הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת ד"ר זהבית גרוס

מאת:  ד"ר זהבית גרוס

            בית הספר לחינוך  

            אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 

גרוס זהבית  מיהו יהודי ציוני דתי?

          

יום א' 6 ביוני 1982. בטלביזיה במבט לחדשות מודיעים כי טנקים נכנסו ללבנון. שייקה בעלי רואה על המסך טנקים מסוג פטון ומבין שזה רק ענין של זמן עד שיבואו לקרוא לו למערכה. כעבור כחצי שעה הצלצול המאיים באינטרקום מגיע ואיתו ההודעה היבשה על צו שמונה לגיוס למערכה.  "טוב" שייקה אומר לי. "צריך לארוז תיק למלחמה". "מה שמים?" שאלתי ושייקה מבקש "דבר ראשון שימי חולצה לבנה". "בשביל מה לך חולצה לבנה אני שואלת?" והוא עונה לי: "בשביל שבת". אני בהלם. לא מעכלת את הבקשה ומוציאה מהארון חולצה לבנה בוהקת ומגוהצת שמאוחר יותר שייקה מספר לי שהשתמש בה בשבת תוך כדי שהייה בשדה הקרב. כשהיינו חניכים בבני עקיבא היתה לנו פעולה  שנקראה תרגיל נאס"א. התרגיל עסק בשאלה מה תיקח איתך לחלל. התרגיל היה אמור לבדוק את סדרי העדיפויות הערכיים של החניכים. במבחן ברור כי הערך הראשון שעמד לנגד עיניו של בעלי היה הערך הציוני-דתי. ציוני-דתי הוא אחד המעמיד את התפיסה הממלכתית במובנה העמוק מעל סדר העדיפויות הבנאלי ורואה בו ערך דתי.  ציוני – דתי הוא אחד הרואה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו גם כשהגאולה נראית כמתרחקת קמעא קמעא ... ציוני דתי הוא אחד שיש לו ראש כתום וידיים כחול לבן והוא קרוע בין מחויבות של "ראש" ושל "יד".  

להיות ציוני-דתי פירושו להבין את המורכבות אשר בתוכה חי ומתקיים החינוך הממלכתי דתי המייצר את מה שנקרא הציונות הדתית. כדי לעמוד על טיבה של מורכבות זו להלן יתואר בקצרה הרקע ההיסטורי של החינוך הממלכתי בכלל והחברה הציונית-דתית בפרט. ניתוח מערכת החינוך הממלכתית-דתית יעשה להלן מנקודת ראות מורפולוגית, שעיקרה שחזור ההקשר ההיסטורי שבתוכו עוצבה מערכת זו והצגתה כחלק אינטגראלי של התפתחותה של החברה הציונית-דתית (בחיבור זה ההתייחסות למה שנקרא החברה הציונית-דתית תהיה מכלילה תוך מודעות לעובדה שגם בתוך חברה זו קיימות קבוצות משנה שפעלו בכל תקופה בצורה אחרת). גישה זו נובעת מהגישה האקולוגית לחקר החינוך, הטוענת כי התהליכים המתחוללים בבית הספר הינם בבואה לתהליכים עמוקים המתרחשים בחברה כולה. לפיכך, התפתחותם של בתי הספר הדתיים משקפת את התהליכים והשינויים שעברו על החברה הציונית-דתית בתקופות השונות.  

במאמר זה תעשה הפריודיזציה (חלוקה לתקופות) של תולדות החינוך הציוני-דתי תוך כדי שימוש אפליקטיבי (יישומי) בגישה תיאורטית של ליבזלי ומקנזי (Livesley & Mackenzie, 1983 ) בפסיכותרפיה. על פי גישתם מערכת חברתית יכולה להיות מוגדרת באמצעות התפקידים ודפוסי האינטראקציה הקיימים בתוכה. חוקרים אלה מנו ארבעה תפקידים חברתיים עיקריים הדרושים לקיומה של חברה:  

