הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב יהושע בן מאיר

מאת:  הרב יהושע בן מאיר

           ראש ישיבת ההסדר "גבעות" 

           אפרת   

בן מאיר יהושוע גבולית  מיהו יהודי ציוני דתי?

פתיחה

כל מי שיכונה בשם ישראל רוצה לראות במהרה בביאת משיח צדקנו, בבנין בית המקדש, עם ישראל חי  בשקט ובשלווה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", חיי תורה ויראת ה' בארצנו הקדושה "ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, לך תישבע כל לשון".  

הייחודיות של הציונות הדתית היא ב-'איך מגיעים לזה', איך 'מסגלים אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים'. 

לעניין זה, אציין שלושה מעגלים מרכזיים, לדעתי,  בדרכה של הציונות הדתית: 

מעגל ראשון -  תחייה של החול [הגשמיות]

חכמינו אומרים לנו (בבלי, תענית, דף פד עמוד מו): "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר".   

כמעט כל הדברים שאירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז הם פגיעה ברוחניות של עם ישראל:

  • נשתברו הלוחות.
  • בטל התמיד.
  • שרף אפוסטמוס את התורה.
  • העמיד צלם בהיכל.
  • אבל התענית נקבעה על הפגיעה בקיומם הגשמי-לאומי של עם ישראל - הובקעה העיר.

לעומת זאת, בתשעה באב, עיקר הדברים שאירעו את אבותינו הם פגיעה במעמדנו הגשמי-לאומי: 

  • נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.
  • נלכדה ביתר.
  • נחרשה העיר.
  • אבל התענית נקבעה, כמובן, על חורבן בית אלוקינו והרס מעמדנו הרוחני.

ימי בין המצרים מלמדים אותנו על השילוב המוחלט בין רוחניות וגשמיות, תורה ולאומיות בישראל.  על זהות בין שריפת התורה לבין נסיגה בעצמאות וחרות ישראל, בין צלם בהיכל לבין ירושת הארץ. 

                    רעיון זה של שילוב היסוד הרוחני והגשמי מופיע בצורה אחרת במלחמת מדין בספר במדבר:

על הפסוקים  (במדבר פרק לא, פסוק א-ג): "וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים . . .  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְדֹוָד בְּמִדְיָן", אומרים חז"ל  (במדבר, פרק לא, פסוק א-ג): "לתת נקמת ה' במדין. הקב"ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין. אמר הקב"ה להם אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה ריבון העולמים אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך לתת נקמת ה' במדין". 

כפי שאנו רואים מהאמור עד כאן הרי ישנה דואליות במערכת המחויבויות ההדדית בין הקב"ה לעם ישראל. החורבן הוא כפול – חורבן החול וחורבן הקודש, חורבן התקומה המדינית וחורבן מקום התפילה והפולחן. הנקמה במדין היא כפולה – נקמת ישראל ונקמת ה'. 

על דרך זו, תהליך הגאולה יהיה כפול – גאולת החול וגאולת הקודש. 

                    עם שיבת ציון בדורות האחרונים התפתח דיון על מקומה של התחייה הלאומית שנוהלה בעיקרה על ידי אנשי החול כיצד עלינו להתייחס לתופעה זו והאם היא תואמת את חזון נביאי ישראל.

הציונות הדתית אינה רואה את התחייה של החול - החרות הלאומית והקמת המדינה, ההתיישבות, החקלאות, הכלכלה, הצבא, - כמצרנית לתחייה של קודש.  אדרבא, תחיית החול היא שלב מהותי והכרחי בגאולתם של ישראל, "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל, פרק לו, פסוק ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". 

                    יחד עם זאת, אין אנו מסתפקים בתחיית החול בלבד, כל העבודה של קיבוץ גלויות היא הכשרה להקמת מדינה ו-'קיום אנשי אמנה' כאמור במקורותינו: " ... אנשי אמנה. אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שמאמינין בהקב"ה" (בבלי, סוטה, דף מח עמוד ב).   וכן  "כי בלי קיום אנשי אמנה אין תקוה חס וחלילה לכל עבודת האתחלתא, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" ('קול התור', הלל שקלובר, תלמיד הגר"א, ה, ב.  בבלי, שבת, דף קיט עמוד ב). 

