הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב פרופ' נריה גוטל

מאת:  הרב פרופ' נריה גוטל

           ראש מכללת 'אורות ישראל'   

           אלקנה  

נריה גוטל  מיהו יהודי ציוני דתי?

המדינה האידיאלית 

               "אין המדינה האושר העליון של האדם" - זה ניתן להיאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה . . . מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה תוכן אידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ד' בעולם."  (הראי"ה קוק, אורות ישראל). 

דה-פקטו ודה-יורה 

התשובה לשאלה 'מיהו ציוני-דתי?'  מורכבת הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. אדרבה, צא ולמד: פשיטא שאברהם אבינו הוא ציוני-דתי, הציוני-דתי הראשון שהצטווה וגם זכה ועלה ארצה, ברם האם משה רבנו, שהתחנן ונשא תפילות ותחינות - כמנין ואתחנ"ן - לבורא עולם שייעתר לו ויכניסו לארץ ישראל, ולא נענה לו הקב"ה ולא זכה משה להגיע ארצה - "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" - ובכן היעלה על הדעת שהוא איננו ציוני-דתי!  והוא הדין אצל הראשונים, לדוגמא: רמב"ן הוא ללא ספק ציוני-דתי שלא רק רצה אלא גם זכה ועלה בידו, בערוב ימיו, להגיע ארצה, ולעומתו מהר"ם מרוטנבורג שניסה להבריח את הגבול ולהגיע ארצה, ונתפס ונלכד ונשבה והושם במאסר עד יום מותו, ואף אחר מותו נותר ארונו שבוי שנים רבות, ובכן האם הוא אינו ציוני-דתי!  ועוד דוגמא מן האחרונים: רמח"ל הוא ללא ספק ציוני-דתי שזכה ועלה ארצה, אף אם חי בה לבסוף רק מעט שנים, ולעומתו – מעריצו הגדול – הגאון מווילנה, שעשה מאמצים עילאיים ומסיבות שלא הובררו עד תומן, אחר מסע לא קצר, חזר לאחוריו ולארץ לא הגיע, היעלה על הדעת שלא להגדירו, חד משמעית, ציוני-דתי!   

לשון אחר: פשוט וברור שלא ה'דה פקטו' של דריכת רגליים על אדמת הארץ הוא הוא המדד לזיהויו של ציוני-דתי. 

                    שמא תאמר אם כן די ב-'דה יורה' ואהבת הארץ וחיבתה היא היא שתהא המדד - ובכן, אף זה אינו נכון כלל ועיקר. יכול אדם לחבב את הארץ, לאהוב אותה ולייקרה, להקפיד מידי ט"ו בשבט להעלות על שולחנו מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, לומר שלוש פעמים ביום – ואף ארבע פעמים בשבתות וחגים, ואפילו חמש פעמים ביום הכיפורים – "ותחזינה עינינו בשובך לציון", ובה בשעה לומר לעצמו ולחבריו ואף לתלמידיו, שזה עניין לעתיד לבוא, לגאולה ניסית, לביאת משיח, ובכלל – כמאמר חסידות מסוימת – "ארץ" ישראל אינה אלא בחינת "רצון", ולא "ארץ" במובן אדמה חומרית וגשמית וקרקעית. ובכן, הלזה, שאומנם באמת ובתמים אוהב ומחבב, אך מרחוק, ייקרא ציוני-דתי?!  

גאולה ניסית וגאולה טבעית 

הוא שאמרנו, הענין מורכב. ובכל זאת, אם נבקש לאתר מקצת מהנקודות הארכימדיות שיוצרות תעודת זהות ציונית-דתית, נוכל לומר שנדבך מרכזי, מהותי ומשמעותי בתפיסה הציונית-דתית, נדבך שהיה אבן דרך בפולמוס העז שניהלה התנועה אל מול תפישות מנוגדות וחולקות, נסב על שאלת הגאולה הניסית אל מול הגאולה הטבעית. הציונות-הדתית הכריעה, חד-משמעית, בעמדה האקטיבית, הפועלת עם א-ל ומקיימת לא רק בראשה אלא גם בידיה וברגליה את מצוות העליה לארץ ואת מצות ישובה של הארץ. וכשם שאין פאסיביות במצות תפילין ובמצות מצה, כך אין מקום לפאסיביות במצות הארץ.  

