הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי ?

מאת הרב חיים נבון

 

מאת:  הרב חיים נבון

            רב קהילת 'השמשוני' 

            מודיעין    

נבון חיים  מיהו יהודי ציוני דתי ?      

קוראים לי 'ציוני-דתי'   

זהו כינוי מדויק במידה סבירה, אך לא מעבר לכך. הציונות היא התנועה הלאומית היהודית שפעלה במאה התשע עשרה ובמאה העשרים, ושאפה להקים בית לאומי לעם היהודי. הציונות הצליחה בשאיפתה, מעל ומעבר למה שציפו הריאליסטים, אם כי הרבה פחות ממה שחלמו החוזים. אנחנו החלטנו ליטול חלק פעיל במפעל הציוני. אך דעתי אינה לגמרי נוחה מהצורך לצמצם את השקפת העולם שלנו להחלטה זו.  

                    לתפישה הרעיונית שלנו היתה משמעות עוד לפני שנוסדה התנועה הציונית. יש לה משמעות גם כאשר הציונות סיימה את תפקידה. שכן אני סבור שהדיון הציבורי בישראל, המשתמש שוב ושוב בתואר 'ציוני' הוא אנכרוניסטי במידה מסוימת. הציונות רצתה להקים בית לאומי - והצליחה. היו לה עוד חלומות - על שוויון או מלכות או אמונה - שעדיין לא התגשמו. אך אלו ניתנים להבחנה מן המאבק היסודי על עצם הקמת המדינה.  

                    הציונות מתה. ובאופן פרדוקסלי, אני אומר זאת כציוני נלהב. הציונות מתה בשיבה טובה, כשסביב מיטתה ארבעה דורות של צאצאים. הציונות מתה ובפיה חיוך, כי הצליחה במשימתה. מדינת ישראל חיה וקיימת, בריאה ויציבה. עוד נותר הרבה לעשות כדי לחזקה, ועוד הרבה יותר יש לעשות כדי לאושש את רוחה. אך הצורך הזה קיים גם במדינות רבות נוספות. זהו שלב אחר, הניתן להבחנה משלב הקמת המדינה. בשלב החדש הזה של תולדות המדינה, אזרחים אוהבי-עמם נאבקים על ביסוס מדינתם ועל צביונה.  

                    המינוחים הישנים מימי הקמת המדינה מוסיפים בלבול ולא בהירות. משום כך אינני מתלהב מהכינוי 'ציוני-דתי'. יש גם סיבה נוספת לחוסר ההתלהבות שלי: כפי שנתאר בהמשך, להשקפת העולם שלנו יש השלכות בתחומים רבים נוספים, מעבר לשותפותנו במפעל הציוני ולנאמנותנו למדינה.

קוראים לי 'איש תורה ועבודה'  

האמת היא, שאף אחד כבר לא קורא לי כך. 'תורה ועבודה' היא סיסמה מיושנת וגרועה מאוד. היא ביטאה להט סוציאליסטי, שמנותק להפליא מהשקפת העולם העכשווית שלנו. אך גם אם מקבלים את העבודה כערך עילאי, מוזר קצת להציבה לצד התורה, כמוקד מקביל של השקפת עולם ומחויבות. החרדים טענו - ובצדק - כנגד סיסמה זו, שיש עוד הרבה דברים חשובים בעולם חוץ מעבודה; ובכל זאת, לא נעלה על דעתנו לנופף בסיסמה 'תורה וקופת חולים' או 'תורה ונהיגה זהירה'. אנו נוהגים בזהירות, כיוון שהתורה מורה לנו לעשות כך.  