"תחיית עמנו מוכרחת להיות תחיה שלימה, תחיית הגוף ותחיית נשמה, תחיית חול ותחיית קודש" (מאמרי ראי"ה ב, עמוד 336).  "...ומתנחמים בכפלים (חול וקודש):  'נחמו נחמו עמי' (ישעיהו, פרק מ, פסוק ב), (איכא רבתי, פרק א, פסוק כב).

                    "מה נאוו על-ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה [=גשמית], אמר לציון מלך אלוקיך [=רוחנית].  קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון.  פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים, כי-נחם ה' עמו [=גשמית] גאל ירושלם [=רוחנית]" [ישעיה, פרק נב, פסוק ז-ט].  הלכה זו, כי גאולתם של ישראל כפולה היא – תחיית החול ותחיית הקודש, שהתחזקות והתרוממות מעמדם וכבודם הגשמי של עם ישראל  "כי ימין ושמאל תפרצי, וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו" (ישעיה, פרק נד, פסוק ג), אינה סותרת ומפריעה, ואף לא נפרדת, אלא חלק חיוני מההתחזקות הרוחנית של עם ישראל, היחיד והציבור, ומהתעלותם בתורה ויראת שמים  – טעונה מבשר

                    אנו, הציונות הדתית, אנו המבשר.  בנינו היוצאים חלוצים לפני צבאות ישראל, חלקם אף הקריבו את נפשם ממש, הם המתדבקים במידותיו יתברך, בעקבות משה רבם-רבנו, ומתנקמים מאויבינו שתי נקמות.  בצאתם חלוצים לפני העם למלחמה – נוקמים הם את נקמת הפגיעה בכבודתם ובשלמותם הגשמית-לאומית של ישראל.  ובצאתם ותורתם בידם – נוקמים הם מאויבנו את נקמת ביטול התורה והפגיעה בכבוד אלוקי ישראל.  בהיותנו משולבים, ואף מובילים, בהתיישבות, בעליה, בכלכלה ובכל מערכות המדינה; ועם זאת – מקימי עולה של תורה בארץ ישראל המודרנית, בישיבות התיכוניות, בישיבות ההסדר והגבוהות, בכוללים ובגרעינים התורניים.  "כי הגוף ונשמה יחד הם קומה שלמה, גשמית ורוחנית" (עולת ראי"ה, חלק א, עמוד רמב-רמג).

 

מעגל שני -  עם עתיק אנחנו 

דורנו הוא דור שחי, ואף נולד, בחירות של מדינתנו – מדינת ישראל תבנה ותכונן.  תקופה חדשה היא זו בחיי האומה.  תקופה המצריכה יצירה רוחנית אדירה, כוח של חידוש ויצירה, להתאים את חיינו בה לדרכה של תורה.  אבל לעולם עלינו לזכור – עם עתיק אנחנו, המשך מהאבות, מיציאת מצרים ומעמד הר סיני, מבית ראשון ומבית שני.  המשך מכל היצירה הרוחנית האדירה של עמנו בתקופת החורבן והגלות. 

"שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה והולכים בדרכי ולמודי אבותיהם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עימהם גם בחוץ לארץ גם בלילה" (משך חכמה, בראשית, פרק מו, פסוק ב). 

                    היו וישנם רבנים גדולים, אדירי תורה, 'פליטת בית סופריהם', אבל 'אל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט[ו]' (אגרות ראיה, איגרת שעח).  לעומתם, יש הרואים עצמם כמנהיגים בדור התחייה, שהם 'קטא מן טורא דסיני'  (פסיקתא רבתי פרשה כא; ובירושלמי סנהדרין דף פד 'קטוע').  