א.  התפקיד החברתי  - בעלי תפקיד זה חשים אחריות ללכידות הקבוצה;  

ב.  התפקיד המשימתי  - בעלי תפקיד זה חשים אחריות למיקוד והשגת מטרותיה של הקבוצה;  

ג.  השעיר לעזאזל  - על בעלי תפקיד זה מוטלת האשמה לכל תחלואי החברה וזאת לצרכי הסחת הדעת מבעיותיה האמיתיות של החברה ;  

ד. המתנגד או הנזהר -  בעלי תפקיד זה מתנגדים לחברה ולנעשה בתוכה באמצעות הדגשת האינדיבידואליות שלהם ובכך מגדירים את גבולותיה. צורת מיון תפקידית זו תהווה בסיס לתיאור שלבי התפתחותה של הקבוצה הציונית-דתית ובזיקה אליהם ינותחו תפקידיה של מערכת החינוך הייחודית שלה.

ראוי לציין כי המודל שיתואר להלן הינו סכמטי ותיאורטי וככזה הוא מתאר בעיקר מצבי קיום בעלי אופי אידיאלי התואמים את תפיסת עולמו הבסיסית של המודל. ברם, מציאות החיים הינה דינאמית ומורכבת וכוללת תהליכים נוספים שהם מעבר למתואר במודל. אי לכך, ההתייחסות אל המודל צריכה להיות כמייצגת בכל תקופה דגשים מרכזיים של מאפייני התפקיד שיתוארו להלן למרות שבפועל בהקשרים ספציפיים מופיעים גם תהליכים נוספים.  

הפריודיזציה של החינוך הציוני-דתי כוללת ארבע תקופות עיקריות בהתאמה לארבעת התפקידים דלעיל:

  • מאז יסודו של 'המזרחי' ב-1902 ועד מלחמת ששת הימים נטלו על עצמם החברה הדתית והחינוך הדתי את התפקיד החברתי על פי ליבזלי ומקנזי. 

                     למעשה בית הספר הציוני-דתי הראשון הוקם רק ב-1904, כפי שיתואר להלן. אך כדי להבין את ייחודו יש להבין אירוע מרכזי בחייה של הציונות הדתית שהתרחש ב-1902 וגם אותו לנתח בהקשר רחב יותר. למעשה, עד תקופת האמנציפציה התקיימו המרכיבים הדתיים, האתניים והטריטוריאליים בעולמו של היהודי כתפיסה אחדותית בלתי ניתנת להפרדה. תהליכי המודרניזציה והאמנציפציה של יהודים במערב אירופה במהלך המאה ה-19 חיזקו מגמות של חילון בחברה היהודית והחלישו בהדרגה את התפיסה של אתניות ושל דת כתפיסה אחדותית. הקמתה של התנועה הציונית בשנת 1897, שהייתה התנועה הלאומית היהודית ושהוקמה על רקע חילוני ועל ידי אנשים חילוניים, במקביל לתנועות לאומיות אחרות באירופה, שימשה מבחינות מסוימות קטליזאטור ליצירתה של זהות דיפרנציאלית בעולמו של היחיד היהודי, אשר במסגרתה התאפשרה גם הפקעתו של המרכיב הדתי כאופציה יהודית אלטרנטיבית לגיטימית . לא ייפלא אפוא כי התנועה הציונית נדחתה על ידי רוב הציבור הדתי שראה בה כפירה. ברם, תיאודור בנימין זאב הרצל מייסדה של התנועה הציונית, שהיה מעוניין כי התנועה הלאומית היהודית תייצג את כל פלגי העם היהודי, שכנע את הציבור הדתי להצטרף לשורותיה תוך כדי הבטחה מפורשת כי היא תעסוק אך ורק בניסיון למציאת פתרון פוליטי מדיני לעם היהודי שהיה עד אז עם מפוזר ללא מרכז פוליטי. אולם, ב-1902 בעקבות הצעתו של 'אחד העם', החליטה התנועה הציונית להרחיב את פעילותה לתחום התרבותי-רוחני. החלטה זו (הידועה כשאלת הקולטורה) גרמה לתסיסה באגף הדתי של התנועה הציונית שכן היא עסקה בשאלה כיצד תיראה הפרהסיה הציונית בכלל ומהם מאפייני החינוך והתרבות הרצויים בה בפרט. לפיכך ב-1902 החליט הרב יעקב יצחק ריינס להצטרף באופן רשמי לתנועה הציונית ולהקים בתוכה סיעה ציונית-דתית שנקראה 'המזרחי' וזאת על מנת לפעול להקמתה של מערכת חינוך דתית במדינה, שתקום לצידה של המערכת החינוכית החילונית. מרגע היווסדה ראתה עצמה תנועת 'המזרחי' כאחראית לחינוכו הרוחני-דתי של כל העם וזאת על מנת לתרום ל"תחיית נשמת האומה בארצה ברוח תורתה ומסורתה" (יהודה קיל, החמ"ד - שורשיו, תולדותיו ובעיותיו. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, אגף החינוך הדתי, תשל"ז-1977).    

