הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב ד"ר איתמר ורהפטיג

מאת:  הרב ד"ר איתמר ורהפטיג  

ורהפטיג איתמר  מיהו יהודי ציוני דתי?

             

פתיחה 

לעיתים יש קושי בהגדרה, כאשר הרבה תשובות נכונות,  וכל אחת מהן חושפת חלק מן התשובה במלואה. יש והתשובה מתחדדת דווקא מתוך הניגוד. גם בענייננו קל יותר להגדיר את השוני בין הדתי הציוני ובין אלה שמשמאלו ומימינו. 

לאור זאת יש להציע מי הם הנוגדים של ה-'ציוני-דתי'.   

המרכיב והנוגדן 

שני מרכיבים לפנינו:

מרכיב ראשון  - דתי:  ניגודו הוא לא דתי, ובמילים אחרות- חילוני. הניגוד די ברור, וגם במציאות שלנו ניכר ההבדל בתחומים רבים בין דתי ללא דתי. אמנם לכל הגדרה יש מצבי גבול אך הם אינם מענייננו כעת. 

מרכיב שני  - ציוני:  השאלה מכוונת בעיקר כלפי מרכיב זה. ניגודו הוא- לא ציוני. ומכיוון שעוסקים אנו בדתיים, הניגוד הוא יהודים חרדים שברובם אינם ציונים במובן המקובל. 

אם כן עלינו להתמקד באלמנט הציוני. לאור זאת עליי להסביר את ההבדל בינינו לבין החרדים, וזאת אינני שש לעשות. משום כך אשתדל להציע את השונה והייחודי אצלנו על רקע העולם הדתי בכללו.   

נקודת השקפה     

הציוני הדתי מתבונן בהיסטוריה, ומעריך מצבים שונים לאורה של תורה, כפי הבנתו , כמובן. כך בנדון, זמן גלות לחוד וזמן גאולה לחוד. גאולה זו יכולה לבוא בדרך טבעית, וכפי שאומר הרד"ק (רבי דוד קמחי) בפירושו לתהילים (מזמור קמו, פסוק ג): " ... וכמו שסיבב תשועת גלות בבל על ידי כורש, כן לעתיד יסבב גאולת ישראל על ידי מלכי הגויים, שיעיר את רוחם לשלחם, כמו שכתוב "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' ", וזה יהיה לפי שבטחו ישראל בגלות בא-ל יתברך לבדו". הציוני הדתי מתבונן ורואה "כי פקד ה' את עמו לתת להם מדינה". יתר על כן, היהודי הציוני הדתי גם מרשה לעצמו להשתתף ולעצב, במידת יכולתו, פני המציאות לכיוונה של גאולה. היסטוריה היא מלה לועזית במקורה, אבל הרצי"ה קוק זצ"ל נהג לדורשה כאומרת: הסתר י-ה. אנו מתבוננים כיצד הקב"ה מנהיג עולמו מתוך סתרו. אנו רואים בתקופתנו תקופה של "אתחלתא דגאולה"- מונח שטבעו רבותינו, ומשתדלים לבסס ולקדם מצב זה- "להביא לימות המשיח".  "אתחלתא" זו באה לאחר ובסמוך לשואה. לא קשה לראות כי "מאת ה' היתה זאת". 

כך כותב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל: 

             " . . . בדעתי נגמר שמדינת ישראל צורך חיוני- הכרחי הוא . . . לא רק מנקודת הראות של הצלת נפשות . . . שרידי התופת באירופה, רווח והצלה לאחינו בארצות האיסלם . . . בליבי נקבעה דעה שזהו דבר שהיהדות עצמה, בתוך תוכה . . . הרוחנית הנשמתית, זקוקה לה במאוד מאוד . . . פחד פחדתי שאם השחר, שהתחיל לעלות בארץ האבות והנביאים, יתעלם ויסתתר ח"ו לזמן ארוך, תהיינה  התוצאות מרות מאוד, עד כדי לסכן את עצם קיום היהדות . . . ולפיכך בשלה אצלי הכרה מוצקת שהמאמצים להצלחת מאבקינו ההירואי בארץ ישראל הנם דבר שנשמת האומה תלויה בו, שאין זו רק מלחמה לעזרת ישראל מצד הצורר . . . אלא יותר מזה, מלחמה להצלת נשמת האומה. "  (תחוקה לישראל, חלק א, עמוד 210). 

                    התבוננות זאת מוצאת ביטוי בהלכה. כל מי שלומד היטב את מאורעות הימים מוצא בנקל את יד ה' בניסים גלויים ונסתרים, ומכאן חובת הודאה על הניסים, אמירת הלל וכיוצא בזה, כפי שאנו נוהגים ביום העצמאות. 