הציונות הדתית אמנם רואה בהופעת הקודש בימינו 'הופעה מתחדשת', אך זו הופעה 'המסגלת אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים'.

 

מעגל שלישי -  עץ ארז ואזוב

 "ויהיה בלילה ההוא, ויהי דבר א-להים אל-נתן לאמר.  לך ואמרת אל-דויד עבדי, כה אמר ה', לא אתה תבנה-לי הבית לשבתי. כי לא ישבתי בבית מן-היום אשר העליתי את-ישראל עד היום הזה, ואהיה מאהל אל-אהל וממשכן" (דברי הימים א, פרק יז, פסוק ג-ה; והשווה שמואל ב, פרק ז, פסוק ד-ו). דוד רוצה לבנות 'בית לה', אך דבר ה' אליו בפי נביאו הוא "לא אתה תבנה-לי הבית לשבת", רק " . . . זרעך אחריך אשר יצא ממעיך ... הוא יבנה-בית לשמי, וכוננתי את-כסא ממלכתו עד-עולם" (שמואל ב, פרק ז, פסוק יב-יג; ועיין דברי הימים א, פרק יז, פסוק יא-יב).

יש אוהל ויש בית.  אוהל הוא דבר ארעי ונייד, לא קבוע.  בית הוא קבוע, תמידי. אוהל מאפשר גמישות ושינוי.  אוהל שייך לתקופת ההתהוות.  בית מייצג את הקביעות, הלא משתנה.  בית הוא כבר בתקופת היציבות והקביעות. 

                    רעיון זה מופיע גם בדין טהרת המצורע בספר ויקרא. שם ציוותה התורה לקחת למטהר עץ ארז ואזוב.  הארז ההפך מהאזוב.  הארז גבוה, חזק וקבוע.  האזוב נמוך, חלש וארעי.  אך יש גם יתרון לאזוב על פני הארז.  הארז, מתוך גודלו וחוזקו הוא לא גמיש, לכן עומד הוא בפני רוב רוחות העולם, לא מתכופף ולא נכנע להם.  אבל באם תבוא רוח חזקה יותר ממנו – ישבר הארז.  האזוב, מתוך חולשתו – עוצמתו.  הוא קטן וגמיש, ומתכופף בפני כל רוח קלה.  אבל אין לך רוח וסער בעולם שתעקור אותו, כי הוא מתכופף עד שתעבור הרוח, וחוזר למקומו. 

                    "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי, פרק כז, פסוק ו) ?  טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע.   אחיה השילוני קללן בקנה, שנאמר: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א, פרק יד, פסוק טו), מה קנה אינו עומד אלא במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובים ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו הולך ובא עמהן וכיון שדוממות הרוחות עומד קנה במקומו.  אבל בלעם הרשע ברכן בארז, מה ארז אין עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, וכיון שבאתה רוח דרומית (או מערבית) הופכתו ועקרתו על פניו" (ילקוט שמעוני, במדבר, רמז תשעא).

התורה מלמדת אותנו בתורת טהרת המצורע על הצורך בעץ ארז ואזוב, בגמישות תוך הקביעות.  

 

יש קיום מתוך גמישות, הראוי למצב של התהוות ושינוי, ויש קיום מתוך עוצמה, המתאים למצב של יציבות וקביעות. 

חכמינו מספרים לנו (ראה בבלי, מכות, דף יא, עמוד א; מדרש שמואל פרשה כו, ב) כאשר דוד חפר את היסודות לבית המקדש, הגיע עד קרקע בתולה שלא נעבדה לעולם, ועלו מי תהום וביקשו לשוטפו ולהשמיד את העולם כולו.  

