הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב ד"ר יוחאי רודיק

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת:  הרב ד"ר יוחאי רודיק

            מפמ"ר מחשבת ישראל

            החינוך הדתי

יוחאי רודיק  מיהו יהודי ציוני דתי?

מקבילים נפגשים

מבוא   

"אנחנו ה'ציונים החרדים' נמצאים בין הפטיש והסדן. אין אנו יכולים ואיננו חפצים לוותר על אות אחת שבתורתנו ולא על סעיף אחד שבציונות. הננו מכבדים ומוקירים את נושאי דגל תורתנו ואת מרימי נס ציוניותנו. הננו חפצים לשמוע בקולם לכל אשר יצוו אותנו והננו מוכרחים לבטל בעצמנו את המשמעת הדרושה לנו ולמרוד ברבותינו וראשינו ... ומה נעשה ריבונו של עולם?" (הרב יצחק ניסנבויים, "מחשבות רצוצות", המליץ, 1899, גיליון 274, מצוטט אצל א. לוז 'מקבילים נפגשים', הוצאת עם עובד תל אביב עמוד 302-308). 

                    ההתלבטות הנפשית הכואבת המתוארת לעיל היא פרי עטו של הרב יצחק ניסנבוים, ממנהיגי תנועת 'המזרחי', ונכתבה בשעתו בראשית היווסדה של תנועת 'המזרחי'. התלבטות זו, שעיקרה מאבק בין 'ציוניותו' לבין 'דתיותו' מלווה את תנועת 'המזרחי' מראשית התהוותו. בהסתכלות עכשווית ורחבה מבטאות שורות אלה את תמצית החיבור העמוק בין הציונות לבין הדתיות בארבעה היבטים עיקריים: 

  • מהו היחס בין שני המרכיבים: 'הציוני' מחד גיסא ו'הדתי' מאידך גיסא?
  • באילו תחומי חיים מתבטאת באופן מעשי המורכבות המדוברת של הציונות והדתיות?
  • האם מצליח היהודי הציוני- דתי ליישם בפועל את הצירוף המדובר ולחיות באופן אמיתי את המורכבות המתוארת?
  • כיצד נוכל להעצים את העמקת הקשר בין הדתיות לציונות במובנה הרחב המתבטא בתחומי התרבות, החינוך והאידיאולוגיה?  

                    למעשה, הדיון מתבטא בשאלה עיקרית ומרכזית: יכולתו של היהודי, ובמיוחד הצעיר הציוני- דתי, להכיל באישיותו את מורכבות הציונות הדתית במובנן התרבותי, המדיני, הדתי והחינוכי.   

האם הציונות והדתיות הם שני מקבילים אשר התהום הפעורה ביניהם עמוקה מהסיכוי לפגישתם, או שניתן ליצור מורכבות אידיאלית שבה אף על פי שמדובר בהשקפות שונות ומקבילות תוכלנה ההשקפות להתאחד ולהוות 'מקבילים נפגשים'?  

להלן ננסה לבחון, באמצעות שאלות היסוד שהצבנו, את האפשרות של חיים הרמוניים בין הציונות במובנה התרבותי והאידיאולוגי, לבין הדתיות בטהרתה.   

'ציונות דתית' או 'דתיות ציונית' - היחס בין המרכיבים  

הציונות הדתית שמה לה למטרה ליצור הרמוניה בין העולם הישן המייצג עבר פאסיבי של גלות לבין עולם חדש המבטא את תחיית עם ישראל בארצו. אידיאולוגיה זו טעונה עד היום מערכת פרדוקסים ומתחים פנימיים שלא באו על סיפוקם ואף החריפו לאחר הקמת מדינת ישראל. חרף תקוות הציונות הדתית היא נותרה בעמדת מיעוט. מדינת ישראל, תקוות כל הדורות, הוקמה כמדינה חילונית. כדי לגשר על הפער בין החזון לבין המציאות אימצה הציונות הדתית, בין השאר, את הנחיתו והשקפת עולמו של הראי"ה קוק:

"הארת התשובה ישנה בישראל ... התשובה היא תשובה פנימית אלא שהיא מכוסה מסכים חוצצים... גם מתוך החול יגלה הקודש וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב". ("אורות התשובה", הוצאת ישיבת אור עציון, מרכז שפירא, תשכ"ו, עמוד קלג-קלד).  