את התקופה הזו ניתן לחלק לארבע תת-תקופות,  כדלהלן:   

1919-1904  ניסיונות פרטיים ביוזמת הורים בעיקר ובזיקה לתנועת המזרחי, להקמת בתי ספר דתיים ("תחכמוני" ביפו ו"נצח ישראל" בפתח תקווה) שמטרתם שינוי המסגרת המסורתית של החינוך היהודי.

1948-1920  הקמת מוסדות חינוך דתיים במסגרת "הועד הלאומי היהודי" הקשורים וכפופים באופן אידיאולוגי, ארגוני וכלכלי לתנועה הציונית-דתית ('המזרחי').   

1953-1948  הקמתן של מסגרות חינוכיות דתיות מתחרות במסגרת זרם חרדי (הזרם של אגודת ישראל ) והזרם החילוני (זרם העובדים). 

1967-1953  דוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל, מבטל את הזרמים החינוכיים על מנת לנתקם מזיקותיהם המפלגתיות וזאת על מנת ליצור כור היתוך באמצעות חינוך ממלכתי א-פוליטי אחיד. לפיכך, נחקק חוק החינוך הממלכתי שבמסגרתו, כפי שהוזכר לעיל, ניתנת אוטונומיה ארגונית ורעיונית לחינוך הציוני-דתי. בכל התקופה הזו החינוך הדתי קלט לשורותיו את כל התלמידים שהוריהם הצהירו שהם רוצים חינוך דתי לילדיהם על פי מדיניות מוצהרת של "חינוך דתי לכל".   

ראוי לציין, כי מדיניות הפתיחות "וחינוך דתי לכל" גרמה לכך שכבר לקראת תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת הורים ממשפחות דתיות ומבוססות מבחינה כלכלית, ממוצא מערבי אירופאי בדרך כלל, החליטו להקים לבניהם מוסדות חינוך תיכוניים פרטיים, דתיים, אלטרנטיביים שבהם ניתן חינוך תורני מוגבר ושהושפע מצורת החינוך הדתית המערב אירופאית (ישיבת "היישוב החדש" של הרב עמיאל, ישיבת כפר הרוא"ה ומדרשית "נעם"). מסגרות אלו, שהיו סלקטיביות ובתשלום יחסי גבוה ושיועדו לבנים, נקראו ישיבות תיכוניות ומאוחר יותר הוקמו מוסדות מקבילים לבנות שנקראו אולפנות. וכך, במסגרת החינוך בישיבות ובאולפנות, נוצר מתאם בין שאיפה למצוינות דתית, רמה סוציו-אקונומית גבוהה ועדתיות. תהליך זה היווה את ראשית עיצובה של האליטה הציונית-דתית. 