                    הרב יוסף דב סולוביצ'יק כבר עמד על כך, שקשה לצרף עוד יסוד ל"תורה" ככותרת להשקפת עולמנו. הוא הסתייג אפילו מהכותרת 'ציונות-דתית'; ואפשר להניח שעוד פחות מכך הזדהה עם הסיסמה 'תורה ועבודה':     "אין אנו גורסים ציונות פלוס דת, או ציונות דתית. לגבינו קיים רק שם עצם אחד ומיוחד - תורה" (חמש דרשות, עמוד 25-26). כל עולמנו הרוחני נובע מהמחויבות לקב"ה, המתבטאת בקיום תורתו ובלימודה. אנו מאמינים שהתורה עצמה מורה לנו לבחור בדרך של שותפות בחיי העולם. זה אינו ערך נפרד, אלא חלק מתורתנו הקדושה. אינני אוהב את הטענה המיוחסת לד"ר יוסף בורג, שהחלק החשוב ביותר בסיסמה 'ציונות-דתית' הוא המקף, והחלק החשוב ביותר בסיסמה 'תורה ועבודה' הוא ו"ו החיבור. התורה והדת הם מקור עולמנו הרוחני, ולא הציונות והעבודה.  

                    לכן, אם כבר: 'תורה היא עבודה'. על סיסמה כזו יש על מה לדבר. היא אינה מציבה שני מוקדים למחויבות, אלא טוענת שהתורה עצמה מחנכת אותנו לערכי העבודה. מן הסתם זו הסיסמה שהייתי בוחר, אם היינו בשנות הארבעים של המאה העשרים.

קוראים לי 'איש תורה עם דרך ארץ' 

הסיסמה הזו, בהקשרה המקורי, הגיונית הרבה יותר מאשר סיסמת 'תורה ועבודה'. מקור הסיסמה הוא בדברי רבן גמליאל: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות, פרק ב, משנה ב). כאשר מדובר על "תורה", במובן הכללי ביותר של הביטוי, קשה לצרף אליה ערך נוסף בו"ו החיבור. אך כאן מדובר על "תלמוד תורה", שהוא רק חלק מעולם הערכים הרחב של ה"תורה". על כן אומר רבן גמליאל, שיש לצרף לתלמוד תורה גם "דרך ארץ", היינו - מלאכה ופרנסה.  

לגישה הזו אנו ודאי מסכימים. כאשר רבי שמעון בר יוחאי טוען שאדם צריך ללמוד תורה בלבד, רבי ישמעאל טוען כנגדו שהאדם צריך גם לעמול לפרנסתו. הכרעת הגמרא שם היא נר לרגלינו: "הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי - ולא עלתה בידן" (ברכות, דף לה עמוד ב). יחידים יכולים להתקיים מלימוד תורה בלבד, בתמיכת הציבור; אך אי אפשר לקיים קהילה יהודית שכולה לומדי תורה. וקל וחומר שאי אפשר לקיים מדינה יהודית שכל אנשיה עוסקים בלימוד תורה בלבד.  

                    אמנם, הסיסמה 'תורה עם דרך ארץ' משמעה בימינו הרבה מעבר ל-'לימוד תורה עם פרנסה'. בגרמניה התקבלה סיסמה זו ככינוי לתנועתו של הרב שמשון רפאל הירש. הרב הירש עצמו פירש את הביטוי "דרך ארץ", המופיע במשנת אבות, באופן הבא: "מציין המושג הזה את דרכי מחייתו של האדם, את חייו האזרחיים, וכן את נוהלי הנימוס, האדיבות וההגינות, נורמות מוסכמות בחיי חברה, וכן כל מיני דפוסים תרבותיים, אנושיים, כלליים ואזרחיים" (סידור 'תפילות ישראל', עמוד שסו). זהו שדה משמעות עשיר אך מעורפל. דומה שלפחות חלק מממשיכיו של הרב שמשון רפאל הירש פירשו את הביטוי "דרך ארץ" כמייצג את חכמת העמים. לאמור: בעיניהם, "תורה עם דרך ארץ" משמעה – 'תורה עם השכלה כללית'.  

                    הסיסמה "תורה עם דרך ארץ", הן במובן המקורי שלה במשנת אבות והן במובנה המושאל בגרמניה של המאות הי"ט-כ', אינה ממצה את השקפת העולם שלנו לעומקה. אנו אכן מאמינים שאי אפשר להתרכז בלימוד תורה בלבד; אנו אכן מאמינים גם בחשיבותה של השכלה כללית. אך כל אלו הן תוצאות של שיטתנו, ולא עקרונות התשתית שלה. גם אם נאחז בפירוש המרחיב שמציע הרב שמשון רפאל הירש עצמו לביטוי "דרך ארץ", דומה שאיננו ממצה את יסודות שיטתנו.   