                    באמצעות השקפת עולם זו ביקשה הציונות הדתית לגשר על הפער בין שתי מערכות נורמטיביות: חוק המדינה החילוני במובנו הרחב, הכולל השקפה תרבותית ואידיאולוגיה ייחודית, לבין ההלכה הדתית המציבה בפני הציונות הדתית 'גבולות גזרה' ועולם תורני. על פי עיקרון זה המציאות הנגלית לעינינו איננה אלא כיסוי למציאות עמוקה ונסתרת החותרת לתיקון עולם במלכות ש-די. המאמצים השקפה זו זיהו בשורש העשייה החילונית וביסודות התרבות המערבית, ביטוי לשאיפות רוחניות שלא באו על סיפוקן, וחיפוש אחרי אמת ושלימות.  

                    מהו המרכיב הדומיננטי בציונות הדתית? האם מדובר בתשתית ציונית-חילונית, אשר עיקרה חתירה לשוב אל ארץ ישראל ולכונן בה בית לעם היהודי, ועל גבי תשתית זו יוצקים את הדתיות; או שמדובר בתשתית דתית, תשתית של קודש שעל גביה ומתוכה נבנית ההשקפה, התרבותית והאידיאולוגיה?  שאלה זו חשובה ביותר להעמקה בהגדרת מיהו ציוני-דתי בימינו, ולבחינת היחס אל עולם התרבות המערבית לגווניה, מוסדות השלטון והחוק והאירועים השונים שאנו חווים במישור המדיני  והאידיאולוגי. 

                    כדי לסלק את הבעייתיות הכרוכה בראיית הציונות החילונית כתשתית לציונות הדתית בעיקר במישור התרבותי-רוחני, ניסה בשעתו הרב יצחק יעקב ריינס באמצעות הגותו וכתביו לצמצם את גבולות הציונות לתחום החומרי-הומניטרי בלבד ולנתק אותה מהתחום הדתי-גאולתי. על פי השקפתו כל מטרת הציונות היא למצוא  "מקלט בטוח בארץ הקודש לכל הנרדפים" (א. לוז, "מקבילים נפגשים", עמוד 312-311), אולם אין לה קשר לגאולה, ל'קולטורה' (תרבות) ולאידיאולוגיה האמונית ...

                    כותב השורות מעדיף לראות את ההשקפה הדתית כתשתית לעולם הציוני ולא הפוך. היחס אל המרכיב הציוני במשמעותו הרחבה נובע מתוך עולם האמונה. סיוע לעמדה זו נוכל למצוא בדברי הראי"ה קוק הקובע כי מגמת הקודש היא העומדת בבסיס היצירה המדינית והתרבותית.

" בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלוקי הברור והטהור ...  נגלית השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר "ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". זוהי השאיפה ... למילואה של שאיפה זו צריך דווקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית  וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית ברום התרבות האנושית ... לא רק יחידים מצוינים, חסידים ואנשי קודש חיים באור האידיאה האלוקית כי גם עמים שלימים ... "  ("מהלך האידיאות בישראל", פרק ב). 

                    המשמעות המעשית הנובעת מהשקפה זו מתבטאת ביחס של הציוני-דתי אל תחומי חיים העומדים לכאורה בסתירה לעולם הדתי. האם 'הדתיות' אמורה לשלול את עולם המושגים והתרבות המובלעים בעולם 'הציונות החילונית' במובנה הרחב, או שמא אין סתירה והיהודי הציוני- דתי אמור לעצב את תחומי עיסוקו (השכלה, תרבות, חוק וכדומה) בהתאם להשקפת האמונה ולנסות להכיל באישיותו ופועלו את המורכבות המדוברת.    

עולמות מאתגרים - הציוני הדתי ותרבות המערב  

"להיות חילוני זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית ... כל האחריות עליו. האחריות ומחירה ... הדתי המצוי אינו מחפש. הוא כבר יש לו. עליו רק לקיים, רק לציית, רק לעשות כמצווה. לכל היותר לפרש סתירות. הוא עומד וידיו מלאות לו, מלאות הלכות, תשובות ופוסקים ...  מי שידיו מלאות זה לא יוכל לקחת עוד. רק מי שידיו ריקות יוכל לקחת - כשיימצא. מבחינה זו אשרי ידיו הריקות של החילוני. הן יתרונו: הן עשויות לחיפוש וכשיימצא ייקח." (יזהר סמילנסקי, "העוז להיות חילוני"). 