השתתפות ונשיאה בעול 

היהודי הציוני הדתי אינו מסתפק במבט בלבד באירועים, אלא גם משתתף בהם; וכפי שאומרים בשמו של הרב שמואל מוהליבר שהיה דורש את המשנה בסוף פרק ראשון מסכת ברכות- "כל ימי חייך, להביא לימות המשיח", שגם אנו נדרשים לקרב את ימות המשיח. ומכאן תפקידינו: לקבץ נדחי ישראל, להקים מדינה יהודית בארץ ישראל ולהנהיגה לאורה של תורה. 

                    העולה מן האמור הוא השותפות שלנו בעשייה הציונית. מאז הקמת התנועה הציונית ועד ימינו, אנו רואים עצמינו נושאים בעול, שמחים בקידומה של המדינה ומצרים למשבריה. ולכך ביטוי מעשי: גיוס לצבא, הקמת ישיבות מגוונות, כולל ישיבות תיכוניות, עם לימודי חול, ישיבות 'הסדר', אוניברסיטה דתית, התיישבות דתית וכיוצא בזה.  אמנם אנו גם יודעים להסתייג, כאשר המדינה מתרחקת מדרכה של תורה. 

אכן דרך זו זוקקת לתעוזה ומאמץ, ויש לה גם מחיר. סח לי פעם יהודי חסידי: "מזל שאת המדינה הקימו החילונים, האם יכול אתה לדמיין חסיד בעלז- ערב הקמת המדינה- נוהג בטנק בשבת?",  אכן חסיד בעלז לא, אבל "כיפה סרוגה" כן.   

מגולה לגאולה 

האבן עזרא  מסביר את הצורך בהשתהות בני ישראל במדבר ארבעים שנה כדי לעבור ממנטליות של עבדים למנטליות של בני חורין. גם אנו נזקקנו לעבור ממנטליות של גולה למנטליות של גאולה. 

                    מנקודת מבט זאת דומני ש-'המזרחי' קידש שם שמים, כשהראה שאין תהליך הגאולה סותר את דרך התורה. ללא שותפותנו במאמץ הציוני היה העם חושב שהדתיים אינם מסוגלים להקים מדינה מודרנית, ואין הם אלא יושבים מחכים לבואו של המשיח. אוי לחילול שם ה' כזה, שהיה גם מפיל חללים רבים מבני עמינו. הציוני הדתי הראה עוד מתחילת הדרך כי הציונות היא צו השעה וצורך השעה. 

                    כפי שאמרתי לחידוש זה היה ויש מחיר. עצם נטישת המיקוד בתלמוד תורה כפשוטו למען אידיאלים אחרים יכול להחליש את הזיקה  לאידיאה של-"למות באוהלה של תורה". אך בייחוד השותפות עם חילונים תובעת מחיר, האווירה החילונית משפיעה על יראת השמים.  

                    וכאן אגע בנקודה כואבת לי, והוא, הניכור בין הציבור הדתי לציבור החרדי. אכן יש הבדלים בהשקפה, באורח החיים ובמנטליות כפי שבואר לעיל. אך דווקא כאן המקום להתקרב וללמוד אחד מהשני. יותר מדי נפגשים אנו בניכור ועוינות משני הצדדים. לדעתי, רוב אנשינו אינם מכירים ואינם מוקירים את העוצמה של תורה שיש בציבור החרדי. יש לנו מה ללמוד מהם. אמנם יש בעיות אחרות והרבה יש להם  ללמוד מצבורינו, אך צריך לחתור לכבוד הדדי ולא לביזוי הדדי.  

תורה ועבודה  

רוב בני אדם עובדים למחייתם, חוץ ממעטים שמקדישים חייהם לתלמוד תורה, כרבי שמעון בן יוחאי, (ראה: בבלי, ברכות, דף לה עמוד ב  וכן סוף מסכת קידושין). במדינה מודרנית, לצד טיפוח אותם מעטים מובחרים, הציבור עובד, הן ליישובו של עולם והן לצורך פרנסה. לכן אנו מלמדים במוסדותינו גם לימודי חול המכשירים בנינו לעבודה.