                    ובכלל, אינני בטוח שאני רוצה להיות מזוהה עד תום עם תנועת "תורה עם דרך ארץ", מכורתם הרוחנית של אבותיי הייקים. גם אם רעיונות היסוד שלהם דומים לאלו שלנו, היישום בפועל שונה למדי. אין ספק שיש לנו מה ללמוד מתנועה מפוארת זו. הרב שמשון רפאל הירש ותלמידיו הצליחו להעמיד כמה דורות של בעלי בתים יראי שמים המעורבים בענייני העולם. אך הרב שמשון רפאל הירש וחניכיו לא הצליחו להעמיד תלמידי חכמים וגדולי תורה, ולהשריש את תודעת לימוד התורה כיסוד מכונן של חיינו הרוחניים. אנו הצלחנו בזה יותר, ובעזרת השם עוד נוסיף ונצליח.  

קוראים לי 'איש תורה ומדע' 

על סמלה של ישיבה-אוניברסיטה בניו יורק מופיעה הסיסמה: 'תורה ומדע'. ברור שאין הכוונה שם למדע במובנו המצומצם, אם מדעי הטבע ואם מדעי הרוח. הכוונה היא ל-'מדע' במובן שייחס הרמב"ם לביטוי זה - היינו, חכמה. הכוונה היא לפתיחות כלפי חכמת העמים, ברוח דברי חז"ל: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים - תאמן" (איכה רבה, פרשה ב, יג). הדוגלים בסיסמה זו מניחים שתי הנחות: ראשית - יש חכמה בגויים,  שנית - יש חשיבות רבה בחכמה זו, ועלינו לצרפה לתורתנו, בבחינת "יפיותו של יפת באהלי שם" (בבלי, מגילה, דף ט עמוד ב).  

                    סיסמה זו ודאי מבטאת את השקפתנו, אך שוב, באופן מתסכל, אינה ממצה אותה. היא מתארת באופן שטחי את הצירוף שבין תורתנו הקדושה לחכמת העמים, אך אינה מבטאת את אופיו ואת נחיצותו של הצירוף הזה. יתר על כן: היא מתמקדת בתחום האינטלקטואלי, שיש לו חשיבות רבה, אך ודאי אינו התחום היחיד בעבודת ה' שלנו. 

קוראים לי 'דתי-לאומי'  

אם הכוונה בכינוי זה להורות על תמיכה עקרונית בזהות הלאומית היהודית, אזי קשה למצוא אנשים דתיים שיתנגדו לעיקרון המדובר. בתקופתנו, ישנם חוקרים רבים אשר רואים בלאומיות המצאה מודרנית מדומיינת. אך ליהודי מאמין קשה לאמץ את הסברה המוזרה הזו. כבר פרעה ידע על התודעה הלאומית של היהודים: "הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות, פרק א, פסוק ט). כבר בימי שעבוד מצרים היינו עם.  

דומני שכל יהודי מאמין יסכים לאמירה הזו. על כן, יש להניח שהסיסמה 'דתי-לאומי' אינה מכוונת כלפי ההודאה העקרונית בזהותנו הלאומית; היא מצביעה על שותפות מעשית והזדהות רגשית עם הביטוי הלאומי של עם ישראל בימינו, הלוא הוא מדינת ישראל. הרב וייסמנדל, מנהיג חרדי, אמר פעם בזלזול לאחד ממנהיגי הציוניים: "ויתרתם על דת עולמית, בשביל לקבל איזו פרגוואי" (גיטלין, יהדות התורה והמדינה, עמוד 39). אנחנו חלוקים עליו, וסבורים שדת עולמית חייבת להתבטא במדינה לאומית. אם לכך כוונת הסיסמה 'דתי לאומי', אזי זוהי סיסמה מוצלחת למדי. אך גם היא רחוקה מלמצות את תפישתנו.  

                    אכן, אנו רואים עצמנו כשותפים לכתחילה בבניית מדינת ישראל ובטיפוחה. אך מה לגבי עמדותינו הייחודיות בסוגיות אחרות? מה לגבי הפתיחות שלנו להשכלה כללית ולטכנולוגיה מודרנית? מה לגבי תפישתנו בנושא מעמד האישה, אשר שונה לחלוטין מן התפישה החרדית בנושא זה? מה לגבי תפישתנו בנוגע לערך החיובי של מלאכה המפרנסת את בעליה? כל אלו אינם מתבטאים כלל בסיסמה זו.  