                    הקטע המדובר, פרי עטו של הסופר יזהר סמילנסקי, מתאר את האדם הדתי 'שידיו מלאות', כאדם מסודר שאין לו אלא לקיים את הכתוב בספרי הקודש. אין לו התלבטויות אין לו ספיקות, אין לו התמודדות.  לעומת האדם החילוני (ציוני חילוני לענייננו) הוא אדם ריבוני הניצב בפני אתגרים והתמודדות, יצירה וחידוש, אחריות וריבונות, אחריות וכאב הבדידות. דומני כי יפה כוחם של דברים אלו להוות פתיחה ראויה לדיון עקרוני ותמציתי בעמידתו של הציוני-דתי בימינו מול אתגריה של הציונות החילונית לגווניה.

האם ישכיל ה-'ציוני דתי' אשר ידיו מלאות, להרגיש כמי ש-'ידיו ריקות', במובן של השאיפה המתמדת ליצור, לצלול בעולמות חדשים ולנסות ליישם את עולם ההלכה ( הדתיות) בעולם תרבותי מורכב מאתגר ושונה?!

                    המציאות המאתגרת, ציונות דתית במובנה הרחב, מכילה תחומים רבים: אמנות, תקשורת, חוקי מדינה, לימודי חול, ציבור שאינו שומר תורה ומצוות ותחומים נוספים. מהי תגובת הציוני הדתי בכלל והנוער בפרט נוכח התופעות האמורות? האם אנו מצליחים לחיות את המורכבות המדוברת כ-'תורת חיים' וליישם בפועל את אמונתנו והשקפתנו בעומק הציונות המדינית התרבותית והחינוכית במובנן הרחב, או שמדובר כאן בצרוף חיצוני וטרמינולוגיה מטעה (ציונות דתית) שאין מאחוריה כיסוי אמיתי ואמונתי?   

ננסה להלן לבחון שאלה עקרונית זו בשני תחומים, ולהגדיר לאורה מיהו 'ציוני-דתי בימינו'.

א.   אמנות ותקשורת.  בשנים האחרונות זכו מגמות האמנות והתקשורת לתנופה משמעותית. תנופה זו   

       מעגנת את יסודותיה בצורך החיוני לפתח את מדדי האישיות ועומק הנפש של הנוער. ביטוי משמעותי  

       למגמה זו נתן בשעתו הראי"ה קוק: 

"הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא את הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו.. מובן הדבר שרק את אותם האוצרות שבהיפתחם מבסמים הם את אויר המציאות טוב ויפה לפתח." ("עולת ראי"ה ", חלק ב).

אין מדובר כאן ב'דתיות' המצטמצמת רק לכותלי בית המדרש, אלא באמונה חובקת עולם השואפת לעצב את האמנות כביטוי טהור לנפש האדם. פתיחת שערי מערכת החינוך הדתי למגמות אלו הביאה לפולמוס סביב לגיטימיות העיסוק בעולמות ה-'חדשים'.   

אחד מראשי החינוך הדתי נתן לכך ביטוי חריף במאמר שהתפרסם בביטאון המורים למקצועות הקודש (הרב שמעון לוי, "משנתו ההגותית וההלכתית של הראי"ה קוק זצ"ל ", בתוך שמעתין מספר 171, עמוד 110-111):  

מגמות כמו אמנות, קולנוע, תקשורת, תיאטרון, מוסיקה ועוד,אשר ראו בהם בעבר הלא רחוק מגמות שאינן עולות בקנה אחד עם תורת ישראל, הפכו בדורנו למקצועות מרכזיים ולמקצועות מובילים. מקצועות אלה אשר בעבר סימלו את ההיפך מהקדושה והטהרה ... כל מי שיראת ה' בלבבו, שבמקרה נקלע לאחד מן המקצועות האלה, פרש וברח ממנו כל עוד נפשו בו. מקצועות אלה הפכו לאחרונה למגמות 'מקודשות', למוקד תחרות בין מוסדות ... החמור מכל, להחדיר את החילוניות לתוך הקודש כדי לטשטש בין הציבור הדתי ובין הציבור החילוני." (ההדגשות שלי י.ר.).     

המובאות המצוטטות משקפות את עומק המחלוקת ביחס אל עולם התרבות המערבית ומהוות ביטוי להתלבטות הכרוכה בהגדרת ציוני דתי בימינו. מחד גיסא מודעות לאומנות ולתרבות כאמצעי לפיתוח כוחות הנפש, ומאידך גיסא הסתייגות מסממנים חילוניים הנגזרים מעולם הציונות. 

