מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת:  פרופ' יוסף בודנהיימר

           נשיא בית הספר הגבוה לטכנולוגיה

           ירושלים            

השאלה הנדונה, "מיהו יהודי ציוני- דתי?", שונה באופן תכליתי מן השאלה "מיהו יהודי?".  

לשאלה "מיהו יהודי?" יש השלכות הלכתיות, ויש לה גם השלכות מבחינת חוקי המדינה – כגון לענין חוק השבות, על כן התשובה לשאלה חייבת לתת הגדרה אופרטיבית אובייקטיבית הניתנת ליישום: זה- יהודי, זה- לא יהודי.

לעומת זאת השאלה "מיהו יהודי ציוני- דתי?" היא ביסודה פילוסופית, מחשבתית וערכית. אין לה – ככל הידוע לי – השלכות חוקיות אלה או אחרות. ממילא פטורים אנו מן הצורך בהגדרה חותכת המצמצמת למינימום את מידת הספק- האם אדם כזה או אחר שייך או אינו שייך, ואין צורך לתת מענה אובייקטיבי ככל האפשר בצורת מבחנים חד- משמעיים כדי לקבוע באופן בינארי עמידה או אי-עמידה בקריטריונים.

הערות מקדימות אלו אינן פורמליות גרידא, הן מהותיות לעצם הענין: בזכותן מתעוררת השאלה המקדימה – האם רצוי כלל להגדיר מי ומי ההולכים במחנה של היהודים הציוניים הדתיים? וזאת שאלת מפתח שמן הראוי לדון בה תחילה, כדי שמתוכה תצמח ותעלה כראוי התשובה לנושא הנדון. 

זוכר אני מימי נעורי שבאמצע שנות החמישים הרחוקות, ביקשו ראשי תנועת הנוער הדתי 'עזרא' להבהיר את מהותו של הארגון – הם רצו למצב אותו בעזרת השם. ארגון הנוער הדתי הסימפאטי הזה נמנה באותה תקופה עם זרם פוליטי דתי- התיישבותי שנקרא פא"י (פועלי אגודת ישראל – משהו שנשמע בדור הנוכחי אנכרוניסטי לחלוטין), וההנהלה הארצית רצתה למצב את 'עזרא' כתנועת נוער דתית-לאומית (במונחים של היום) בעלת גישה חיובית למדינת ישראל כמדינה יהודית, לשרות בצה"ל ביחידות לוחמות, לערכים לאומיים כמו דגל המדינה ויום העצמאות, ויחד עם זה מחויבות לתורה ולשמירת המצוות, ורצון עז לקרב את הציבור החילוני בדרכי נועם לערכי היהדות. המונח 'נוער דתי' היה נשמע להם מזוהה מדי, והמילה 'אדוק' נחשב לשלילי לגמרי. כדי לשדר פתיחות יחד עם מחויבות הוחלט בהנהלה הארצית של התנועה לקרוא לה 'עזרא – נוער חרדי'. למילה 'חרדי' היתה באותה תקופה משמעות שונה למדי מן ההקשר העכשווי שלה. אני מסופק מאד אם חניכי 'עזרא' דהיום היו מגדירים עצמם כחרדים.

גם המונח 'ציונות' עבר שינויי התייחסות. לא כאן המקום לערוך ניתוח היסטורי של היחס מצד הציבור הנאמן לתורה אל משנתו הציונית של בנימין זאב הרצל, ואל התנועה הציונית שנבנתה עליה. להבדיל מן הרצון לעלות לארץ ישראל מתוך אמונה דתית כדי לחדש את הריבונות של עם התורה בארץ ישראל – "פה נעבוד צורנו בחדווה וברננה, פה נבנה בית חיינו תחת שלטון התורה", שאיפה שהייתה נחלת גדולי ישראל בכל הדורות – הרי הציונות שאותה יסד חוזה המדינה עוררה הסתייגות חריפה אצל רבים משלומי אמוני ישראל, הן בדורו של הרצל והן בדורות שאחריו. 

סופר לי על התלבטויות קשות בקרב נוער יהודי במחוזות אשכנז בשנים שאחר מלחמת העולם הראשונה, בני נוער שהיום בודאי היינו משייכים אותם לציונות הדתית, אשר הגיעו למסקנה שהציונות כתנועה חילונית רותמת את העגלה לפני הסוסים, ואשר על כן הם מסרבים לזהות עצמם עם תנועה זו. בני נוער אלה שאפו בכל מאודם לעלות ארצה, ורבים מהם אף הגשימו את עלייתם, אך התנגדו בכל תוקף לקרוא לעצמם 'ציונים'. בעיניהם דבק במונח 'ציונות' יותר משמץ פסול. 

עברנו דרך ארוכה מאותם ימי טרום- שואה, שהם ממילא גם ימי טרום-המדינה, ימים שבהם יהודים דתיים רבים מאד ראו בביטוי 'ציוני- דתי' כמעט כאוקסימורון, כסתירה מיניה וביה, באשר הציונות נוגדת את הדתיות. 