                    זאת ועוד, חיוני להבהיר ולהגדיר: 'ארץ ישראל' אינו אלא אחד מעיקריה של משנת הציונות-הדתית. אמת, זה עיקר חשוב ומאוד נכבד, ואולם בהחלט לא בלעדי; ממש לא. משנת הציונות-הדתית היא משנה שלימה, רחבה, מקיפה וכוללת, כזו ש"ארץ ישראל" היא אחד – כאמור, חשוב ונכבד – מעיקריה, אך לצידה עוד כמה וכמה. 

כלל ישראל 

למשל, ההחלטה המודעת לשתף פעולה עם 'כלל ישראל', גם עם אותו חלק בעם שרק 'כיפת שמים' לראשו, גם זה שאינו מקפיד בקלה כבחמורה, ואם לומר את האמת לעתים אינו מקפיד כדבעי לא על קלה אף לא על חמורה ולא מסיבות דתיות. הקו הבוחן אם לשלב ידיים ולשתף פעולה, ולצד הקשיים ולצד ההסתייגויות ולצד שימת הגבולות, להחליט עקרונית על הליכה 'ביחד', זה הוא - לפחות זה היה - קו ברור שאיבחן באבחה חדה את האסכולה הציונית-דתית מהאסכולה שהיא דתית אך אינה ציונית. נכון הוא שביחס לנקודה זו יוכל לומר האומר שהיום קו זה טושטש לא מעט ומוצא אתה רוב-ככל הדתיים מאמצים הלכה למעשה את מה שהיה לפני כמאה שנה מדיניות ציונית-דתית מובהקת, ולעומת זאת עתה זהו לחם חוק והכל משתפים פעולה עם שאינם דתיים, כך שבוודאי היום נקודה זו אינה בולטת. אמת בדבר, וטוב הדבר; ברוך השם שתפיסת הציונות-הדתית היא שהתקבלה!    

מעמד האישה  

והנה סוגיה נוספת בה יש 'אמירה' לציונות-הדתית: מעמד האישה ומקומה בעשייה הדתית, החברתית, הציבורית, ההשכלתית והמקצועית. גם בעניין זה, הציונות-הדתית 'לקחה צד'. לא על נקלה נעשה הדבר, ותחילה אף לא בהסכמה של כל מרכיביה, ברם אט אט גובשה משנה סדורה שפתחה את השער לרווחה ואפשרה לאישה הציונית-דתית למצות את כישוריה. נכון שמטבע הדברים היו שהרחיקו לכת והפריזו עד הגעה לכלל סטייה מעיקרי הלכה, ברם אין בקלקול זה כדי להעיב על העיקרון הבסיסי אשר מיצב את מעמד האישה הציונית-דתית כמי שממשיכה בכל מחויבותה הדתית ולצד זה מעורבת בכל עשייתה הציונית והאישית. 

לעבדה ולשמרה 

הוא הדין ביחס לקידמה ולמודרנה, טכנולוגיה ותעשייה, מדע ותרבות, את כל אלה ראתה ורואה הציונות-הדתית לא כברירת מחדל דיעבדית אשר רק מחוסר ברירה נאלצים להשלים איתה. לא ולא; ההיפך הגמור. לדידה של ציונות-דתית כל אלה הם חלק מהותי ואינטגראלי של היות האדם מונח ונמצא בעולמו של הקב"ה ותחת ציוויו על "לעבדה ולשומרה", על "אשר ברא אלוקים לעשות" – לעשות על ידי האדם, על "מלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו' " ועוד. מכאן תשתית מיקומם הלכתחילאי של בניה ובני בניה של הציונות הדתית במכלול העשייה - המדעית והאמנותית, הטכנולוגית והביטחונית, הרפואית והבנקאית, החקלאית והתעשייתית. מיקום זה אינו פועל יוצא של ריאליה גרידא אלא בראש וראשונה של אידיאולוגיה.  

