הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת נאורה בלייכר

 

מאת:  נאורה בלייכר

בלייכר נאורה  מיהו יהודי ציוני דתי?

פתיחה 

ראשית,עלינו להבין מה תרמה לנו הציונות כפי שהיא, בלבוש החול שלה. בהמשך, נעמוד על הבעיות הנובעות מכך. מתוך הבנה זו נוכל לעמוד על מהות יחסו של הציוני הדתי למערכות הציוניות הכלליות, על יחסו למדינה, על יחסו לשלטון, על יחסו לצבא וכיוצא בזה. 

עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו

תפקידו של עם ישראל הוא: לגלות את שם ה' בעולם, כפי שנאמר בישעיה "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". תפקיד זה הוטל על עם ישראל כבר במעמד הר סיני, כפי שנאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מהעיון במקורות אלו אנו רואים כי תפקיד זה מוטל על עם ישראל כ- עם שלם, כ- קבוצה לאומית מלוכדת המהווה "גוי קדוש" ובתוכה היחידים.

ארץ ישראל -  מקום ההשראה

יחידים בעלי ערך סגולי נעלה ישנם גם באומות העולם, אך עם שלם, על גווניו השונים, המפיץ את שם ה' כתפקיד לאומי – זה ייחודי לעם ישראל בלבד. 

כל זה בארץ ישראל, ארצו של העם היהודי, המתאימה לרוחו ולנשמתו של העם. ארץ ישראל מהווה מקום השראה למילוי התפקיד של סיפור תהילת ה'. ולכן, בהיות עם ישראל בגלות, הרחק ממקום ההשראה, נפגעה יכולתו למלא תפקיד זה. 

וכך כותב רבנו צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (נתיבות ישראל, חלק א, עמוד עח): 

          "אריכות הגלות פגעה קשות ברגש הלאום שבקרבנו. מתוך שהתנתקנו מכל עיסוק מעשי-לאומי, הלכה ונעתקה ממנו הכרתנו הפנימית בערכם של חיים לאומיים. חדלו היחידים מלראות עצמם כחלק של אורגניזם לאומי חי, והפכו להיות רק חברי קהילה זו או אחרת משוללי רגשי כבוד לאומי ואחריות לאומית". 

התחדשות

החידוש הגדול שנתחדש בדורות האחרונים, הקודם במעלה לכל המפעל האדיר של הציונות, של הבניין והתקומה, הוא: כשנולד בלב ההמונים רצון חיים טבעי עז לחיות כ-עם, כלאום, להתמסר לתחיית עם ישראל בארצו, ואז שבה וחזרה אלינו התודעה הלאומית, תודעת המולדת ותודעת הארץ. 

תודעה לאומית זו שקמה לתחייה, היא המהווה את ההבדל המהותי החד והברור בין גלות לגאולה. אין זו התעוררות של קבוצה, של פלג מסויים בציבור, אלא התעוררות של כלל האומה. היקפה המתפשט בגווני הציבור השונים מעיד כי מקור התנועה הוא בנשמת האומה, ברוח חייה השלם.

וכך כותב הנצי"ב (הרב נפתלי צבי ברלין) במכתבו על דבר הציונות (שיבת ציון, חלק ב, עמוד 7): 

          "כי אחרי שהתעורר הרעיון בקרב ישראל מקצה העולם ועד קצהו בכל מקום אשר אנחנו מפוזרים, וקול המון כקול שדי בדברו על ידי נביאיו, על כן עלינו להמשך אחרי קול דבריו זה ולבטוח בו יתברך שיגמור אחריתו".  

וכך כותב הגאון רבי יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו): 

           "כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה – ופרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך הן בבינוניים והן בישרים בליבותם, קרוב לוודאי שנתנוצץ רוח הגאולה". 

וכך סיכם את דבריו הרב צבי טאו, ראש רבני ישיבת 'הר המור' ירושלים (סולו המסילה, עמוד יג-יז):     

          "התעוררות המופיעה בכל חלקי האומה, בצדיקים בבינוניים וברשעים, ביהודים מכל הארצות, מכל השכבות החברתיות ומכל הדיעות השונות -  אות הוא שאיננה דבר פרטי, בחירי, אלא הופעה כללית של נשמת האומה, של רוח הגאולה שנתנוצץ ממעמקי הנשמה".  

 

אורות וצללים  

הראי"ה קוק, באגרת תקע"א, מצביע על הבעיה העיקרית הקיימת בקשר עם הציונות הכללית: 

          "הפרגרף שה- "הציונות - דבר אין לה עם הדת" היא כבר ההיפוך הגמור ממה שכל האומה חושקת, מציירת, מקווה ומאמנת בכל דורותיה. ההיפוך הגמור מהשאיפה הנאצלת שטובי החושבים שבישראל ובעמים חושבים על דרך העתיד הישראלי בעולם".  

דברים אלו מנוסחים באגרת נוספת (תתק"ה) של הראי"ה קוק: 

           "היעמד לבנו אם תהיה הציונות נערכת גם כעת, בעת אשר אור גואל ישראל ומושיעו הופיע עליה, רק בערכה של איזה תנועה מודרנית . . . ". 