 כדי לבנות "בית לה' ", צריך לחפור ולהגיע עד ליסודות העולם.  חפירה זו מזעזעת ומרעידה את היציבות של העולם כולו, ומסכנת את קיומו.  זאת, משום שהעולם גשמי, ובית ה' מייצג את הרוחניות.  כשהגשמיות קבועה – הרוחניות ארעית.  כשהרוחניות קבועה – הגשמיות היא ארעית.  כל עוד "אהל שיכן באדם" (תהילים, מזמור עח, פסוק ס), כל עוד הרוחניות ארעית, יכולה הגשמיות להיות קבועה ויציבה.  אבל כאשר מכינים את היסודות ל-'בית ה'', לרוחניות קובעה, מזדעזע ונרעד העולם כולו, הגשמיות נהיית לארעית ולא קבועה. 

דוד מצליח לעצור את שטף מי התהום.  למנוע את התמוטטות העולם.  את זה עושה דוד על ידי חרס עליו כתוב שם ה'.  כי בשם ה', בכוח התורה אפשר לאחד רוחני עם גשמי.  [שהרי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה.  ועוד, חכמינו מספרים לנו כי אחיתופל למד שמותר להשליך את החרס עם השם המפורש בקל וחומר מסוטה.  אם כן עצירת מי תהום מוסגת בצירוף התורה שבכתב – השם המפורש, עם תורה שבעל פה – לימוד מקל וחומר].

"ויהיה בלילה ההוא, ויהי דבר-ה' אל-נתן לאמר", - "רב אמר עצה עמוקה נתן לו באותו הלילה" (ילקוט שמעוני ומדרש שמואל שם).  יש דור שתפקידו התהוות אין קביעות, יש תנועה.  אז צריך גמישות.  זוהי העצה העמוקה שנתן הקב"ה לנתן באותו הלילה, דורו של דוד הוא דור של התהוות.  בדור כזה צריך גמישות – "לא אתה תבנה לי הבית לשבת". 

"ויאמר דויד לשלמה, בנו אני היה עם-לבבי לבנות בית לשם ה' א-להי.  ויהי עלי דבר-ה' לאמר, דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית, לא-תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני.  הנה-בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל-אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על-ישראל בימיו.  הוא-יבנה בית לשמי ... והכינותי כסא מלכותו על-ישראל עד-עולם" (דברי הימים א, פרק כב).  גם בגשמיות דורו של דוד הוא דור של התהוות וגמישות – מלחמות גדולות.  גם ברוחניות דורו של דוד אינו בשל לקביעות "וארון הא-להים ישב בתוך היריעה".  ואילו דורו של שלמה הוא דור של קביעות גם בגשמיות: "איש מנוחה, והניחותי לו מכל-אויביו מסביב ... ושלום ושקט אתן על-ישראל בימיו".  וגם ברוחניות– "הוא יבנה בית לשמי". 

                    דוד הוא הדור של התהוות ויצירה.  הוא מכין את התשתית והיסוד לתקופת הקביעות שתבוא אחריו.  בגשמיות "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיהו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יוסיפו בני עולה לבלתו כאשר בראשונה".  ברוחניות – "ויאמר דויד, שלמה בני נער ורך, והבית לבנות לה' להגדיל למעלה לשם ולתפארת לכל-הארצות, אכינה נא לו..." (דברי הימים א, פרק כב, פסוק ה). 

דוד מאתר את המקום המדויק של המזבח ושל בית ה' [סוף שמואל ב, דברי הימים א' פרקים כא-כב].  דוד חופר את היסודות לבית ה'. 

 

                    אין שערי המקדש נפתחים לפני שלמה, עד שלא אמר "זכרה לחסדי דויד עבדך" (דברי הימים ב, פרק ו, פסוק מב; וראה בבלי, שבת דף ל עמוד א).  ולא ירדה אש מן השמים אלא בזכותו של דוד [ילקוט שמעוני, שמואל ב, ו)]. 

בית דוד אינו ענין פרטי של דוד, אלא של מלכות ישראל.  הבטחת ה' לנצחיות מלכות בית דוד, היא בעצם הבטחה לנצחיות קיום מלכות ישראל, לקביעות קיום הגשמיות הישראלית, הממלכתיות הישראלית עד עולם, עד קום משיח בן דוד – הגואל האחרון.