קוראים לי 'דתי-מודרני' 

הכינוי הזה ידוע בעיקר בגרסתו האמריקנית: 'Modern Orthodox'. יש המתרגמים אותו לעברית כ-'אורתודוקסיה מודרנית'. אך זהו ביטוי בעייתי במיוחד, משום שהמושג 'אורתודוקסיה' - היינו, בעלי האמונה הנכונה - רלוונטי לנצרות הרבה יותר מאשר ליהדות. היהדות אינה מדגישה את עיקרי האמונה המופשטים, אלא את טוהר הלב והמעשים.  

                    אם כן, הבה נדון בהצעת תרגום אחרת – 'דתיים מודרניים'. אנחנו אכן מודרניים, במובן זה שאנו תומכים בגילויים המודרניים של הלאומיות הפוליטית (במקרה שלנו - בלאומיות היהודית המתבטאת במדינת ישראל), אנו מקבלים את הישגי הרוח המודרנית במדע, בתרבות ובאמנות, אנו מתייחסים בחיוב לשינוי המודרני במעמד האישה וכדומה.  

                    אך קשה לומר שמה שמגדיר את זהותנו הקיבוצית הוא ההזדהות עם המודרנה. אדם דתי-מודרני יכול בהחלט לחשוב שהמודרנה הביאה לא פחות נזק מאשר תועלת. אני מכיר מקרוב מאוד לפחות דתי-מודרני אחד שאכן חושב כך. האם התועלת שבהתפתחות התרבותית והחברתית בעידן המודרני עולה על הנזק שבתופעת החילון המודרני? מסופקני. אנו שואפים לקחת את הטוב שבעידן המודרני, כשם שהיינו שואפים למצות את החיובי מכל תקופה אחרת. לכן קשה להגדיר אותנו כנאמני המודרנה דווקא.  

אולי משום כך המיר הרב נחום לאם מארה"ב את הכינוי 'Modern Orthodoxy' בכינוי אחר – 'Centrist Orthodoxy', היינו – 'אורתודוקסיה מרכזית'. גם מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין משתמש בביטוי זה (באור פניך יהלכון, עמוד 187). זהו כינוי מוצלח מאוד, אך לפי מיטב שיפוטי (ולצערי) הוא לא ניתן לתרגום בעליל. לא הצלחתי למצוא לו מקבילה, שגם מביעה מסר דומה וגם נשמעת טוב לאוזן העברית.   

סיכום 

הסקירה הקצרה שהצגתי במאמר זה מסכמת את אי-הנחת שאני חש לנוכח כל הכינויים, הסיסמאות וההגדרות השגורות של הציבור שאני רואה עצמי כשייך אליו. אז מה כן? לצערי, אין לי הצעה לכינוי אלטרנטיבי. אך יש לי הצעה בנוגע לשאלה אחרת שעלתה בדיון שערכנו. הדיון בנוגע לכותרות ולסיסמאות העלה על פני השטח מצוקה יסודית יותר: לא ברור מהו השורש הבסיסי של השקפת עולמנו. אם הנקודה השורשית שלנו אינה הציונות, ולא המודרנה, ולא הלאומיות - אז מה כן?  

                    ד"ר יצחק ברויאר, נכדו של הרב שמשון רפאל הירש, עמד על שורש שיטתו של סבו הגדול. הוא מפרש את שאיפתו המקורית של הרב שמשון רפאל הירש באופן שונה מאוד מן המקובל. לדעתו, נקודת המוקד של גישת הרב הירש היא כדלהלן: "התורה, כחוק המעצב את חיי העם ... צריכה לבוא במגע ובקשר עם תנאי החיים ומסיבותיהם כפי שהם משתנים בכל זמן ועידן" (ציוני דרך, עמוד 163). הרב שמשון רפאל הירש לא חידש עיקרון זה; חידושו היה - לפי דברי ד"ר ברויאר - בנכונותו להכיר בכך שהשתנו תנאי החיים, חלפה 'דרך ארץ' הישנה, ובמקומה נולדה דרך חיים של העידן המודרני, 'דרך ארץ' חדשה, שיש צורך להביא אותה לשיפוטה של התורה.  

