת שלהם לאיזו שעה מן הכלל (מי מרום עמ' שכט'). 

"בסוף הימים תדפוק תביעה זו בלב בני הנעורים וכו' שלא להתרצות בשום מושג כי אם במושג הלאומיות, ואעפ"י שמגמה זו רקובה היא מבחוץ, והיא מתבטאת בצורה חילונית, בכל זאת קדושה ושלמה היא מבפנים, ויראי ה', תמימי הדעת והאמונה, צריכים לגלות עומק פנימיותה של מגמה זו לעורר את שלהבת הקדש באהבת ישראל וכו' זאת אומרת להשיג את המושג הלאומי שלנו גם בכל פרט ופרט של התורה והמצוה, שאילולא החיות הכללית הנמשכת לפרט ההוא מצד כלליותם של ישראל, לא היתה לו שום מציאות בעולם, ועם קיום הפרט ההוא מתגלה צורתנו הלאומית, לא פחות ממה שמתגלה ע"י קיבוץ הגלויות לארצנו הקדושה. ובמסתרים אנו חוזים, איך שכל פרט ופרט מתורה ומצוות, בשעה שמקיימים אותו כראוי, שולח קוי אורה לכלליות ישראל, וקושר אותם בעבותות אהבה להיות חרוזים ושלובים זה בזה ע"י החוט החורז של המצוה ההיא וחותם בחותמו את כל אחד מישראל שיהיה שם ישראל נקרא עליו בצביון הלאומי הטהור והנשגב, "ישראל אשר בך אתפאר", לגלות את צדקת כל אחד ואחד מישראל, בבחינת "ועמך כולם צדיקים נצר מטעי מעשי ידי להתפאר", ומה שהוא עתה במסתרים, צריך לצאת בסוף הימים בגלוי לעין כל, וזה סוד תחיית הקדש שמתגלה ע"י ישראל, "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו" (מי מרום שכה-ו).   

 

[1] בספר שכתב לאחרונה הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, הוא מספר על האוירה שהיתה רווחת בצעירותו במקום הולדתו, קרית חיים, "לא היה זה מסר מיליטרסטי, לא מסר של צבאיות, אלא מסר של טובת הכלל, לא הפרט אלא הכלל, ולכן לי היה ברור שאני לא חי רק בשביל עצמי, זה היה באויר, בחול, באנשים, אף אחד לא אמר זאת במפורש, אבל היתה הרגשה שיש כאן דבר גדול, ולדבר הזה כולנו חייבים, את הדבר הזה כולנו משרתים. לכן, באיזון בין צרכי הכלל לבין צרכי הפרט, הכף נטתה בבירור לצד הכלל, כך גדלנו". "היא מיקמה את החיים שלנו בהקשר מאוד ברור: כאן בונים מדינה וכו', ולכן לכל אחד ואחד יש תפקיד על כל אחד ואחד מוטלת משימה, אין חיי פרט שמנותקים מחיי הכלל, ואם חיי הכלל דורשים מאבק – כולנו מגויסים למאבק". בהמשך הוא מספר שגם אמו שחלמה כל הזמן על קריירה אקדמית לבנה, קבלה בהבנה את החלטתו לחזור לצבא קבע, משום "שאם המדינה צריכה אותי בצבא אני צריך ללכת לצבא, אם המדינה זקוקה לאחד הבנים שלה, א"א להפנות למדינה עורף, עושים מה שצריך לעשות, רוצים או לא רוצים, עושים מה שצריך לעשות, זה מה שהבית אמר, זה מה שקרית חיים אמרה, משם אני בא".