הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת יוחנן בן יעקב

 

מאת:  יוחנן בן יעקב

           כפר עציון   

יוחנן בן יעקב  מיהו יהודי ציוני דתי?

פתיחה 

"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי" (בראשית, פרק כה, פסוק כב). רש"י – כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. חרדים במזרח אירופה פירשו: רבקה לא ידעה כי תאומים בבטנה, לפיכך אמרה: אוי, אני נושאת ברחמי מזרוחניק! – חידוד עוקצני המבטא את המהות העמוקה של הציונות הדתית.

כפל נאמנויות

נתאר לעצמינו שני קוים מצטלבים, קו אורך וקו רוחב. קו האורך מסמל את הרצף ההיסטורי – ראשיתו באברהם אבינו ואחריתו בקץ הימים. כל יהודי לאורך כל הדורות ניצב בנקודה כלשהיא על קו אורך זה. קו הרוחב מסמל את ה'כאן ועכשיו' – העם היהודי, מדינת ישראל, התרבות וחברה לגווניה. בהמשך קו הרוחב מצויה האנושות, העולם כולו על כל גילויו ומופעיו. בהכללה גסה – רוב היהודים נחלקים בין המזהים עצמם על גבי אחד משני הקווים הללו: אלה המחויבים באופן מלא לקו האורך, לרצף הקיום היהודי, תוך התעלמות חלקית והיבדלות מקו הרוחב 'כאן ועכשיו'. ואלה המחוברים לקו הרוחב, המזדהים עם מכלול המציאות הקיימת, תוך ויתור מסויים על המחויבות לרציפות ההיסטורית ובעיקר לנובע ממנה כלפי העתיד. 

                    להיות ציוני-דתי, משמע להתייצב בנקודת המפגש של שני צירים אלה. עמידה בנקודה סוערת אשר לעולם אין בה הכרעה חד משמעית ומוחלטת. עמידה בלתי מתפשרת במקום בו לא ניתן להכריע בין מחויבויות סותרות – מחד, ותקפות כל אחת בפני עצמה – מאידך. 

להיות ציוני דתי משמע לגלות אחריות מוחלטת לשני רצפים ניצבים זה לזה: הרצף ההיסטורי של העם היהודי המתמצה בראש ובראשונה בתורת ישראל, ורצף הקיום 'כאן ועכשיו' – החברה, מדינת ישראל, העם היהודי והעולם כולו. 

                    הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד 'המזרחי' כסיעה בתנועה הציונית, ייסד במקביל גם את הישיבה התיכונית הראשונה. סיעת 'המזרחי' נועדה לחיבור הציבור הדתי אל המפעל הציוני. הישיבה התיכונית נועדה לחיבור עולם התורה אל התרבות המודרנית. לפנינו זיקה לתורה ומצוות וזיקה לתרבות הכללית. כפל נאמנויות המתחייב ממציאות חיים יהודיים בעולם מודרני. הציונות הדתית רואה בחיבור זה דבר עמוק וערכי ולא רק צורך טכני קיומי. 

ציונות דתית בדרכו של הלל

במובן מסויים ניתן לראות בציונות הדתית אימוץ דרכו של הלל הזקן, עליו נאמר: "אמרו עליו על שמאי הזקן – כל ימיו היה אוכל לשם שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא בהמה נאה הימנה – מניח את הראשונה ואומר זו לשבת. אבל הלל מידה אחרת היתה לו , שכל מעשיו לשם שמיים, שנאמר ברוך ה' יום יום". מול קדושת השבת הרוחנית המופקעת מעולם המעשה, מציב הלל הזקן את קדושת המעשה בלא לוותר על קדושת השבת. שתי קדושות, חומרית ורוחנית, המשלימות זו את זו. 

                    הרב ד"ר ישעיהו אביעד וולפסברג, מראשי הציונות הדתית והוגי דרכה הגדיר כך את דרכה של הציונות הדתית: "האידיאולוגיה של 'המזרחי' היא בבחינת שביל הזהב, דרך ממוצעת. אך אין לפנינו פשרה מתוך רפיון, פשרה מתוך חולשת אופי. האידיאולוגיה היא תוצאה ממגמות מרובות שבחיי הכלל, הציבוריים הלאומיים והדתיים.   . . . היא היהדות ללא מגרעת, האמונה היהודית ללא קיצוצים".   

הציונות הדתית מבקשת לשלב 'להט חסידי' ו-'עומק ליטאי', דבקות חרדית ויצירתיות חילונית – והכול באורה של תורה ובגבולות ההלכה. 

יין ישן בכלי חדש

הציונות הדתית מכילה בתוכה יסוד עמוק של מרד בגלות, בעולם התורה ובחברה היהודית שנוצרו ופרחו בימי הגלות. מרד שאינו מתנכר לגלות ואינו מתנתק ממנה. מרד המכיר, מכבד ומוקיר את עוצמת היצירה ואת תפארת הקהילה היהודית שהתפתחה בגלות. 

                    על עומק המרד והיקפו, על מהות הגאולה ועל הדרכים להשגתה נטושות מחלוקות עמוקות בציונות הדתית. מחלוקות אלה נובעות מאותו יסוד עצמו, מתוך כפל הנאמנות הטבוע בבסיס הציונות הדתית ומקיים אותה.   

                    השאיפה הציונית-דתית העמוקה והאוטופית הייתה למזג בתוך כל אחד מאיתנו את שני הרצפים, ליצור יהודי המאחד במהותו את שני היסודות הללו.

ספק אם מטרה זו ניתנת להשגה. ההתייצבות בנקודת המפגש בין שני הרצפים נהיית קשה יותר ויותר. כל ציר מושך בעוצמה אדירה לכיוונו. מצב זה מוביל למחשבה כי מוטב להסתפק במועט, להתאים את החזון למציאות.  

                    האתגר הגדול העומד של הציונות הדתית הוא להתמיד בנאמנות הכפולה ובמחויבות הנובעת ממנה ללא פשרות וללא הטיה לצד אחד על חשבון הצד השני.    אתגר זה אין בו כל חידוש, הוא בבחינת יין ישן שעלינו למזוג לקנקן חדש. ערכים ישנים ומוכרים שיש להגיש אותם בשפה מובנת לבני דורנו. ערכים שיש לתרגמם לדרכי פעולה מעשיות בימינו אלה ולפעול לאורם.

סיכום

הציונות הדתית אינה זקוקה בבסיסה לערכים חדשים, אין לה צורך ב-'התחדשות רעיונית'. להיפך, דרושה שיבה אל המקורות של העם היהודי ואל המקורות של התנועה הציונית הדתית.