התורה אינה חייבת להיצמד לדרך החיים הישנה של התקופה הנושנה; היא רלוונטית באותה מידה גם לדרך החיים החדשה. חידושו של הרב שמשון רפאל הירש לא היה בתיאוריה, אלא "במה שחילץ, כחכם הרואה את הנולד, את התורה מצמידותה אל 'דרך ארץ' שעבר זמנה; במה שנקט עמדה חיובית אל ה'דרך ארץ' החדשה שבימיו... וגם השליט על המציאות החדשה הזאת את שלטון היחיד של התורה בכל חומר הדין" (ציוני דרך, עמוד 164). אם מתארים כך את חזונו של הרב שמשון רפאל הירש, אזי אני מזדהה עמו לחלוטין. ההבדל היחיד הוא שבימינו ישנה "דרך ארץ" חדשה עוד יותר, שהרב הירש לא יכול היה לשערה. וגם מדרך הארץ החדשה הזו איננו פוחדים.  

תיאור דומה הציג הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בבואו לדון בדרכה של תנועת 'המזרחי' (חמש דרשות, עמוד 20-21). הרב סולובייצ'יק הוסיף וקבע בהקשר זה, על דרך המליצה, שיש להוסיף לי"ג עיקרי האמונה עוד עיקר חשוב: "אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה ניתנת לקיום, לגישום ולביצוע מלא בכל מקום ובכל זמן, בכל המערכות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות; בכל הנסיבות הטכנולוגיות ובכל התנאים הפוליטיים." (חמש דרשות, עמוד 112).

                    בעיני, הנקודה הזו היא המוקד של גישתנו. נקודת המוצא הזו היא שילוב של עמדה רעיונית ונטייה נפשית. מדובר בתפישה בסיסית של אמירת הן לעולם הזה. אנחנו מאמינים שהתורה ניתנת ליישום בכל גלגולי המציאות, ולכן איננו מסתגרים בפני חידושי העולם, אלא מנסים לבדוק איך אפשר ליישם בנסיבות החדשות את ערכי התורה הנצחיים. גישות אחרות מגלות חשדנות בסיסית כלפי העולם הזה. אחרים נצמדים, כתיאורו של ד"ר יצחק ברויאר, ל"עולם הזה" כפי שהתבטא בתקופה מסוימת (למשל, בשטייטל המזרח-אירופי). אך אנו מגלים פתיחות לעולם של כאן ועכשיו, ורוצים להחיל עליו את אמיתות תורתנו הקדושה והנצחית.  

                    איננו תמימים, ואיננו חושבים שכל שינוי והתפתחות הם תמיד לטובה. יש בעולם הזה הרבה רע ואיוולת. אבל עמדתנו הבסיסית כלפי העולם היא אישור ואהדה, ולא דחייה וחשדנות. לכן תמיד ראינו עצמנו כשותפים בחזון הציוני, וכיום אנו שותפים נאמנים במדינת ישראל. בציונות ובמדינה יש הרבה צללים ופגמים. אך מי שמסתכל במציאות בעין טובה, בלי פחד, רואה שהאורות עולים בהרבה על הצללים. גם אם לא נראה את מדינת ישראל כחלק מתהליך הגאולה, ברור שעדיף לחיות בארץ ישראל בין יהודים, מאשר בחוץ לארץ בין גויים.   

                    ההסתכלות החיובית כלפי העולם הזה מובילה אותנו למצוא את הטוב שבחידושי הטכנולוגיה ובשינויים הסוציולוגיים. אנו מנסים להפיק את המרב מהשינויים במעמד האישה ובמבנה המשפחה. איננו מסתירים את פנינו מחכמת העמים, ואנו שואפים לדלות ממנה מלוא חופניים דעת ותבונה. וכל זה נובע מאותה נקודה ראשונית - עמדה בסיסית שאינה מתנכרת לעולם הזה ואינה נסוגה מפניו, אלא מאשרת אותו ומחפשת את הטוב שבו. ואידך זיל גמור.