הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב יהודה עמיטל

מאת:  הרב יהודה עמיטל

           ראש ישיבת ההסדר "הר עציון"    

        יהודה עמיטל  מיהו יהודי ציוני דתי?

ההיבט החברתי-פוליטי של הציונות הדתית     

כידוע, משנת הציונות הדתית עומדת על שלושה יסודות מרכזיים: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. ניתן להתייחס להיבטים אלו בכמה אופנים, אולם במאמר זה אתיחס להגות הציונית-דתית מההיבט החברתי-פוליטי שלה.  

                    כידוע, בהקשרים אלו אני נמצא זה שנים רבות בעימות אידיאולוגי נוקב עם אלה מבין חברי שתפסו הגמוניה על דרכה הרוחנית של הציונות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים. לאור תפיסתם החינוכית חונך מיטב הנוער בבני-עקיבא, בישיבות ובאולפנות. נדמה, שהוויכוח בינינו התמקד בשלושה תחומים מרכזיים: בתחום ההלכתי, בתחום ההשקפתי ובתחום הערכי.   

 

בתחום ההלכתי  – תפיסה רווחת בחוגי הציונות הדתית נוקטת שמצוות יישוב ארץ ישראל שונה מיתר המצוות בכך שאיננה נדחית מפני סכנת נפשות ושפיכות דמים. לא עוד, אלא שלדעת חלק מהצועדים בדרך זו קיימת מצווה מעשית ליזום מלחמה לשם כיבוש כל חלקי ארץ ישראל. מתוך תפיסה הלכתית זו התפתחה האידיאולוגיה הפוליטית לפיה אין לוותר אפילו על שטח מזערי הנמצא בריבונות מדינת ישראל, גם כאשר הדבר נוגד אינטרס קיומי של המדינה ועלול לגרום, חלילה, לשפיכות דמים של רבים.

מנגד ניצבת התפיסה בה אני מאמין, הקובעת שאין מצוות יישוב הארץ יוצאת מכלל יתר המצוות. מצווה זו, ככל מצווה אחרת, נתונה לשיקול דעת הלכתי ופוליטי מדוקדק באלו מצבים ובאלו תנאים לקיימה, בפרט כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לחיי אדם. העיקרון המרכזי המנחה אותנו ביחס להלכה זו הוא שלא ניתן לקבוע הלכה חד משמעית "בעניין השייך להנהגת הכלל, הנוגע לסכנת נפשות" (עיין בדברי הנצי"ב ב"העמק דבר", דברים, פרק יז, פסוק יד), ועל כן טובת הכלל, שקביעתה נתונה להנהגת המדינה, היא האמורה לקבוע מתי יש לקיים את המצווה ומתי לא. 

 

בתחום ההשקפתי  – יש הטוענים, שכיוון שהמהלך שהחל בחזרת עם ישראל לארצו ובהקמת המדינה הוא תהליך א-לוהי של גאולה, הרי על אף שמדובר בתהליך איטי של "קמעא קמעא", מדובר בתהליך של התקדמות ועלייה כאשר ההצלחה מובטחת בכל שלב ושלב בו. מתוך תפיסה זו הסיק חלק מהציבור הציוני-דתי, שאין חובה להתחשב במציאות הריאלית, בסכנות האפשריות ובמצב המדיני, החברתי והכלכלי. גורמים אלו נתפסו בעיניו כ'עיכובים' בעלמא. אין להתחשב בגורמים אלו, כיוון שאנו נמצאים במהלכו של תהליך א-להי הכרחי, בלתי תלוי בהיענות העם לדרישות המפורשות בתורה.  

                    אל מול תפיסה זו יש להעמיד תפיסה אחרת, לפיה הדבר המובטח היחיד הוא סוף התהליך. משך התהליך והדרך בה הוא יתנהל תלוי במעשינו ובהתנהגותנו. כיוון שמדובר בתהליך טבעי וריאלי, אין לנו כל ביטחון שההצלחה תאיר לנו פנים בכל שלב ושלב. ההצלחות והכישלונות תלויים בגורמים טבעיים – במעשים ובמחדלים שהאחריות עליהם מופקדת בידי ההנהגה הנבחרת של העם. אנו מאמינים שההשגחה העליונה מכוונת את דרכינו על-ידי יצירת סיטואציות בכל התחומים, היכולות להוביל להתקדמות ועליה. אולם, הבחירה באופציה הנכונה – כל עוד אין נביא בישראל - תלויה בשיקול דעת מדיני-ריאלי.  