יפה הגדיר זאת מרן הראי"ה קוק זצ"ל (אורות, למהלך האידיאות בישראל, ב, עמוד קד):

               "למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידיאה הא-להית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי-קדש, חיים באור האידיאה הא-להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית; הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם . . . ".

המדינה כיעוד 

הגאון רבי שאול ישראלי זצ"ל, שציטט את הדברים, ביאר כי בכך נתן הראי"ה קוק זצ"ל תשובה חדה לשאלה אם ישנו ערך דתי, לא רק קיומי וחברתי, לעצמאות ישראל. האם לצד ברכת העצמאות והחופש, יש בה גם ייעוד?  והרי דבר שבעובדה הוא כי באמת יכול אדם לקיים חיי יחיד, ואף חיי קהילה, בארצות-חוץ בעלות משטרים דמוקרטיים, לייסד ישיבות, להרבות תורה, לפתח מוסדות חינוך וחסד, לפתור בעיות כשרות ושבת. אדרבה, ודאי יהא מי שיאמר שלעתים כל זה יכול להיעשות 'שם' בצורה נוחה יותר, אפילו מהודרת יותר, מאשר בארץ! והיה אם נעמיד כנגד זה רק את הטיעון הביטחוני, ואף אם נצרף אליו את טיעון סכנת הטמיעה וההתבוללות, הכל יודו מן הסתם שאלה טיעונים חלשים למדי . . .    

                    בנקודה זו עולה תשובת הראי"ה קוק זצ"ל, תשובת הייעוד, אותה מבאר הרב ישראלי כשימת דגש על היות עם ישראל בעל מדינה 'נורמלית'. עצמאות, ריבונות, הם תנאי מיקדמי ואמצעי הכרחי למילוי משימת "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש": 

               "הפסגה של מילוי היעוד הוא בתור עם, ובתור עם משרש בארצו, החי חיים טבעיים, עם בריא וחסון, הניחן בבריאות הגוף, בארץ פורחת ומשגשגת, אשר אינו נופל מבחינה פיסית מכל עם אחר, ועם זאת מהווה חטיבה מיוחדת במין האנושי, אשר אינו הופך את הגוף ואת מאווייו כעניין בפני עצמו, אלא כמאפשר להגשים את דרך ה' אשר הינה "צדקה ומשפט" בכל מהלך החיים, לא רק של הפרט, כי אם של כל העם והמדינה כולה. ועל כן מדינה ועצמאות מדינית מהווים ערך עליון בתפקיד ישראל כעם . . . "  (מדינה ועצמאות באורו של הראי"ה קוק זצ"ל, הרבנות והמדינה, עמוד 273-274  )

המדינה כהתגשמות חזון הגאולה 

אם רצוננו לחדד את התפיסה הציונית-דתית, ניתן לעמתה עם תפיסה מנוגדת, כזו שאולי אין לומר עליה כי היא אנטי-ציונית-דתית ואולם היא ודאי לא-ציונית-דתית. הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, בהספדו על דודו הרב יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל ('מה דודך מדוד', דברי הגות והערכה, עמוד 89), מתאר כך את תפיסת הדוד: "המדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכית ובסולם הערכים ההלכיים שלו. לא היה לאל ידו לתרגם את האידיאה של ריבונות מדינית חילונית לתכנים ולערכים הלכיים". ובכן, כאנטי-תזה מובהקת לתפיסה זו נוכל להעמיד את מאמרו של רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מאמר שדי אפילו בכותרתו לבטא בתמצית את משנתו: "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה".  אמור מעתה, בעוד שהאחד טוען כי אינו מוצא היכן להכיל את "המדינה", אם בתחום ההלכתי ואם בתחום הערכי, הרי השני טוען ש"עניין המדינה" חורג ועולה הרבה על 'סתם' הלכה ועל 'עוד' ערך - מדובר ב"התקיימות חזון הגאולה"!   