קביעות זו, נצחיות זו שהובטחה לגשמיות הישראלית, נובעת מכך שתכליתה ורצונה של מלכות בית דוד היא לבנות בית לה'.  על כן, כדי לאפשר את הקביעות של הרוחניות, את "בית ה' '', יש צורך בקביעות של הגשמיות, "ובית דוד עבדך נכון לפניך . . . להיות לעולם לפניך". 

                    היבט נוסף לרעיון זה על תכונותיו הדואליות של דוד המלך מובא במדרש הבא: דוד "אדמוני עם-יפה עינים" (שמואל א, פרק טז, פסוק יב) – "וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני ... נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו.  אמר לו הקב"ה "עם יפה עינים", עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין [שהם עיניהם של ישראל] הוא הורג (בראשית רבא, פרשה סג, יא). 

                    על הפסוק  'לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת', אומר המדרש: "כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.  אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, אמר לו הקב"ה, דוד אל תירא, חייך כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר 'שפכת ארצה' ואין 'ארצה' אלא צבי ואיל שנאמר (דברים, פרק יב, פסוק טז) "על הארץ תשפכנו כמים".  דבר אחר, חייך הם לפני כקרבנות, דכתיב "כי דמים רבים שפכת לפני" ואין "לפני" אלא קרבן שנאמר (ויקרא, פרק א, פסוק ה) "ושחט את בן הבקר לפני ה' " (ילקוט שמעוני, שמואל, שם).   

                    דוד הוא היודע את הסוד הנפלא של איחוד הרוחני עם הגשמי.  הורג מדעת סנהדרין.  שופך דם, שנחשב לפני ה' – כקרבן.  הוא המוכשר להיות המכין את התשתיות לבנין הגשמי ולבנין הרוחני של בית ה'.  ומכיוון שתכליתו וכוונתו לבנות 'בית לה'', קביעות לרוחניות הישראלית, הוא מתברך מאת ה' לקביעות ונצחיות ל-'בית דוד', למלכות ישראל, לגשמיות הישראלית.  "אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?  אמר לו הקב"ה: אם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.  אמר לו: והרי יפה.  אמר לו הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם ניצולין, שכן כתיב (איכה, פרק ב, פסוק ד) "באהל בת-ציון שפך כאש חמתו' ".  – הקביעות והנצחיות של הגשמיות בישראל, ושל הרוחניות בישראל, מושגים על ידי הגמישות והארעיות של דור ההתהוות, דורו של דוד.  דווקא הארעיות הזו, היא המהווה את התשתית לקביעות ולנצחיות "ואני מפיג חמתי בו ומחריבו, והם ניצולין".

 

מתנחמים בכפליים-  נחמו נחמו עמי

הציונות הדתית אמונה על תורת הגאולה מבית מדרשו של הגר"א ('קול התור' ב, קד):  

"עקבות משיחא – בשביל שני דברים נקראים עקבות  -

א.  בשביל שבאים קימעא קימעא.   

ב.   ובשביל שכל סגולות הגאולה באות בדרך עקיבין, היינו עקיפין, בדרך של סחור סחור...". 

אנו מבינים שאנחנו דור של התהוות ויצירה, "והבית לבנות לה' להגדיל למעלה לשם ולתפארת לכל-הארצות, אכינה נא לו, ויכן דויד לרב", עלינו להכין לרוב, עד אשר יניח לנו ה'  מכל אויבנו מסביב, ואז נבנה בית לה'. 

                    הציונות הדתית עומדת בוויכוח עם אחינו מימין ומשמאל.  מימין עומדים אלו אותם אנו פוגשים בבית המדרש, איתם אנו עוסקים בהוויות דאביי ורבא.  הם שותפים לשאיפת התכלית שלנו, להופעת קודש קבועה ומסודרת, 'המשפיע חיי עולם על נשמות כל דור ודור' ובה אין מקום לדברי ריבות של מחלוקת ודעות – "לבנות בית לה' ".  אך מעלימים הם את עיניהם מהופעה נוספת של קודש, 'הופעה מתחדשת, המסגלת אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים'.  להם צריכים אנו 'לבשר', את הבשורה הכפולה של 'מתנחמים בכפלים', של התחייה של חול כחלק מהותי בגאולתם של ישראל, כשלב הכרחי בתחיית הקודש.

