הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב יגאל קמינצקי

מאת: הרב יגאל קמינצקי

           רב איזורי ישובי גוש קטיף – ניצן

 יגאל קמינצקי  מיהו יהודי ציוני דתי?

פתיחה 

כציבור המאמין בראשית צמיחת גאולתנו, נטלנו על עצמנו משימה מורכבת ומסובכת אבל מוחלטת ואולטימטיבית - לתקן עולם במלכות שדי. כן, לא דיבורים, לא מילים בעלמא אלא מעשים. לפעול לחבר עליונים ותחתונים. 

סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה 

על הפסוק בתהילים "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" אומר הרבי מקוצק: "והארץ נתן לבני אדם" שנעלה את הארץ למדרגה של שמים, בבחינת "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". 

אכן חיבור ארץ ושמים הוא דבר קשה ביותר, אך הוא תכלית הבריאה והוא תפקידנו בעולמנו.   

                    זהו תפקידו של יעקב אבינו לחבר בין העולמות, בין חומר לרוח, בין חי תורה לחי מעשה. "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". לחבר את עולם התורה אל חי המעשה. לחבר את האידיאלים האלוקיים אל החומר. תורה שאינה ספונה בבית המדרש בלבד, אלא יוצאת אל החיים. חי מעשה שאינם מתנהלים עצמאית ומנותקים מעולם הרוח, אלא חיים שיונקים ופועלים מתוך עולם של תורה.   

על אף כי חומר ורוח, גוף ונשמה, שמים וארץ הינם עולמות הפוכים וסותרים וקשה מאד לחברם, זה תפקידנו בעולם: להמליך את ה' למלך על כל הארץ! לגלות את האין סוף בסוף ולהפכם לאחד - "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".    

ממלכת כהנים וגוי קדוש 

מצאנו במקורותינו:  יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים, שנאמר " . . . ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (מדרש זוטא, איכה, פרשה א).  וכן:  "אמר להם לצדיקי עולם, אף על פי שדברי תורה צריכים הם עלי, חיכיתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי, שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה . . . "  (פסיקתא רבתי, פרשה לד). 

כל תכלית הבריאה היא לגלות את ריבונו של עולם באמצעות התורה בתוך הממלכה, בתוך השלטון. על כן תכליתו של עם ישראל הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", חיבור של הממלכה עם הקדושה, חיבור של העם, "הגוי", אל הכהונה והתורה.   

תתן אמת ליעקב 

אנחנו נקראים בני ישראל על שם יעקב ולא על שם אחד האבות האחרים, והסיבה היא כי כל אחד מהאבות מייצג פן מסוים קוטבי לשל רעהו, ורק יעקב הוא המחבר ביניהם. אברהם הוא מידת החסד. "עולם חסד יבנה", אך חסד ללא גבולות יכול להפוך למוות. מים הינם סמל החיים בעולם, "הוי כל צמא לכו למים", אכן המים כל כולם נבלעים בקרקע לטובת הצומח ולא משאירים לעצמם מאומה; אך מים ללא חשבון הוא מבול. הרחמים של אברהם על אנשי סדום, שהיו יסוד וסוד הרשעה בעולם, יכלו לגרום לעולם להשחתה נוראה הרבה מעבר למה שרואים היום, אם הקב"ה היה נענע לבקשת אברהם ומשאיר את סדום. כשם שאהבה מקלקלת את השורה, כך החסד של אברהם יכול לקלקל את השורה. כדי לתחום את החסד של אברהם, נולד יצחק - כולו דין, כולו מעצור, כולו גבורה, כולו עקידה. ברור כי גם דין לבד, מעצור מוחלט, גורם למוות ולהרס בעולם - "ועצר את השמים ולא יהיה מטר ... ואבדתם ... ". הרחמים המגשרים והמחברים בין חסד לדין, הם המאפשרים את החיים. זוהי מידת הרחמים, זו מידת התפארת, זו מידת האמת, זהו יעקב אבינו – עליו נאמר "תתן אמת ליעקב".  

                    יעקב כל חייו עוסק בחיבורים, בינו לעשו, בין רחל ללאה, בין יוסף ליהודה וכיוצא בזה. חיבורים קשים הנראים כמעט בלתי אפשריים, אך הכרחיים. הקושי הזה מוליד צרות וייסורים וסבל נוראי. המפגש בין קטבים, יכול לגרום ל"פיצוץ" אדיר ולהרס נוראי, אך מאידך ראינו כי הניתוק ביניהם מביא גם כן  לחורבן, תחושה של "אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי". אך לא כן, החיבור הוא הכרחי וסופו לבוא ולנצח, גם אם יעלה בדמים מרובים תרתי משמע. או חברותא או מיתותא, או חיבור או מוות. המשנה באבות אומרת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים". לכאורה המשנה היתה צריכה לומר להיפך: כל מחלוקת שהיא לשם שמים - תתבטל, שהרי היא לשם שמים; אך כל מחלוקת שהיא לא לשם שמים -תתקיים, כי הם ימשיכו לריב כל הזמן. אולם, המשנה מלמדת אותנו כי המחלוקת והקוטביות הינם הכרחיים בעולם וכאשר הם מתנגשים לשם שמים - הם מביאים חיים לעולם. בדומה לאיש ואישה, אשר על פי חז"ל הם סמל ומקור הקוטביות בעולם, ואף על פי כן רק מהמפגש ביניהם נוצרים חיים. 