בתחום הערכי  – עיקרו של הויכוח בתחום זה הוא בשאלה מהו 'סדר העדיפות' בין שלושת הערכים עליהם עמדנו בתחילת דברינו: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. עצם העיקרון של סידור ערכי הקודש בסולם ערכים זה למעלה מזה, הוא יסוד מרכזי בתורה ובהלכה (עיין למשל, במשנה בתחילת מסכת כלים). בפרט בנושא שלפנינו, הצורך בקביעת סולם הערכים חשוב במיוחד, כיוון שבמציאות לא תמיד ניתן להגשים את שלושת הערכים בשלמות. לאור זאת, בניגוד לאלו הטוענים ש"ארץ ישראל בסכנה", אנו טוענים ש"עם ישראל בסכנה". לדעתי, הערך של עם ישראל קודם לזה של ארץ ישראל!   

דומה שלעימות האידיאולוגי שהצגנו, על שלושת היבטיו, היו השלכות מרחיקות לכת ביחס לראיית המציאות נכוחה, הערכת חוסנו הרוחני והלאומי של העם בישראל ושאיפותיו. אלו שסרבו להכיר במורכבותה של הגאולה בדרך הטבע, עצמו עיניהם מלראות ומלהבין את התהליכים אותם עברה החברה בישראל. הם פיזרו סביבם אשליה מדומה כי "העם איתנו", "אנחנו מובילים" וכדומה, גם כאשר התברר למפרע שהמצב לא היה כך ! 

ערעור התפיסה הקיצונית השלטת, קיימים כבר כעת סימנים של אובדן דרכה של הציונות הדתית בכלל. אנו עדים לדיבורים על כשלון הציונות, ואף ישנם דתיים המדברים על 'קץ הציונות'. מכאן, קצרה הדרך להתחפרות והתרחקות נפשית מהציבור החילוני, סביב הטענה כי "המחלוקת היא לא על ארץ ישראל, אלא זו מחלוקת בין יהדות והתיוונות". בינתיים, הציבור בכללותו נמצא במבוכה רוחנית. מבוכה איננה ואקום, וממילא היא עלולה לגרום להיסחפות ובריחה של הנוער לכל הכיוונים האפשריים: לבני-ברק, ולהבדיל – לכיוון דיזנגוף וחוף הים, ואפילו לכיוון ניו-יורק. מחובתו של כל ציוני דתי נאמן, להתייחס ברצינות רבה לאפשרויות אלו.  

למנוע קרע בעם

הזכרתי לעיל את העיקרון הבסיסי שטובת עם ישראל קודמת לכל. דווקא משום כך, אני מודאג מפני תופעה נוספת:   כאשר אנו מדברים על עם ישראל הקודם ערכית לארץ ישראל, אין הכוונה רק להישרדותו הפיזית של העם, אלא גם לדמותו המוסרית, הדתית, החברתית והתרבותית. לאור זאת, אני מודאג מן הקרע ההולך והמתרחב בעם ישראל בשנים האחרונות. קרע זה הוא פוליטי בראשיתו, אך הוא עלול, חלילה, להביא להיעלמותה של ה"ציונות" מן הציונות הדתית, עד כדי התנתקות נפשית ממדינת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה, בדומה לציבור החרדי. כתוצאה מכך, עלולים להתמוטט יסודות שיתוף הפעולה בין הציבור הדתי והלא-דתי, דבר שקשה לשער את תוצאותיו ההרסניות למדינת ישראל ולזהותה היהודית.  אנו עדים להתפתחות תהליך של דה-לגיטימציה משני הצדדים: מתיישבי יש"ע נתפסים כרודפי מלחמה, אשר כל העולם הערכי והרוחני שלהם מצטמצם בדבקות פאנאטית בכל גבעה בארץ ישראל; ומנגד, גוברת תופעת ראיית הציבור החילוני כציבור נטול ערכים, אשר רק הנהנתנות בראש מעייניו.  תהליכים אלו מחריפים במידה ניכרת כתוצאה מתחושת היאוש המקננת בחלק מן הציבור הציוני-דתי. באורח פרדוכסאלי, הייאוש הפך להיות סימן לציונות אמיתית.   

                    אחריות כבדה מוטלת על שני הצדדים. בידם להקטין את הקרע, או חלילה להעמיקו. הציבור נדרש לחשבון נפש כללי ביחס לדרך כולה, בנקודות שהזכרתי לעיל וביחס לנתק שכבר קיים בין הציבור הדתי ובין הציבור החילוני בארץ. 