צריך לציין כי לאחר קום המדינה, אחר שראו במו עיניהם את היד הגדולה של הקב"ה שזיכנו בהקמת מדינת ישראל ובהצלחת מאבקנו על קיומה, רוב- רובם של שלומי אמוני ישראל הבינו כי הציונות היתה והינה כוח בונה, כוח שיש לו חלק ונחלה בקירוב צמיחת גאולתנו. אך עדיין סבורים היו רבים שיש להפריד באופן ברור בין סמלים ציוניים-לאומיים כמו ההמנון והדגל לבין גופים דתיים כמו בית המדרש ובית הכנסת, כפי שמפרידים בין חול לקודש. ציונות לחוד ודתיות לחוד. נותרה על כן התנגדות להנפת דגל המדינה בתוך בית הכנסת ולשירת "התקווה" במוצאי יום הכיפורים, והדברים הגיעו לעתים לכדי מחלוקת בין המתפללים. 

הרצון להגדיר יהודי כציוני-דתי נובע ככל הנראה מרצון של יהודים טובים וחיוביים הדוגלים בדרך חיים מסוימת להגדיר עצמם כמחנה עם מכנה-משותף השקפתי וערכי, קרי: קבוצת השתייכות בעלת ערכים משותפים. 

אם התוצאה מהגדרת "מיהו יהודי ציוני- דתי?" תהיה עיצוב מחנה שהוא נבדל מקבוצות אחרות, על פי קריטריונים שהם פחות או יותר ברורים לבני דורנו (אך ספק אם יהיו כל כך מובנים לדור הבא), לדעתי לא הועלנו אלא קלקלנו. העובדה שגם בארצו, עם ישראל הוא עם מפורד ומפולג למגזרים, למחנות ולמפלגות, היא תופעה מצערת מאוד. הפלגנות כנראה טבועה בגנים שלנו – שהרי אנו מזרעו של פלג, דור חמישי מצאצאי נוח שעליו נאמר "כי בימיו נפלגה הארץ". אך אנו רוצים לתקן ולא, חלילה, לקלקל. 

החתירה ליצירת מחנה סגור ומבוצר היא הכנה לקראת מאבק במצב של חוסר בטחון עצמי, ומתוך עמדת התגוננות. כך אצל יעקב אבינו בהכנותיו לקראת המפגש עם עשיו אחיו (בראשית, פרשת וישלח). לעומת זאת, הנכונות להגדרת קבוצה פתוחה, מאפשרת רב-גוניות בתוך המחנה, ושוליים רחבים ההולכים עם המחנה ובהשפעתו. הגדרה כזו תעיד כראוי על הבטחון העצמי של הציונות הדתית בצדקת דרכה. 

מכאן, שבהשיבנו לשאלה "מיהו יהודי ציוני- דתי?", עלינו להשתדל למצוא הגדרות שיחברו ויאחדו, ועלינו להיזהר מהגברת המחנאות שתבדיל ותחלק ותרחיק. נוכל לעשות זאת אם נשתדל להשיב על פי דרכה הערכית של הציונות הדתית, על פי שאיפותיה הערכיות, ובעיקר – על פי החזון שלה, באופן שיבהיר באופן חיובי מה מייחד את הציונות הדתית. 

הסיסמה "עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל – חד הם" היא יפה והיא מאחדת – או מנסה לאחד – שלשה מושגים שהם שונים ונבדלים כמעט בכל בחינה אפשרית: קבוצת אנשים, חבל ארץ, ומערכת חוקים. אך האמירה היא: השלושה משלימים זה את זה, זקוקים זה לזה, ומקנים משמעות ותוכן זה לזה! 

לרעיון הזה יש אחיזה חזקה במקורותינו ובהשקפתנו, והוא לדעתי הבסיס לציונות הדתית.

הציונות הדתית רואה את העתיד של העם היהודי מתרכז ומתמקד בארצו ובמדינתו, מתוך נאמנות לדרך התורה. 

הציונות הדתית שואבת את השראתה ממעיינות הנצח של עם ישראל, ומשתדלת להאציל מרוחה אף על סביבתה, מתוך שאיפה לתרום תרומה מכרעת לבנין הארץ והמדינה, לעיצוב דמותה הרוחנית והחברתית ולתשתיתה הכלכלית. 

היא איננה מבדילה את עצמה מאלה שרואים בראיה מצמצמת את ארץ ישראל, או מאלה שרואים את עולם התורה כמצטמצם בד' אמות של הלכה. אדרבה, הציונות הדתית מושיטה את ידה לאלה ולאלה, מתוך אמונה ובטחון בחזון של תקומת האומה הישראלית בחבל הארץ שהובטח לאבותינו מימי קדם, תוך נאמנות אישית לדרך חיים על פי התורה, ובמדינה יהודית המתנהלת בדרך התורה. 

לדעתי, יהודי ציוני-דתי הוא מי שמזדהה עם דרכה של הציונות הדתית כפי שתוארה לעיל.