הראי"ה קוק מצביע על הקושי בקשר עם ה-'אני מאמין' של התנועה הציונית הכללית. הציונות הכללית מנמיכה את השאיפה הגדולה של נשמת האומה והופכת אותה לתנועה מודרנית ששאיפתה מצומצמת ואיננה באה מתוך רוח גדולה של גאולת ישראל. 

המטרות שהציבה לעצמה הציונות הכללית לקוחות מתחום העולם הגויי. כל עוד לא שבה הציונות למקור הקודש שלה, הרי היא כמו ילד קטן שעיסוקו ובניינו הוא בחיזוק כוחותיו הפיזיים ועמידתו על רגליו. אך מגיע שלב בו הילד מתבגר ומתעורר בו דחף לבירור מהות חייו. כך עם ישראל כבר אינו מסתפק באינסטינקטים טבעיים שעוררו אותו להקים את המדינה, אלא רוצה לזקוף את קומתו הרוחנית. וכל עוד לא נבנית הקומה הרוחנית של עם ישראל, דברים שהיו ברורים בשלב הראשון נעשים מפוקפקים בשלב השני ונפרצות פרצות גם בתחום הלאומי הפשוט. 

תפקיד הציוני-הדתי 

מתוך האמור לעיל, מתבררת קריאתו של הראי"ה קוק להפריח רוח קדושה בתנועה הציונית. גם מי שפועל בתחום הרוח וגם מי שפועל בתחום המעשה – בבנין הארץ ופיתוחה ובצבא, צריך שיעשה את מעשיו מתוך קשר לתורה הגואלת ומתוך כך לפעול.

וכך כותב הראי"ה קוק באגרתו: 

           "הציונות המעשית והעיונית, הפוליטית והדיפלומטית וכל ענפיה יחד, כמו שיצאו מן הכח אל הפועל עד היום, יש בהם עניינים נשגבים ונעלים, שאנו נקראים לתמוך בהם בכל כוחותינו הגשמיים והרוחניים. 

           . . . עלינו להדגיש ביותר את תוכן הקודש שבשאיפתינו לארץ ישראל, ועל ידי כך לזרוק נשמה בגוף הלאומי ההולך ונבנה ".

הראי"ה קוק חוזר ומשנן כי האומה הישראלית צריכה להתוודע לעצמאותה, ולהכיר את תחייתה כתחיית "ממלכת כהנים וגוי קדוש" של העולם כולו. הכרה זו לא די לה שתהא תיאורטית, אלא צריכה לקבל ביטוי במעשי התחייה והבנין בארץ ישראל, מתוך הערכה אהבה וכבוד לכל מה שנעשה עד כה ולכל העוסקים במלאכה.

על הציבור הציוני הדתי לרומם את הרוח הלאומית למקורה העליון, ועל ידי כך להבריא את כל מהלכה. יש לפעול מתוך תודעת שליחות גבוהה והכרה בכך שיסוד כל תנועות החיים בישראל – בקודש הוא

ממלכתיות 

הרב צבי יהודה הכהן קוק הורה חזר ולימדנו כי:

          "ממשלת ישראל, על אף כל פגמיה, היא לעת עתה התגלות של כנסת ישראל אשר רוח ה' מאוצר גאולת עולמים מופיעה בתוכיותה ואשר מתוך כך היא חותרת לאט לאט לתקומתה. היא המרכזת את כח החיים הגדול של כלל ישראל בארץ ישראל לעשותו חטיבה אחת. היא ביטוי לקידוש השם של מלכות ה' המתחילה להופיע בעולם בדורותינו בלבוש העולם של ראשית כינון סדרי מלכות בישראל, בין אם נושאי מלכות זו יודעים זאת ובין אם לאו. לא הערך האישי של אותו ראש ממשלה הוא הקובע את היחס כלפיו, אלא היותו מרכזיות שלטוננו ותקומתנו המדינית".

בראיה מפוכחת של כל המגרעות, החסרונות והחולשות שבממשלות השונות, הדריכנו הרב צבי יהודה להתעלות לחשבון הכולל של החיוב וקידוש השם הגדול המופיע בעצם השלטון היהודי בארץ ישראל.

יחס זה לא בא לשלול ממי שיש בידו היכולת לשנות את הממשלה - הן בדרך פרלמנטרית והן בדרך ציבורית -  לטובה הימנה, לעשות זאת, אלא דווקא מתוך הכרה זו גדלה האחריות לדאוג לשינוי לטובה של הממשלה בישראל.   


סיכום

עם ישראל בנוי מגוונים שונים, יש מי שמתאים לתרום בצד הרוחני – בלימוד והעמקה בתורה על כל צדדיה, דבר הנצרך מאוד לרפואת הדור, ויש מי שמתאים לתרום בצד המעשי – ישוב ארץ ישראל ופיתוחה, צבא וכדומה. כל אחד מוסיף לפאזל הכללי לפי כישרונותיו ויכולותיו, אך כולם צריכים לפעול מתוך קשר לתורה הגואלת.