מגלות לגאולה

בזמן הבית זכינו לחיבור שבין ארץ ושמים, בין תורה ומלכות, בין עם לארץ. הביטוי המעשי של חיבור זה ניתן במדינה עצמאית רחבת גבולות אשר בראשה מלך שנמשח על ידי נביא, העם יושב איש תחת גפנו ותחת תאנתו ועיניו נשואות אל בית המקדש בירושלים.  

                    אך מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ותקופה ארוכה של גלות, רדיפות וצרות עברה על העם היהודי. מאז החל תהליך של התנתקות ופירוד בין העם לאלוקיו ובין העם לארצו. תקופה זו התאפיינה בהסתגרות לאומית ודתית, כאשר מקור העוצמה הרוחנית היה ההידבקות בתורה ובמצוותיה. תהליך זה נמשך ללא שינויים מפליגים עד לתקופת 'ההשכלה'.   

                    מאז תנועת ההשכלה, בעם ישראל מתקיימים שני זרמים מרכזיים: יהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות העסוקים בד' אמות של הלכה ומנותקים מכל עולם החומר, תרבות הגוף, אומנות, שירה, ספרות ועוד. וכנגדם יהודים המנותקים מקיום תורה ומצוות העסוקים בעיקר בעולם החומר ותרבות הגויים. על אף השוני בהשקפותיהם, השאיפה לשוב לציון היתה נחלת שני זרמים  אלו. לשומרי התורה היתה השאיפה להחזיר שכינתו לציון ולבנות מדינה שתהיה יסוד כסא ה' בעולם; ואילו המשכילים רצו מדינה לעם היהודי שתתן ביטוי לרצון הלאומי שלו, שתהיה מקלט בטוח לכל יהודי - "ככל העמים בית ישראל".  

                    בהקמת המדינה ידם של אלו האחרונים היתה על העליונה. הם אלו שהרבו לפעול בצד המעשי, ובסופו של דבר הם היו אלו שהקימו את המדינה וקבעו את אופייה החילוני מערבי.    

                    ישנם יהודים רבים אשר מצב זה נוח להם, ובחלקם – אף תואם את השקפת עולמם. מחד - אלו שנתרחקו מתורה ומצוות, אשר חזונם כביכול התממש; ומאידך - יהודים רבים שומרי תורה שרצו להבטיח את קיום התורה בלבד מבלי לייחס חשיבות מיוחדת לעצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אלו האחרונים לא פעלו להקמתה של מדינה שתהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", הם השאירו זאת למשיח.

לתורתי ולמלכותי

הציבור אשר "חיכה לא רק לתורתי כי אם למלכותי" היה ציבור קטן. מאז הניצחון הניסי המופלא של מלחמת ששת הימים התעורר הציבור הזה, הלך וגדל הלך ונבנה. ציבור אמוני המאמין ופועל לכך כי מדינת ישראל תהיה יסוד כסא ה' בעולם. מאז שהחל ציבור זה לממש את אמונתו זו בחי המעשה, בהתיישבות, בחינוך, בצבא, במדיניות ובכל תחומי החיים ויצר פתח לאלטרנטיבה של חיים יהודיים שלמים מתוך תורה ואמונה, הוא היה לצנינים בעיני האליטות השולטות במדינה - מחד, שחששו לשינוי דמותה של המדינה, ובעיני העסקנים החרדים – מאידך, שהחלו לראות במו עיניהם כיצד הולך ונבנה עולם גדול ומקיף של תורה המחובר לחיים ולמדינה. כיצד הולכת ונבנית מתוך מסירות נפש תורה הפורצת מבתי המדרשות והישיבות אל לב החיים וכיצד החיים מתחילים לינוק את לשדם מן התורה.    

תורת חיים

למפגש זה בין תורה לחיים ישנו מחיר, וחייבים להיערך למפגש זה כיאות. צריך להעמיק, להגדיל ולהרחיב את לימוד התורה בכל שכבות הציבור; ובמקביל - לגדל ולהצמיח גלריה של תלמידי חכמים ענקים המחברים בתפישתם את התורה עם החיים, אשר יהיה בכוחם להקרין לכולם את האמת הזאת הפורצת מתוך התורה אל החיים ולהיפך.  

גוש קטיף – מיניאטורה של מדינה יהודית אידיאלית

ולסיום, אי אפשר שלא להזכיר בהקשר לכך את גוש קטיף. הגוש, אשר הציבור הדתי לאומי אמוני נתן בו את הטון, היה מיניאטורה של מדינה יהודית אידיאלית. היו בו חיבורים מדהימים בין קודש לחול, בין "אימפריה" של תורה ל"היי- טק" של חקלאות, חיים בהרמוניה של ציבור מגוון המייצג אל כלל החברה הישראלית, קהילה המשתיתה את חייה החברתיים על פי ערכי התורה מתוך ערבות הדדית, גמילות חסד, פתיחות, חום ופשטות ועוד.   

ולוואי ונזכה כי החיים והמעשים שהיו בגוש קטיף תבנה במהרה, יהיו מבוא להקמתה של מדינה יהודית שתהיה בעזרת השם יסוד כסא ה' בעולם; כשם ששכיבת יעקב אבינו על הארץ היתה הכנה והכשרה לכיבוש הארץ ["הארץ אשר אתה שוכב עליה" – רש"י: קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו. (בראשית, פרק כח, פסוק יג)].