"בראשית הדיון על בירור התקיימותו הממשית של חזון הגאולה קבועה לנו ההוראה הברורה של חז"ל כי "גאולתם של ישראל בתחילה היא קימעא קימעא" (ירושלמי ברכות, פרק א, הלכה א) . . . כאשר בכל זמני הכושר יתקרבו ישראל לבוא אל ארץ הקדושה של נחלת שדה וכרם והארץ תתן להם יבולה בשפע רב, זה הוא הקץ המגולה, וזה הוא דור שבן-דוד בא . . . 

הגאולה האמיתית הזאת... הולכת ומבטלת את מצב ה"מפוזר ומפורד" של העם . . . ומחזירה אותו לקדמות היותו גוי אחד בארץ . . . היא מקיימת את התורה ומקוממת את השכינה בחזרת ישראל למקומם ותקומתם בו . . . התחדשות תקפה של הישיבה בארץ והירושה אותה . . . מופיעה היא בשיא גידולה הממשי . . . של שליטת ממשלתנו עליה . . .

אותה הדרכת ההדרגה קימעא-קימעא, שהיא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכישלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה . . . עד שלא נתבררה כל פעולת הטיהור העליון והחדרת ההתחדשות הפנימית, יש עדיין מקום לצחצוחי טומאת הגלות ולאבקות חלודתה . . . והרי הם מחייבים ומזרזים, בכל תוקף ואומץ, את התאזרות התעצומות של שותפותנו למעשה-אלהינו במפעל ראשית אחריתנו המבורכה מאוד . . . ".  [הרצי"ה קוק, לנתיבות ישראל].   

קימעא קימעא 

מסר זה מבהיר כי אין להיבהל, ודאי לא להתפלא, על אחת כמה וכמה לא להירתע, מעיכובים ומהפסקות, מסיבוכים וממכשלות אשר לפתחנו, קשיים שבינם ובין סתירת תפיסת הציונות-הדתית אין ולא כלום. הרצי"ה קוק מעלה בהרחבה עד כמה הליך כזה מובנה כבר מקדמת דנא בתוככי הליכי הגאולה, אפילו שלבי "נסיגות וכישלונות" ואף העדר העצמאות המלאה והצורך להיסמך – במידה כזו או אחרת – על שולחנן של מדינות אחרות, גם הם צפויים וגם הם אסור להם שיגרמו לא היסוס, לא בלבול ולא פקפוק.  

בשתי מילים: קימעא קימעא והדרגתיות - כך היא גאולתם של ישראל. 

הבסיס התורני למעש הציוני 

ועוד מרכיבים יש בה בציונות הדתית, מרכיבים שלא נוכל לפרטם ולמנותם כאן בשל קוצר המצע, ואולם מהדגשה אחת, יסודית ומהותית איננו יכולים לפטור את עצמנו: הבסיס התורני! לפני הכל ואחר הכל צריך להדגיש את התשתית התורנית שביסוד המעש הציוני, שזה, וכמעט זה בלבד, הוא העושה את הציוני-הכללי לציוני-הדתי. משנתה התורנית של הציונות הדתית נסמכת על גלריה מרשימה. מדובר בפנתיאון רחב של אישים רבניים ודמויות תורניות שיצקו תוכן לאדנים קיימים, שזיהו את מקורות היניקה שבתורה שבכתב ושבעל פה, שזיהו כיוונים והתוו דרך, שכתביהם היו ועודם נר לרגלינו ואור לנתיבותינו. בהחלט טעונה חשיפה והבלטה רוחבה ועומקה של גלריית הדמויות התורניות שסמכו ידיהם, מי תחילה ומי לבסוף, על משנת הציונות הדתית. מאוד מצער להיווכח שגמדים טרוטי עיניים מסלפים אמת, מטעים את הבריות, משכתבים היסטוריה ולעתים אפילו מזייפים כתבי גדולי ישראל.  