                    יש להדגיש, שהדברים לעיל אינם באים להמעיט בערכה של הציונות הדתית, אלא להיפך. הניתן להתעלם מכך שכיום מדובר על למעלה משישה מיליון יהודים ששבו לארץ?!  האם אין בעובדה משמעותית זו בלבד כדי להסיר סימני שאלה על עצם קיומה של הציונות והמדינה, ואולי גם למנוע את המשבר כולו?  הלא "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו". לאור כל זאת, עלינו לומר שהציונות הדתית הקלסית לא קרסה. מה שקרס הוא אותה תפיסה שטחית ומסולפת שהשתלטה על הציונות הדתית בעשרות השנים האחרונות. יש תקווה לציונות הדתית. יש תקווה גם להתיישבות הציונית ביש"ע!  

                    לא היתה עוד תקופה בה הציונות הדתית היתה כל כך נחוצה למדינה כמו היום. כשזהותה היהודית של המדינה נמצאת בסכנה, מדינת ישראל איננה יכולה לוותר בשום פנים ואופן על הציונות הדתית, שפניה כלפי העם באהבת ישראל ובדרכי נועם. אולם, כדי שהציונות הדתית תוסיף להתקיים, עלינו להכריז על קיומה של ציונות דתית בה יש סדר מדויק יותר של סולם ערכים, יותר אחריות ויותר שיקול דעת. עלינו לשדר תפיסת עולם המשלבת תקווה וביטחון, יחד עם אחריות ואמונה. יש להיזהר מאוד מהחדרת הייאוש ללב הציבור. יש לחדד את האמונה בהשגחה העליונה, המצמיחה את ראשית צמיחת גאולתנו בדרכים שלא תמיד מובנות לנו "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם".  

לסיום, אני מבקש להעלות שתי נקודות נוספות, הנוגעות ליחסנו לאלו מעם ישראל שעזבו את דרך התורה והמצוות: 

ראשית, יש לדעת שהיו זמנים בהם שנאת ישראל מצד האומות התייחסה ליהודים אשר אחזו בתורה ובמצוות. באותם ימים, ברגע שיהודי חדל להתנהג על פי דת משה וישראל וקיבל עליו את דת האומות, פסקה כלפיו השנאה והרדיפה. לא כן בימינו. האנטישמיות מכוונת כיום לכל יהודי באשר דם יהודי זורם בעורקיו, מבלי להתחשב אם הוא מקיים מצוות. אם כן, בדור בו שנאת ישראל מתייחסת ליהודי באשר הוא יהודי ללא התחשבות בדעותיו ובמעשיו, צריכה גם אהבת ישראל להתיחס ליהודי באשר הוא יהודי ללא התחשבות בדעותיו ובמעשיו. לא יעלה על הדעת שפלוני יחשב אצל האנטישמיים כיהודי, אולם אצלנו ההתיחסות אליו תהיה כאילו איננו יהודי. באושוויץ לא בדקו בציציותיהם של היהודים, וכי נוכל אנחנו בבואנו לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" או "וחי אחיך עמך" לבדוק בציציותיהם?!  

                    שנית, עלינו לשאול את עצמנו האם אנחנו מאמינים שמדינת ישראל מהווה מפלט למיליוני יהודים, וקיומם של אותם יהודים מותנה בשלוותה של מדינת ישראל וכושר עמידתה מול אויביה הרבים ?  נוסיף ונשאל את עצמנו, האם אנו מאמינים שבתקומתה של מדינת ישראל וקיומה יש משום קדוש השם, כפי שכתב הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד:

                 "אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים, להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ עוד לא אבד שברו ועוד חיה יחיה"  (חידושי הגרמ"ז, סימן נד).   

סיכום

אם אכן מדינת ישראל יקרה לנו, אם עדיין לא נכנס בנו רעל 'הכפירה החרדית' - המוציאה את הקב"ה מן ההיסטוריה של תקומת מדינת ישראל וקיומה ואיננה רואה במדינה מעשה א-ל אלא מעשה אנוש - אזי עלינו לדעת כי מדינת ישראל לא תוכל להתקיים אם לא ישררו בה יחסי אחווה ודו-קיום בין כל חלקי העם. רק על-ידי התייחסות של יהודי ליהודי אחר כאח אל אח, מבלי להתחשב בדעותיו ובמעשיו, נוכל לקיים ולקדם את המדינה. ללא יחסי אחווה בין יהודי לחברו, סכנת חורבן מאיימת עלינו.

נדמה, שבאשר לשתי הנקודות האחרונות אינני זקוק לאסמכתאות מן המקורות. לדעתי, על כגון דא אמרו חז"ל "למה לי קרא - סברא היא"!