המורכבות המתוארת מתבטאת להלן במכלול ציטוטים מדברי אמנים ורבנים  המופקדים על יישום התיאוריה והחזון במעשה  וביצירה, ומתמודדים עם משמעות עולמה של הציונות הדתית ב-'שטח':     

  • "אי אפשר ללמוד אמנות תחת פיקוח. האמנות מבטאת את הרוח החופשית של האדם. היא איננה יכולה להיות מוכתבת ומגויסת ... " (ארליך, "תמונה שבורה", מקור ראשון (דיוקן), עמוד 21-24).
  • "לגוף שלי אין מקום בעולם, אין לו מקום על במה, זה הגבול שלי. יש הרבה דרכים אחרות להביע פנימיות, גם לא דרך הגוף ... " (צדוק- א. רוזנברג, שם,  עמוד 24.  [תלמידה במכללה דתית לאמנות]).    
  • "אני מאמין שהחיבור בין יהדות לאמונה פירושו ליצור שפה שכוללת הבעה אסתטית של הטוב, אך גם גינוי של חולשות ... יציאה בוסרית אל העולם הגדול עלולה להוביל ליצירה החושפת את הרע... היצירה האמונית היא נטע רך שצריך לתת לו לצמוח ... " (הרב י. וידר, שם, עמוד 24).   
  • "העשייה האמונית היא גשר בין עולמות. אני רוצה להיות שותפה בשיח הישראלי ולהשמיע את הקול הייחודי של היצירה היהודית כיום, לא בעוד דור" (צ. לוריא, שם, עמוד 24).

ב.   היחס אל החוק ומוסדות השלטון. הקמת מדינת ישראל, כיצירה ממלכתית וריבונית בארץ ישראל, הביאה לנסיבות והתמודדויות שעד הקמת המדינה היה הישוב היהודי פטור מהן. ההלכה היהודית, במובנה האורתודוכסי, אמורה היתה להוות את הסמכות היחידה לשיפוט וחקיקה. הקמת המדינה וקיום מערכת שיפוט וחקיקה ציוניים-חילוניים, היוו איום על סמכותם של המוסדות הדתיים. בשנים האחרונות הועצמה הסתירה והעמיק הקונפליקט, בעיקר בקרב בני הנוער הציוני דתי, כתוצאה מאירועים קשים שרובם קשורים ליישוב ארץ ישראל (גרוש יהודים מישובי גוש קטיף, אירועי עמונה, המאבק סביב 'בית השלום' בחברון ואירועים נוספים).        

המאבק הרעיוני בין ההשקפה הציונית-חילונית, לבין הציונית הדתית התבטא כבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. ביטוי חד לקונפליקט זה נתן הרב משה צבי נריה בשנת תשי"ג:  

"השאלה העומדת היום אינה כיצד יוכלו לחיות יחדיו אדוקים ולא אדוקים. אילו כך היה המצב היה הכול מסתדר. השאלה היא כיצד יוכלו לחיות אדוקי דת הקודש עם אדוקי דת החולין ... מאבק סמוי זה על תעודת הזהות היהודית, על זכות הייצוג הנאמן של היהדות לדורותיה הוא שמחלחל בתוך יחסינו עם הציבור החילוני." ("היהדות הדתית במדינה", תל אביב, תשי"ג ).      

קצרה היריעה לפרט את מצבי הקונפליקט הרבים בהם בא לביטוי העימות המתואר בין הציונות לבין הדתיות, במיוחד בקרב בני הנוער. להלן ביטוי קצר לתסכול שליווה את הגירוש מגוש קטיף ביחס לציונות וערכיה:   

"ומשראיתי חדלתי להאמין. חדלה האמונה במערכות שאף פעם לא בחנתי בעיניים פקוחות. במושגים שלומדים בשעורי אזרחות שבכמה דקות נרמסו והפכו לחולות. חדלה האמונה - בכל מה שנראה כבית גדול, מוצק ואיתן שלא יימוט לעולם. אבדון, חוסר אונים, צעקות, דמעות ותחנונים. אני עדיין ילדה ומסביבי מתרחשת מהומה ... הייתי חייבת לראות כדי להאמין ... " ("הבלוג של משפחת אושרי", מתוך אתר קטיף-נט באינטרנט, מופיע במאמרי "ואנחנו קמנו ונתעודד" בתוך חוברת בשם זה, משרד החינוך, תשס"ו).   