בתחילת שנות החמישים החלה עלייה המונית לארץ. עולים אלה שינו את המבנה הסוציו-דמוגרפי של המדינה מהבחינה הכמותית והאיכותית-זהותית גם יחד. העולים החדשים, ובעיקר יוצאי ארצות האסלאם, היו אנשים שומרי תורה ומצוות ברמות הקפדה שונות שביקשו להעניק חינוך דתי לילדיהם. אנשי תנועת 'המזרחי' נקטו מדיניות של קירוב רחוקים וחינוך דתי לכל דורש וקלטו את כל בני העלייה הזו שהיו מעוניינים להצטרף לשורותיה. גישה בלתי סלקטיבית זו הגדילה וביססה את היקפו של החמ"ד ואפשרה בניית מסגרות דתיות בישובים נדחים. מאידך, אסטרטגיה זו פגעה ברמתו הלימודית והדתית של בית הספר הממלכתי-דתי ותרמה לדימויו כבעל רמה נמוכה בעיני הורים ותלמידים כאחד. הישגיהם הלימודיים של בני העולים יוצאי קהילות המזרח שבאו ממשפחות בעלות רמה סוציו-אקונומית נמוכה, נמצאו נמוכים מהישגיהם של התלמידים יוצאי קהילות המערב. מכיוון שהחמ"ד קלט תלמידים רבים מקהילות המזרח בכמות שהיא מעבר לגודלו היחסי, שיעור התלמידים בתוכו, שהוגדרו בסוף שנות השישים כטעוני טיפוח, היה למעלה מ-70%. מציאות זו הקנתה לחמ"ד דימוי עצמי ירוד הן מבחינה לימודית והן מבחינה דתית ונוצר לכאורה מתאם בין נחשלות, דתיות ועדתיות. וכך מעבר למצבו האובייקטיבי הנחות של החינוך הממלכתי-דתי שתואר לעיל, התנועה הציונית-דתית נחשבה באותה תקופה כ"קבוצת שוליים חסרת השפעה" וסבלה מדימוי עצמי של מזדנבים בשולי המחנה, שכן המדינה ומסודותיה נבנו בפועל ואוישו על ידי הסקטור החילוני, והציבור הציוני-דתי, בשלב זה, לא נתפס כמשתלב במערכת העשייה באופן משמעותי וניכר לעין.   

1981-1967   התפקיד המשימתי.  החל  מ-1967 חל שינוי מהותי בחברה הישראלית בכלל ובמעמדה של החברה הדתית בתוכה בפרט. מתפקיד של מזדנבים אחרי המחנה, הציבור הציוני-דתי הופך לחלוץ ההולך לפני המחנה, הנוטל על עצמו את התפקיד המשימתי של שמירת המימד ה"כריזמטי" של המישור האידיאולוגי של החברה, וזאת כהגנה על החברה הישראלית מפני תהליכים סטיכיים (שאינם בשליטת האדם) של מיסוד ורוטיניזציה שאיימו לכרסם במפעל הציוני ולפגוע באושיותיו.   

החברה הישראלית הינה חברה אידיאולוגית שקמה מתוקפה של אידיאולוגיה והיא בעלת ייעוד למימוש מטרותיה האידיאולוגיות של הציונות. עם הקמת המדינה כשהחזון והאוטופיה הפכו למציאות, חל שבר אידיאולוגי חריף בקרבה של הציונות החילונית. משבר זה הוחרף והועצם כתוצאה משינוי בדגשים הערכיים הקולקטיביים-רוחניים לכיוון הדגשת מערכת ערכים אינדיבידואליסטים הדוניסטיים (נהנתניים). וכך, בעוד שהאליטה הציונית-חילונית חווה משבר ערכי קשה, החלה להתפתח בחברה הישראלית אליטה ציונית-דתית חלוצית, מגשימה חלופית.   

