מיהו יהודי ציוני דתי
מאת אלדר אמנון
דואליות במצוות שבת
ידועה ההבחנה בין ההנמקה למצוות השבת בעשרת הדיברות בשמות לבין ההנמקה למצוות השבת בדברים:
במצוות השבת בספר שמות נאמר: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים וכל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות, פרק כ, פסוק יא).
על פי ספר שמות נועדה שמירת שבת להזכיר את העובדה, כי הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי נח ממלאכתו.
לעומת זאת, במצוות השבת בספר דברים נאמר: "ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים, פרק ה, פסוק יד-טו).
בספר דברים התורה מדגישה את הפן הסוציאלי של השבת. פן זה צומח מתוך תודעתנו ההיסטורית וזיכרוננו כי אנו עצמנו היינו עבדים במצרים.
התודעה הדתית זוכרת כי הקב"ה הוא בורא העולם ובעליו, ומתוך כך אנו שובתים על פי צו ד' בשבת, ומביעים את אמונתנו כי הוא בורא העולם וקובע את הסדרים בו.
מאידך - תודעה חברתית ורגישות מוסרית, מתוכה אנו חסים על העבדים ועל השפחות ואף על בהמתנו, ומניחים להם לנוח ולשבות ביום השבת.
למה צמנו ולא ראית?
התורה מלווה כמעט כל מעשה דתי משמעותי בתודעה כפולה – דתית וחברתית. עובדה זו יכולה להסביר את זעקתם של הנביאים לאורך כל ימי בית ראשון, ואף ימי בית שני, על הבעייתיות באימוץ מלא של תודעה אחת תוך ויתור מוחלט על התודעה האחרת.
שיאה של מחאת הנביאים באה אולי לידי ביטוי באחד הפרקים המשמעותיים ביותר בדברי הנבואה – פרק הנקרא בחלק מקהילות ישראל כהפטרת יום הכיפורים בשחרית: "קרא בגרון אל תחשך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם . . . הלא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו . . . ".
הנביא ישעיה מתאר מצב אבסורדי: בני ישראל דורשים את ד' יום-יום ומבקשים לדעת את ד' ולהתקרב אליו – אך לשווא: הקב"ה עוצם את עיניו ואוטם את אוזניו משמוע לבקשתם.
שיאה של בקשת התקרבות זו הוא בצום שבני ישראל נוטלים על עצמם – ובכל זאת נתקלים הם בדלת נעולה. מדוע? הם שואלים, "למה צמנו ולא ראית?" הם זועקים.
וכאן מגיעה תשובתו המפתיעה של הנביא, שכולה מתייחסת לעוולות המוסריות חברתיות של ישראל:
עבדות הבאה לידי ביטוי בחרצובות רשע, אגודות מוטה ויהודים רצוצים סובלים, כלשונו של הנביא; חוסר רגישות מוחלט כלפי הרעב, כלפי העני, כלפי הערום, כלפי כל מי שאיננו נמצא באליטה.
בקשת קרבה דתית שאין מאחוריה רגישות מוסרית וחברתית, תיתקל בדלת נעולה.
הרגישות המוסרית היא התנאי הבסיסי להתקרבות אל ד', והיא הדרך הבדוקה להמשיך את ישיבתנו בציון.
'אני מאמין' – ציוני דתי
על מנת להגיע לתוצאות הרצויות של התוכנית עליה מצביע הנביא, יש צורך לעצב את אופי האדם החל היותו תלמיד רך בשנים המוכן לקבל ולהטמיע בנפשו את לקח מחנכיו.
אנסה להתוות מספר עקרונות יסוד הנראים לי כמתאימים להשקפה זו ובמיוחד לאור ניסיוננו במקום בו אני עומד כראש רשת החינוך הציונית דתית הגדולה, רשת אמי"ת.
נקדים ונצטט מתוך דברים שנכתבו על ידי מייסדי הרשת על החזון החינוכי שלהם: ". . . להעניק לבני נוער ישראליים אפשרות למצות את הפוטנציאל הגלום בהם . . . לחזק את החברה הישראלית באמצעות חינוך וטיפוח של ילדים מאוכלוסיות בעלי רקע שונה, וזאת במסגרת ערכים דתיים ואידיאלים ציוניים".
מחוייבות זו לחיזוק החברה בישראל קיבלה תרגום עדכני בדיונים פנימיים שבהם נוסחו עקרונות חינוכיים מרכזיים.
עקרונות אלו יכולים להוות את ה-'אני מאמין' של הציונות הדתית בדורנו.