דברים כדרבנות בעניין זה אמר הרב אברהם שפירא זצ"ל: 

               שאלה: בעניין מדינת ישראל, נשמעת לעתים קרובות הטענה שמחלישה אנשים בתוכנו, ובעיקר בני   נוער, ש"רוב גדולי הדור התנגדו לציונות", או ש"רוב הגדולים היו נגד הקמת המדינה", או כל מיני טענות מהסוג הזה. מה דעת הרב בנדון ? 

               תשובה: כבר אמרתי שיש שטיפת מוח אצל אנשים צעירים. מה פתאום רוב הרבנים היו נגד הציונות ? מאיפה מצאו את זה ?  צריך לדעת שהתנועה שקדמה לתנועה הציונית הייתה "חיבת ציון" והיא החלה לבנות את הארץ. בראש חובבי ציון היו רבנים. יש ספר עם אוסף מכתבים של רבנים . . . רבנים חשובים מהם בתורה לא היו באותו דור . . . בשביל עניין כזה, של כלל ישראל, אנו מחויבים ועומדים להתחבר ולהיות באחדות, עם אחד בארץ . . . המדינה הוקמה על פי הסכמת הרבנים מכל החוגים, הרבנות הראשית ומועצת גדולי התורה של אגודה, בלעדיהם לא היו חותמים נציגי האגודה על מגילת העצמאות. ראשי מועצת גדולי התורה אז היו הגאון הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל והאדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי זצ"ל. יש לדעת כי רוב הרבנים הזקנים בדורנו ילידי הארץ, הם תלמידי הרב איסר זלמן . . . וממנו קיבלו תלמודם והשקפתם בענייני ציבור . . . 

                         בזמן הבחירות הראשונות לכנסת חתמו על כרוז להצביע בעד החזית הדתית כמעט כל רבני הארץ, ראשי הישיבות והאדמו"רים. בכרוז נכתב, נודה לד' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של אתחלתא דגאולה עם הקמתה של מדינת ישראל . . . מדינת ישראל קמה על פי רוב הרבנים בארץ, לא רק רוב הרבנים אלא רובם המכריע, כמעט שלא נשמעו קולות נגד . . . כך גם הכריעו ודאי בשמים . . . הרבנים שלנו כיוונו לדעת פמליה של מעלה . . . 


חתימה 

נחתום ונאמר:  

אם חפצי תיקון הארץ ותיקון העולם במלכות שדי אנחנו, הרי עלינו להפנים שזו משימתנו-אנחנו, רבנים ורבניות, מחנכים ומחנכות, אבות ואמהות וכל שיד לו במעש החינוכי: עלינו לומר דבר אמת!

הציונות הדתית אינה רשות אלא חובה;  

הציונות הדתית אינה רק תיאוריה אלא גם פרקטיקה;  

משנת הציונות הדתית היא משנה מקיפה, רחבה ועמוקה, שאינה מובנת מאליה אלא מחייבת למידה שיטתית ומסודרת;   

מנתבי דרכה של הציונות הדתית, מאז ייסודה ועד עתה, היו והינם גדולי ישראל, למעשה רוב-ככל גדולי ישראל.   

לכן, הנגזרת החינוכית הנובעת מכך, חדה: עלינו ועל תלמידינו לדעת כי ציונות-דתית תורה היא, וללמוד וללמד היא צריכה!  

מעתה, אחר שנמצאנו למדים כי היות אדם ציוני-דתי אינו ענין לחברה ותרבות גרידא אלא בראש וראשונה ענין של מצווה דתית, אחת מתרי"ג מצוות, הרי אם את נפשך לידע מיהו ציוני-דתי, זכור את שאמר מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "אני ציוני כי הקב"ה ציוני", ואף אתה תשובתך תהא מושטת בקנה: ציוני-דתי הוא זה שמקבל על עצמו מלוא תורה ומלוא מצוות. אדם כזה הוא בהכרח ציוני-דתי. כך, פשוט וברור.