קבוצה חברתית חשובה בעולם הנוער של הציונות הדתית, על רקע המציאות שתוארה לעיל, היא קבוצת 'נוער הגבעות'. על מניעיו האידיאולוגיים של נוער זה הרחבתי את הדיבור במקום אחר, בעיקר בהדגשת החיפוש אחרי 'המקום הרחוק ביותר מהשקר' (הרב יוחאי רודיק, "נוער הגבעות ומשנת הראי"ה קוק", שמעתין תמוז-אלול תשס"ד, מספר 157, עמוד 158-165) ומהעדר תקשורת ראויה עם הוריו ומחנכיו. בשנים האחרונות הפך מושג קבוצתי זה ל-'תפוח אדמה לוהט' וסלע מחלוקת בחברה הדתית לאומית. לענייננו מהווה קבוצה זו אבן בוחן לשאלת מידת מימושו של הציוני-הדתי נוכח הקונפליקטים שתיארנו: 

"הבעיה שלנו היא שמדובר בנוער שחלקו נוער מתנתק. מתנתק מהמדינה, מסמליה, ממוסדותיה ומהממלכתיות...שישים שנה אחרי שהוקם כאן בית לאומי לעם היהודי ולשארית הפליטה יש מי שמרשה לעצמו לבעוט בחלום הדורות הזה שהתגשם ..." (נדב שרגאי, "נוער הגבעות פצצה מתקתקת",  הצופה כ"ב בכסלו תשס"ט (19.12.08) עמוד 21).     

מחקר חדש שהתפרסם בימים אלו מצביע על העובדה כי אצל קבוצה לא מבוטלת של בני נוער מהסוג המדובר מתקיים תהליך של מעבר מהתייחסות ממלכתית אל המדינה ומוסדותיה להתייחסות דתית והעדפת התיאוקרטיה על הדמוקרטיה. אחת החוקרות קבעה בהקשר זה:  

"הציונות הדתית חרטה על דגלה את השילוב בין דת למדינה. ההתנתקות (מגוש קטיף- י.ר.)  העלתה ביתר שאת את הדילמה המתקיימת כאשר החוק החילוני מתנגש עם החוק הדתי ... זו בהחלט נטייה להסתגרות אמונית ואידיאולוגית של קבוצה מקרב צעירי הציונות הדתית ... מטרת המחקר להתריע ..." (ד"ר מ. שחורי, שם, עמוד 22 ). 

מיהו ציוני דתי בימינו? ניתוח סיכום ומסקנות 

בחרנו לפתוח מאמר זה בהתמודדות  עקיפה לכאורה עם השאלה הנדונה. העדפנו להראות את הקונפליקט הקיים בקרב חלק לא מבוטל מאנשי הציונות הדתית, במיוחד בני הנוער, בין דתיותם לציוניותם. מאבק זה, ששורשיו נעוצים בראשית התהוות ה-'מזרחי' וימיה הראשונים של מדינת ישראל לא נס ליחו עד ימים אלו ממש. הנחת היסוד שלנו, דווקא לאור המצב המורכב שתואר לעיל, טוענת כי ציוני דתי בימינו הוא האדם המסוגל להכיל באישיותו את המורכבות המתוארת, לחיות את הסתירה הכואבת, וחרף זאת להמשיך ולהאמין באידיאלים היסודיים ובמדינת ישראל.      

                    בחרנו להתמודד עם הקונפליקט המדובר בשני תחומים מרכזיים: התרבות והאמנות ושלטון החוק. מעורבות והכרה, גם אם מתוך מחלוקת לגיטימית עם היסודות הטמונים בשני התחומים, הם המבחן האמיתי ליכולת המיזוג ביניהם. השילוב בין הציונות והדתיות הוא הכרח המציאות וכורח קיום של היחיד והאומה בדורנו:   

"גם אם רבים וטובים מצאו את הדרך לתפקד וליצור בזירה הציבורית בכל אחד משני העולמות הללו, נדמה שלא ידעו לבנות בנפשם פנימה את הגשר שרצו להקים במישור הלאומי. מחיי הנפש היומיומיים שלהם נעדרה ההתמודדות העקרונית עם שאלת קיומם העצמי שהוא חופש האדם וכוחות היצירה שבו... אין להם אלה שאלת חייהם, תביעת האחריות האישית, כנותם, יושרם וחידת ייעודם וגורלם האישיים ... האתגר הגדול של מעצבי דרכי הרוח בדורנו הוא ליצור את התנאים להבעה חופשית של נפש היהודי בארץ ד' ... " (הרב ד.  ברקוביץ, "יצירה אמנותית ועבודת ד' " בתוך צוהר, גליון ל"ד, תשרי שתס"ט עמוד 67-76).  [ההדגשות שלי- י.ר.].   

                    יכולת מערכת החינוך הדתי לעצב את הגשר הנפשי-פנימי בין הציונות במובנה התרבותי, מדיני ,אידיאולוגי לבין העולם הדתי, היא האתגר הגדול שיעמיק את הגדרת הציוני הדתי בימינו. 

ולוואי שנזכה.