עקרונות אלו נוגעים לשלושה תחומי אמונה מרכזיים:
עיקרון ראשון – דמות האדם ותפקידו
דמות האדם בנויה משלושה נדבכים:
נדבך ראשון - אדם המפתח את צלם אלוקים שבו לאור האמור בפרק א' של ספר בראשית. אדם זה פועל מתוך אחריות לעולם, מתוך תודעה עמוקה של דמותו המיוחדת כאחראי על קיום העולם, על פיתוחו ועל המשך הדורות הבאים.
פיתוח תחושת האחריות הגדולה של האדם באמצעות כלים, המאפשרים את מימושה בתחומי הידע השונים.
נדבך שני - אדם שהוא מממשיכי מסורת התורה באומה הישראלית. אדם זה מאמין שהתורה שניתנה מן השמים מחייבת אותו לשאוף למלא את ציווייה ככל יכולתו, כלומר תלמוד תורה, המביא לידי מעשה.
אדם המהווה דמות מורכבת של בן תורה ואיש העבודה. אדם זה מכוון לחיי תורה ועבודה במובן המלא של ביטוי זה.
נדבך שלישי - אדם הממשיך את דמותו של אברהם אבינו, אשר שמר את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט; וכן את הגשמת חזון הנביאים, שמשמעה, בין היתר: קיום מצוות שבין אדם לחברו, שמירה על כבוד הגר היתום והאלמנה וכל החלשים, הימנעות מהלנת שכר שכיר, הימנעות מקבלת שוחד. התנהגות המהווה בסיס ערכי לבניית חברה מתוקנת.
עיקרון שני - מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי
ממשנתם של רבני הציונות הדתית למדנו, שיש לייחס למדינת ישראל משמעות עמוקה, בשל היותה תחילת התגשמות חזון הנביאים, בסיס לקיומה של זהות יהודית מתחדשת ותחילת צמיחת גאולת ישראל. האמונה, כי מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, יוצרת מוטיבציה להשפיע על ההתנהלות הלאומית ושאיפה לקרב את המדינה להגשמת החזון הנבואי, וזאת בשלשה רבדים:
הרובד הראשון - האמוני:
מדינת ישראל בארץ-ישראל. ארץ-ישראל היא יסוד מהותי בעולמה של תורה וחלק מהותי מבניינה של מדינת ישראל.
חינוך לערכי הדמוקרטיה כולל בירור משמעותם היהודית של ערכים אלה, כגון כיצד צריך יהודי ירא שמים להתייחס למדינת ישראל כפי שהיא, לחוקיה, לחובות ולזכויות האזרחיות שבה, לעקרונות המשטר הדמוקרטי.
זכות אזרחית יסודית היא למחות נגד פעולות הממשלה. קיימות דרכי מאבק חוקיות רבות, וניתן לנקוט אותן כחלק מהאחריות המוטלת על כל אזרח המעוניין למחות.
צבא הגנה לישראל הוא המכשיר, שבאמצעותו מגן עם ישראל על חייו, על ארצו ועל עצמאותו.
הרובד השני - התורני וההשכלה הכללית:
כמדינה, המגשימה את ייעודה ההיסטורי, אין מדינת ישראל מופקדת על ניהול החיים הדתיים הפרטיים, כי אם על הפרהסיה, הנוהגת ברוחה של תורת ישראל בתחומים השונים: שבת, כשרות, צניעות וכדומה. העמקת הזהות היהודית, הישראלית והדמוקרטית נעשית על-ידי העמקת לימוד התורה בפרט והרחבת ההשכלה בכלל, תוך שימת דגש בלימוד ההיסטוריה היהודית ובלימודי האזרחות.
הרובד השלישי - החברתי:
חברה הפועלת לאור עקרונות החסד והצדק, הדואגת לחלש ולנצרך, הנלחמת על זכותו של כל פרט לקיום מכובד ולהגשמה בלי קשר למקום מגורים, למוצא ולמעמד.
יש לפעול לקידום הסובלנות והכבוד ההדדי כלפי השונה.
החינוך האיכותי והחינוך למצוינות הם כלים מרכזיים להשגת לכידות ושוויון חברתי תוך צמצום פערים בין קבוצות ופרטים בחברה.
עיקרון שלישי - שילוב חדש עם ישן: בין מודרנה לאורתודוקסיה
החינוך על יסודות התורה והאמונה, תוך פתיחות והתמודדות עם החיים והעולם הסובב, מחייב להיות קשובים להלכי הרוח ולתמורות המתחוללות בחברה הכללית. המפגש עם ערכי התרבות הכללית נעשה מתוך מטרה לקיים דיאלוג פורה עם התמורות החיוביות המתרחשות בחברה, לצד הקפדה על שמירת ערכי התורה ומצוותיה.