שיאו של תהליך זה היה ב-1967 שבה מדינת ישראל נאלצה להשתתף בעל כורחה במלחמה שנכפתה עליה על ידי צבאות ערב ושחררה את יהודה, שומרון וחבל עזה ורמת הגולן. מלחמת ששת הימים והחזרה אל המקומות הקדושים (בירושלים, חברון, בית-לחם ושכם) השרו אווירה רליגיוזית (דתית, מסורתית) על האוכלוסייה החילונית והדתית כאחד. כתוצאה מכך, האוכלוסייה החילונית עברה שינוי ביחסה לדת ולמסורת: מגישה אנטי-דתית או סלקטיבית לגישה אוהדת יותר של פירוש מחדש של הדת. במקביל לאוכלוסייה החילונית, האוכלוסייה הדתית חשה אף היא צורך עז להתחזקות דתית על מנת לקרב את הגאולה ומגמה זו השפיעה בשנות השבעים על הרצון של החברה הדתית לחזק את בית הספר הדתי שנתפס כ"פושר" ושטחי מבחינה דתית בגלל הסיבות שנרשמו לעיל. התהליכים ההיסטוריים יצרו תחושה כי הגאולה מתקרבת, וזאת במיוחד לאור החזרה לשליטה במקומות הקדושים בחלקי ארץ ישראל המשוחררים ולכן, לצורך הגשמתה, הייתה הרגשה כי יש ליצור רשת חינוך אליטיסטית דתית המותאמת ומיועדת להשגת משימה זו. ראוי לציין, כפי שהוזכר לעיל, כי הצורך בהקמת מוסדות חינוך אלטרנטיביים למוסדות החינוך הרשמיים של החמ"ד החל כבר בתחילת שנות הארבעים עם הקמתן של הישיבות התיכוניות. ברם, לאור השינויים הגיאו-פוליטיים ב-1967, בתחילת שנות השבעים הייתה תחושה שיש לערוך שידוד מערכות קיצוני יותר מבחינה דתית בכל מוסדות החמ"ד שהוגדר כצורך במעבר מ"חינוך דתי לחינוך תורני". 

בעקבות הגדרת אוריינטציה חדשה זו בציבור הציוני-דתי הוקמה רשת חינוך חדשה מתחרה לחמ"ד בשם "נעם" (לבנים) ואח"כ "צביה" (לבנות) שדרשה תגבור לימודי הקודש, הפרדה מוחלטת בין בנים ובנות ודרישות מחמירות יותר לגבי מורים ותלמידים בתחום ההתנהגות הדתית. וכך משפחות דתיות רבות, בעיקר ממוצא אירופאי, פרשו ממסגרות החמ"ד תוך כדי העדפה ברורה למסגרות האליטיסטיות והסלקטיביות החדשות שנוצרו. מחד, תהליך זה החליש עוד יותר את החמ"ד, שכן אחוזי התלמידים ממשפחות בעלות רקע דתי ורמה סוציו-אקונומית גבוהה פרש ממנו, אבל מאידך הפרישה הגדולה משורותיו חייבה אותו בשידוד מערכות ובדיקת דרכיו החינוכיות והדתיות ושיפורם.   

במקביל, בעיקר ביוזמתו של הציבור הציוני-דתי ובעידוד החמ"ד, החלה מאמצע שנות השבעים תנופת התיישבות מסיבית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה והחל מעבר של ציבור דתי מהערים הגדולות להתיישבות בחלקי ארץ ישראל המשוחררים. תופעה זו רוקנה אף היא את רוב בתי הספר הממלכתיים-דתיים בערים ושינתה את אופיים. הציבור הציוני-דתי נתפס כסמל העשייה והציונות החדשה והמתחדשת וההערכה הציבורית הכללית כלפיו כאליטה מגשימה הייתה גבוהה ביותר.   

1996-1982   תפקיד השעיר לעזאזל.   אחד המשברים הגדולים ביותר שעברה התנועה הציונית-דתית היה הנסיגה מסיני ב-1982 והחזרת הישובים היהודיים בחבל ימית למצרים. הציונות הדתית, שראתה עצמה החל מ-1967 כגואלת אדמות כחלק מתהליך כולל של גאולה ארצית וטרנסצנדנטית (מעבר לתחום ההכרה), החלה לחוש טלטלה עצומה. תהליך הנסיגה מחלקי ארץ ישראל המשוחררים יצר איום של נסיגה רעיונית מטפיזית (מופשטת) מרעיון אתחלתא דגאולה. 