                    ומשמאל עומדים אלו אותם אנו פוגשים בשרותינו הצבאי, בפעולות ההתיישבות, החקלאות והתעשייה, במרחבי היצירה הגשמית של עם ישראל.  הם שותפים לשאיפתנו לבנות את מלכות ישראל, לבסס את הקיום הגשמי של ישראל.  אך חסרה להם השאיפה לתחיית הקודש, אשר בלעדיה אין גם קיום חלילה לתחיית החול.  אליהם אנו קוראים מעומק לבנו – היו נא שותפים גם לשאיפת היסוד שלנו, שרק היא תבטיח את נצחיות קיומנו הגשמי – לבנות בית לה'. 

                    עומדים אנו במערכה גם עם אלה שאין להם סבלנות לדור של התהוות וגשמיות.  קשה להם לראות את 'ארון הא-להים יושב בתוך היריעה'.  הם כואבים כאב אמיתי כשהם רואים שגם חלק מביתי הארזים שישבנו בהם, חלק מהגשמיות הישראלית, נהרס ונחרב.  הם לא מוכנים לחכות עד ש 'הנה- בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל-אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על-ישראל בימיו.  הוא-יבנה בית לשמי ... והכינותי כסא מלכותו על-ישראל עד-עולם'. 

 

                    הציוני הדתי משנן את תפילת דוד אחרי שה' אמר לו "לא אתה תבנה-לי הבית לשבת" – "מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי יְדֹוִד וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם.  וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יְדֹוִד וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי יְדֹוִד.  וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲדֹנָי יְדֹוִד.  בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ.  עַל כֵּן גָּדַלְתָּ אֲדֹנָי יְדֹוִד כִּי אֵין כָּמוֹךָ וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאָזְנֵינוּ.  וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו.  וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה יְדֹוָד הָיִיתָ לָהֶם לֵא-לֹהִים". דוד המלך משלים עם הוראת הקב"ה ורואה את תפקידו כמכין התשתית ללאומיות הישראלית אשר על בסיסה תצמח הגאולה העתידית. 

 

סיכום

דור של התהוות ויצירה אנחנו, אשר צמח מתוך העפר והאפר של הגלות הקשה והנוראה אשר השחיתה שליש מעמנו. עלינו מוטל לצקת תכנים ברוחניות ובגשמיות. לבסס ולייסד ולהכין את התשתית לקביעות ולנצחיות קיומנו הרוחני והגשמי.  לא ניתן ל-'נסיגות' ועיכובים לייאש אותנו. אנו מושיבים את "ארון ברית-ה' תחת יריעות", ומבססים את קיומנו הגשמי ב"דם לרב ... ומלחמות גדולות".  אולם שאיפתנו היסודית היא לבסס את קיומנו הרוחני, להפוך את הרוחניות, את תורת ארץ ישראל למרכז הווייתנו הלאומית, לערך הקבוע ונצחי שבקיומנו הריבוני, להושיב את ארון ה' בבית ארזים, להפוך את מדינת ישראל ל"בית לה' ".  את זאת נעשה על ידי המשכיות מסורת ושלשלת התורה שבכתב ובעל פה על ידי 'הופעה מתחדשת, המסגלת אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים'.  

                    בטוחים וסמוכים אנחנו כי הקב"ה יבסס את קיומנו הגשמי, יברך את חירותנו ואת ביתנו הלאומי בשלום ובמנוחה, להיות מלכות ישראל "נכון לפניך ... ועתה הואלת לברך את-בית עבדך להיות לעולם לפניך, כי-אתה ה' ברכת ומברך לעולם".