הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב ד"ר יהודה פליקס

מאת:  הרב ד"ר יהודה פליקס

            מרכז ישיבות 'בני עקיבא'

פליקס יהודה  מיהו יהודי ציוני דתי?

          

'יהודי', 'דת' ו-'ציון'    

המושגים והמאוויים של יהודי וציוני מבוטאים בגאון ובלא גמגום כבר במקורותינו העיקריים. כבר בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין דף קו עמוד א: "הלא יהודי אני ולכן איני יכול לעבור עבירה". במקרא אמנם מצינו רק שבע פעמים מונח זה, אבל בתלמוד הוא מקבל משמעות ייחודית, כגון בהקשר למרדכי (בבלי, מגילה, דף יג עמוד א): "לעולם מבנימין קאתי ואמאי קרי ליה יהודי? על שם שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי כדכתיב (דניאל, פרק ג, פסוק יב) "איתי גברין יהודאין ... לאלהיך לא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין". וכך היא מהותו של מרדכי היהודי: "איש יהודי היה בשושן הבירה".  

                    וכך גם לגבי 'ציוני', כל מי ששייך לציון – ציוני הוא: "למען ציון לא אחשה". ציון מופיעה בתנ"ך מאה ושלש פעמים, לעומת זאת המונח 'דתי' הוא תרגום לקוי של המונח 'פולחן', ואין אנו אנשי פולחן. במקור שבמקרא, בעיקר במגילת אסתר, "דת" משמעותה 'חק': "ואת חקי המלך אינם עושים", "והדת ניתנה בשושן הבירה". וגם בתורה בספר דברים: "מימינו אש דת למו", כאן התורה נקראת "אש דת". ואף במשנה (כתובות, פרק ז, משנה ו) דת במובן חוק: "דת משה ויהודית ... ואיזו היא דת משה – מאכיתתו שאינו מעושר ... ואיזוהי דת יהודית – יוצאה וראשה פרוע ... ", כלומר ההלכות (= החוקים) הם הנקראים דת. 

                    ולכן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל העדיף שלא להשתמש במטבע לשון זו לשון 'דתי'.

אלא שבחיי המעשה אנו נתפשים גם למונחים שאינם משמשים אלא ב-'השאלה', וכך הגענו למונח הלא מדוייק 'ציוני-דתי', כשכוונתנו אכן ליהודי ציוני שומר תורה ומצוות. ואכן כל יהודי מחוייב להיות ציוני היות וציון היא חלק מהתורה והמצוות ובעצם היא המימוש המעשי שלהם, לכן בהכרח יהודי שומר תורה ומצוות הוא בהגדרה יהודי ציוני.   

                    באופן אחר אומר שהתשובה לשאלה 'מיהו ציוני דתי?' שייכת יותר לשאלה 'מהי ציונות דתית?' ואז נוכל לומר שכל מי שמקבל את המאפיינים המרכיבים זהות זו הוא יהודי 'ציוני דתי' בלשון המקובלת במקומותינו. 

'ציונות-דתית' – מקור

המושג 'ציונות-דתית' צמח מתוך תנועה רוחנית ומדינית שנושאי דגלה הראשונים היו 'מבשרי ציון': הרב אליהו גוטמכר, הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר, הרב שמואל מוהליבר. בעקבותיהם ייסד הרב יצחק יעקב ריינס את תנועת 'המזרחי'.  גדולי ישראל אלו סללו לנו את הדרך, הטביעו את חותמם על רוח האומה אשר קמה מתרדמת הגלות והחישו את פעמי הגאולה.  

עקרונות הציונות הדתית בימינו 

שלושה עקרונות מובילים את התשתית הרעיונית של הציונות הדתית בימינו: האחד שייך למימד 'הזמן', השני למימד 'המקום' והשלישי למימד 'הציבור'. עקרונות אלו יכולים לשמש כמגדירי ההשתייכות לציונות הדתית. 

מימד הזמן -  האמונה שאנו חיים בתקופה של 'אתחלתא דגאולה' וליתר דיוק באמצעיתה של תקופה זו, היא הבסיס הראשוני והיסודי להגדרה של 'ציוני דתי'.   

מימד המקום -  הקביעה שמקומו של היהודי כפרט וככלל הוא אך ורק בארץ ישראל. אכן, החיים מחוצה לה, הם חיים בסביבה של מחלה. מחלה היא מחלה גם אם החולה לא מכיר ולא יודע שהוא חולה. וגם אם החולה יוצר ויצר מהויות רוחניות כבירות, עדיין העובדה היא שהוא נמצא במקום הלא טבעי וממילא הלא בריא. כידוע כבר הרמב"ן הדגיש: "עיקר המצוות בארץ' ישראל". ציוני דתי גר בארץ ישראל, משום שזה מקום קיום המצוות בכלל ובפרט. 