המראות וקולות הפינוי מסיני ומחבל ימית הותירו בחלל האוויר ואף הטביעו בשיח הישראלי הציבורי דפוסי דיבור והתנהגות מיליטנטיים חדשים שלא נודעו כדוגמתם. הניסיון של אנשי הציונות הדתית להפר את הסכם השלום עם מצרים נתפס כפגיעה באושיות הממלכתיות. מתקופה זו החל כרסום בלגיטימיות הציבורית שניתנה לציבור הדתי-לאומי וזאת בשל פעולות המחאה כנגד הממשלה ומדיניותה. בעקבות הפינוי מחבל ימית החלה תנופת התנחלויות חוקיות ובלתי חוקיות בחלקי ארץ ישראל המשוחררים שהתבססו על טיעונים דתיים-הלכתיים. כמו כן החלה סדרת פעולות מחאה מיליטנטיות כנגד תהליך השלום וכנגד הממשלה, שהפכו את הציבור הציוני-דתי לשעיר לעזאזל. כתוצאה מכך הציבור הדתי הואשם בפגיעה בכלכלת המדינה ובביטחונה.  

מכאן ואילך החל תהליך של דה-לגיטימציה גורף של החברה הציונית-דתית. החינוך הדתי הואשם כבית יוצר של תהליכי כרסום אלו, שכן תלמידיו לקחו חלק פעיל, בעידודה של המערכת החינוכית, בכל פעולות המחאה. באותה תקופה הדגש החינוכי בקרב מוסדות החמ"ד היה על הצורך בחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל וממילא בטיפוח עמדות ציוניות בעלות אופי פוליטי ימני, שנתפסו כעמדות דתיות. שיאו של התהליך היה בחשיפתה של המחתרת היהודית שאנשיה נמנו עם  בוגרי החינוך הציוני-דתי, ומאוחר יותר ב-1995 עם רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר שזוהה עם המחנה הציוני-דתי והחינוך הדתי, למרות שהוא מעולם לא למד בה באופן רשמי. כולם פעלו באופן אינדיבידואלי אנטי-ממסדי והוגדרו כ"עשבים שוטים", אך עובדת היותם ציונים-דתיים הפכה אותם להיות קשורים ומזוהים עם מוסדות החמ"ד.   

1997 - היום  תפקיד השונה.  במרץ 1997 נכתב חוזר המנהל הדתי הראשון  המתנער באופן רשמי מתפקיד השעיר לעזאזל תוך התייחסות לתרומתם של בוגרי החינוך הדתי לחברה הישראלית:   

"ראשית שומה עלינו לדחות את ההאשמות המכלילות, שלצערי נסחפו אליהם גם אנשים שהיו בממשלה והכירו את החינוך הדתי מקרוב. הדרך של האשמת הקורבן באסון שקרה לו חוזרת על עצמה והיא זכורה לדיראון עולם בין השקפות העולם הגזעניות . . . הניסיון להאשים את המשנה החינוכית של החינוך הדתי בגלויים חריגים נתפסת כבורות או רשעות, שכן היא מתעלמת מהצלחתם ותרומתם של רוב בוגרי החמ"ד בכל תחומי החיים במדינת ישראל".    