מלכתחילה בחר היהודי הציוני-דתי לחיות על קו התפר שבין קיום המצוות בהוויה הציונית לבין החיים בחברה הפתוחה במדינת ישראל. לבחירה זו השלכות רחבות על אורח החיים ועל ההכרעות המתקבלות בחיי היומיום ובחינוך הנוער.
מאז ומתמיד הטריד המתח שבין מודרנה לאורתודוקסיה את העולם היהודי בשאלות.
ניתן לדון במתח זה בשני אפיקים:
אפיק ראשון - הגות, תפיסות פילוסופיות מודרניות מול התורה
הציונות הדתית גדלה על ברכי תפיסות משלבות שונות:
תורה עם דרך ארץ מבית-מדרשו של הרב רפאל שמשון הירש, המציעה לפתח שני עולמות מקבילים, הנפגשים בצמתים מסוימים בלבד - מחד; תפיסת המדע וההגות הפילוסופית הכללית ככלי ביטוי נוספים לדבר ה' בעולם מבית-מדרשו של הראי"ה קוק זצ"ל - מאידך.
תפיסות אלה מתבררות סביב דיונים בסוגיות שונות, כגון: מעמד האישה, היחס לאקדמיה ולמכוני ההוראה לצד הישיבות, השימוש בכלים מחקריים בלימוד תורה בסוגיות כדוגמת 'לימוד תנ"ך בגובה העיניים', 'תורת הרבדים' בתלמוד ועוד.
העיקרון המנחה הוא כי לצד העמקה בלימוד תורה ושמירת מצוות יש לשלב תפיסות פילוסופיות ומחקר מודרני.
אפיק שני - מדעים, תרבות ואמנות מול התורה
בבואנו לדון בנושא החינוך היהודי של שומר המצוות, יש לבחון את היחס ללימודי מדעים וללימודי תרבות, אמנות וספרות. גם כאן קיים בירור משמעותי וקשת רחבה של דעות. את דגל השילוב ניתן למצוא אצל הוגים שונים: מהראי"ה קוק, שראה בתרבות ובאמנות חלק משמעותי – כמובן, כאשר הוא "מטוהר ומזדכך" (הקדמתו לשיר השירים ב-'עולת ראי"ה') – ועד לרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א במאמרו 'טובה חוכמה עם נחלה'.
השילוב בין תורה למדע והשילוב בין תורה לאמנויות מצמיחים קונפליקטים משמעותיים ביותר בקרב הציונות הדתית:
באפיק ראשון - שילוב לימודי מדעים ברמה גבוהה ובירור היחס שבין התורה למדע.
באפיק שני - שילוב יצירה, אמנות, תיאטרון ותקשורת תוך בירור היחס לעולם התורה.
מעמד האישה
אחד התחומים, שבהם מתנהל דיאלוג זה, הוא התמורות המתרחשות במעמדן של הנשים בבית ובחברה.
לתהליכים אלה – קידום זכויות הנשים ופתיחת אפשרויות מגוונות להתפתחותן האישית והציבורית הן בחברה הכללית הן בחברה הדתית – אנו מוצאים כבר שורשים קדומים בתורת ישראל ובהלכה היהודית. לצד תהליכים אלה קיימות גם תפיסות מוטעות, שיש בהן ערעור יסודותיו של מוסד המשפחה המסורתי וטשטוש ההבחנה ההלכתית והטבעית שבין המינים. גם בנושא זה עלינו ללמוד לבור את הבר מן התבן.
אחד ממוקדי השינוי מתרחש בתחום המצוינות האקדמית של נשים ובתחום לימוד תורה לנשים. בשנים האחרונות קמות עשרות מדרשות לבנות, לפני השירות הלאומי ואחריו, ונפתחים בתי-מדרש לנשים המכשירים טוענות רבניות, יועצות הלכה, מחנכות ומנהיגות. מלבד ערכם וחשיבותם להעצמתה האישית של כל בת ובת בלימוד ובמעשה, משפיעים מוסדות חינוך והכשרה אלה על שילובן ושותפותן של נשים בהנהגת הציבור, בהובלת החינוך ובהשמעת קולן ועמדתן בסוגיות שונות שעל סדר היום – ובמיוחד בעניינים שיש בהם נגיעה ורגישות מיוחדת לנשים.
סיום
אנו משתדלים לקיים את תפיסת הראי"ה קוק – 'כלל ישראל' ו-'תיקון עולם' –מתוך ענוה ומתוך חיבור מלא ושלם לעם ישראל .
מאת: דר' אמנון אלדר
מנכ"ל רשת אמי"ת