מימד הציבור -  האחריות על כלל הציבור היהודי שבו פרטים או קבוצות עם קווי מחשבה שונים המהווים יחד את 'כלל ישראל'. האחריות ל-'כלל ישראל' נקראת בפי חז"ל: "כל ישראל ערבין זה בזה".     

הציוני הדתי מודע לכך שלארץ ישראל יש נשמה כללית כפי שלכל גוף ישנה נשמה וכן גם ל-'כנסת ישראל' יש נשמה כללית, נשמה זו מתגלית אך ורק בארץ ישראל ועל הציבור היהודי בכללותו. 

גאולתן של ישראל קימעא קימעא 

האמונה שאל לנו לחכות למשיח שיבוא רכוב על חמור מן השמיים היא היא תפישת הציוני-דתי. תקופה זו של אתחלתא דגאולה, שהחלה עם נסיון העלייה של הגר"א והעלייה בפועל של תלמידיו ותלמידי ה-'בעל שם טוב' ותמשך עד בא משיח בן דוד, היא ארוכה ואין אדם היודע את זמנה במדוייק. הציוני-דתי רואה את תקופתנו כתהליך לקראת הגאולה שכידוע תבוא קימעא קימעא.  

                    נראה לומר כי קיים מדד מסוים לבחינת מהלך הגאולה המתרחש לעינינו והוא מדד 'קיבוץ גלויות'. כיום נמצא רוב העם היהודי בארץ ישראל, ומסתבר מכך שאנו מצויים בעיצומו של התהליך. אולם, אין אנו יודעים כמה זמן יארך התהליך, עד שנזכה לביאת המשיח ולגאולה השלמה, כי אין בהכרח התאמה בין זמן התהליך בכללותו לבין הזמן של כל חלק בו. 

כלל ישראל 

מעבר למקום ולזמן, ישנה נקודה מהותית נוספת, והיא ההבנה שאין מדובר כאן על היחיד אלא על הכלל, על כנסת ישראל, וממילא על הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הכלל לפרט. היסוד הזה של ההתחברות אל הכלל הוא המאפיין את הציוני-דתי. כיום כשהעולם כולו מתרכז בטיפוח הפרט והיחיד, הציונות הדתית דואגת בעיקר ל-'כלל ישראל'. 'מדינה' במהותה מייצגת את הכלל ולא את הפרט, ולכן מדינת ישראל על כל מוסדות השלטון שבה, כבית לאומי, היא שלב נוסף ומשמעותי בתהליך הגאולה.

האמת והשלום אהבו 

הציוני-דתי שואב את השקפתו ממקורות הנצח של עם ישראל: תורה, נביאים, כתובים, תורה שבעל פה בכל דור ודור. מקורות אלו הם העמודים עליהם נשען הציוני-דתי בכל שלב בחייו.   בתלמוד הבבלי (ראש השנה) מופיעה מחלוקת העוסקת בתהליך גאולתם של ישראל. על הפסוק " . . . והאמת והשלום אהבו" (זכריה, פרק ח, פסוק ט) כותב רש"י כי מרכיב השלום הוא עצמאותנו המדינית, ואילו רבנו חננאל סובר שהיות לנו בית מקדש הוא מרכיב השלום. 

                    אמונת הציוני הדתי היא שנחוצים לנו שני המרכיבים: מרכיב הקדושה בתפארתה והמרכיב הפיזי מדיני של שלטוננו העצמאי במדינתנו. אל שלום אמיתי זה אנו כציונים דתיים שואפים מקווים מייחלים ומתפללים. 

                    ולכן מדינת ישראל עם הקמתה ובקוממיותה – מהווה נדבך משמעותי בשלבי הגאולה. זוהי הנבואה של "קץ מגולה" המופיעה בספר יחזקאל "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל, פרק לו, פסוק ח). 

                    מתברר כי הגאולה המדינית, שכאמור עיקר משמעותה הוא בקיבוץ גלויות וכינון שלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל, היא קודמת בזמן, לגאולה הרוחנית.  

בכל דרכיך דעהו 

השאיפה הפנימית היותר חזקה של ה-'ציוני דתי' היא לחיות חיי תורה בכל המישורים: בין אדם לחברו, בין אדם לציבור, בין אדם לעצמו, בין אדם למדינה וכמובן גם בין אדם לקונו. ציוני דתי רואה בכל החיים הסובבים אותו, בכל המדעים הקיימים, שלבים וצורות של 'תורה', אלא שיש להבחין בין קודש לקודש ובין קודש לחול, וכל המושגים הללו רצויים ונחוצים.

לסיום 

 מי שרואה את חלקו בארץ ישראל ורוצה ופועל כדי לחיות בה מתוך הכרת התקופה ומשמעותה ומתוך אחריות לכלל ישראל, הוא הוא 'ציוני דתי'.