בחוזר זה הובעה דרישה לאתר את החריגים המביאים מביתם רוח קנאית ולבנות תוכניות התערבות למניעת תופעות של פונדמנטליזם (שמרנות דתית קיצונית). החל מחוזר זה ואילך ניתן לראות כי חוזרי המנהל הדתי, המביאים את העמדה הרשמית של החינוך הממלכתי-דתי, עוסקים בשאלת הגבולות של הציונות הדתית, בשאלת יחסה של החברה הציונית-דתית לממלכתיותה של המדינה, לדמוקרטיה ולמעמדו של חוק המדינה בתוכה. כמו כן, החלו בירורים לגבי אופייה וטיבה של הזיקה שבין יהדות ודמוקרטיה ומה קודם למה. למעשה, הרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין הביא למודעות במערכת החינוך הישראלית כולה לצורך בחינוך אינטנסיבי יותר לסובלנות ולקבלת השונה והדעה השונה כתנאי ליצירת חברה בריאה. במערכת החמ"ד נוצרה תחושה כי בגלל הקו העקרוני האידיאולוגי הברור שלה, לא טיפח החמ"ד בקרב תלמידיו עמדות פלורליסטיות (שימור מנהגי המיעוט) המקבלות את השונות כאפשרות לגיטימית. באופן מעורר השתאות, באותה תקופה החלו לקום מוסדות חינוך רבים חדשים, שונים ומגוונים המטפחים היבטים שונים באישיותו של האדם. מוסדות ממלכתיים-דתיים וישיבתיים בעלי אופי מדעי, טכנולוגי, חקלאי, מוזיקלי, אומנותי וכיוצא בזה. תהליך התנופה של הדיפרנציאציה (שונות בין מרכיבי הקבוצה) המוסדית קיבל ללא ספק תאוצה עם הפתיחות והמודעות הרבה יותר לצרכיו של השונה ו"האחר". גישה זו הביאה גם לדיונים לגבי הצורך בפתיחות כלפי דפוסים שונים של דתיות הקיימים בחמ"ד.   

לסיכום 

ציוני-דתי הוא זה המבין את טיבה ואופיה המיוחד של המהפיכה שחולל ומחולל החינוך הדתי בהתמודדותו עם השילוב המאתגר בין מסורת ומודרנה ובין קודש לחול ואת ה-'מחיר' אשר הוא נתבע לשלם. 

 ציוני דתי הוא זה העומד נפעם מול תופעת ההתחדשות של  מרכזי התורה בארץ ישראל ודור תלמידי ותלמידות החכמים שהצליחה הציונות הדתית והחינוך הממלכתי-דתי לייצר – מחד; הוא גם נפעם מהשתלבותם של אנשי הכיפה הסרוגה בקרב האליטה הכלכלית,פוליטית, מדעית וחינוכית-אידיאולוגית במדינת ישראל בבחינת חלוץ ההולך בפני המחנה, למרות הניסיונות לדחוק אותו לקרן זווית  - מאידך.   

ציוני-דתי הוא זה החי על פלגי מים בחרדת פירוד מתמדת, ובסתר ליבו מתפלל לבורא עולם את התפילה לשלום הציונות הדתית בנוסח שלהלן, אותו חיברתי בהשראה ובשילוב תפילות וקטעי מאמרים מדבריו של הראי"ה קוק ודברי חכמים נוספים הנמצאים בסידור התפילה : 

יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו אב הרחמן שתתמלא רחמים עלינו על יושבי הארץ הזו ובעיקר אנשי הקבוצה המתקראת הציונות הדתית, ותצילנו ממלחמות פנימיות בינינו ותן בליבנו הבינה וההארה להבין כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי ריבוי השלום, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל אחד לפי ערכו, כי רק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הדעות הנראות שונות, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק ודעת ה' ויראתו ואהבתו ואור תורת האמת ונזכה לגאולה שלימה. לכן באנו לשפוך שיח ותחינה לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך נא אב הרחמן רחם עלינו ותיטע בליבנו ובלב כל הפלגים השונים בציונות הדתית אהבתך ויראתך וזכנו להאמין כי אהבת הבריות והאמונה תמיד מחוברות זו עם זו - כשאור אחת מהן שלם לגמרי מתעוררת השניה. זכנו לאהוב אהבת חינם איש את רעהו , שמרנו והצילנו מקנאה, שנאה ותחרות ותן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונו. והצילנו מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם וכאשר ננצל מן הכעס תעלה על ליבנו מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות. ריבונו של עולם תן שלום בין הפלגים שבקרבנו ושנדע כי אם נחרבנו ונחרב עולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עימנו יבנה על ידי אהבת חינם. עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך עשה למען קדושתך. יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.