תורה ומדע 

תלמוד תורה נתפס בימינו כלימוד של גמרא ופוסקים. אבל ביציאה מצמצום הגלות והשיבה לארץ התנ"ך נפתחו לנו אופקים חדשים. כך למשל לימוד תנ"ך שהיה מוזנח, קיבל הארה חדשה. המפגש הבלתי אמצעי עם הארץ הקדושה הניב פירות מבורכים, הן בתחום המחקרי –ספרותי (דעת מקרא, מגדים וכהנה רבות) והן בידיעת הארץ-תרתי משמע- חיבתה, הילוכה ויישובה. אף הלימוד של מקורות חז"ל התעצם, כך, למשל, סדר זרעים נזקק גם למחקר מדעי, כולל שיתוף פעולה עם אנשי מדע בני ברית ושאינם בני ברית. המפגש עם ירושלים ומקום המקדש שינה את יחסנו לסדר קדשים, והביא גם לפעילות רבה בתחום. גם לימוד האגדה קיבל פנים חדשות, בייחוד לאור הצפייה לגאולה. תחום חדש יחסית של מחשבת ישראל צמח במחוזותינו, שכמעט ולא היה ידוע בגולה. ספרי הכוזרי, המהר"ל מפראג, ובעיקר תורת הראי"ה קוק הם בגדר אורח מצוי ורצוי בקרבנו. כל זה  נכלל באתוס הציוני של היהודי הציוני-דתי.

תורה וארץ  

כבר אמרתי מלתי על ידיעת הארץ. אבל אהבתה והחיבור אליה זוקקים התייחסות מיוחדת. התיישבות ברחבי הארץ היתה מאז ומתמיד אחד מדגלינו, אבל המפגש המפתיע עם שטחי יהודה ושומרון, הגולן וחבל עזה במלחמת ששת הימים העמיד בפנינו אתגר, שעמדנו בו באהבה עד כדי מסירות נפש. זכינו להפוך מדבר שממה לגן פורח, להקים ישובים מגוונים לתפארת, שקול התורה בוקע בהם, למרות המשמיצים למיניהם- כל זאת מתוך אותו להט ציוני שעדיין מפעם בקרבנו. 

תורה ומדינה  

היהודים בגולה חיו כיחידים ולכל היותר כקהילות. הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים, פרק לב, פסוק ו) כותב: "אשביתה מאנוש זכרם – גלותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל". קראתי פעם תיאור של הלל זיידמן בהיותו בשווייץ בזמן השואה, כמה קנא באזרח מפרגוואי שהשיג דרכון יציאה לארצו, וליהודי הנודד והבורח לא היה דרכון!  

                    כאן חוזרים אנו לפסוק "ופחד ורחב לבבך". מלבד המאבק על צביונה של המדינה, שלא כאן המקום לפרטו, הרי גם בעינינו, עיני שלומי מחנה ישראל, יש לזכור כי חיי מדינה דורשים התייחסות מחודשת לבעיות קדומות. טלו משל את שאלת ניתוחי מתים. יחידים שואלים ונענים בדרך כלל באיסור. אבל כשהמדינה שואלת כותב  הגרי"י וינברג זצ"ל: "שאלת ניתוח המתים היא שאלת מדינה ... ומעמדה בתוך העולם הגדול ... אי אפשר למדינה להתקיים ללא בתי ספר לרפואה ... אי אפשר להתקדם במדע הרפואי, בייחוד במקצוע הכירורגי, בלא ניתוח מתים ... נוכל לקיים את התורה בארץ אם נוכיח שתורתנו היא תורת חיים ... " (תחומין, כרך יב, עמוד 383). 

                    אכן זכינו לגופים ציבוריים ופרטיים שעוסקים בתחומים שונים של חיי מדינה לאור ההלכה: חקלאות, רפואה והלכה, טכנולוגיה והלכה, רבנות צבאית, משפט עברי, בתי דין ועוד. אך אין הקומץ משביע את הארי. עיסוק זה שאמור היה להיות ממלכתי ומרכזי בקושי נושא את עצמו, עוסקיו מועטים, ועוד יותר ההתעניינות בו. ומכאן לנקודה הבאה המשלבת שבח וביקורת.

חזון מדינת התורה  

החזרה לציון עבורנו אינה רק בגדר עיר מקלט ובריחה מן הגלות על מוראותיה, אלא מצווה שיש בה משום "חדש ימינו כקדם".   

                    בתארו את תקופת המשיח אומר הרמב"ם: "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקדם" (הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א).  כבר לאברהם אבינו נאמר: "והקמתי את בריתי ביני ובינך...ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך, את כל ארץ כנען לאחזת עולם, והייתי להם לא-להים" (בראשית, פרק יז, פסוק ח).  ומשורר תהלים אומר (מזמור קה, פסוק מד): "ויתן להם ארצות  גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצרו הללוי-ה".  הגמרא (בבלי, סוטה, דף יד עמוד א) אומרת:"דרש רבי שמלאי, מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מטובה הוא צריך . . . אלא כן אומר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי . . . ". 

                    יהודי ציוני חפץ בבנין הארץ ושגשוגה, כיון שרק כאן ניתן לקיים את התורה במלואה. 

                    הרב צבי הירש קלישר, מראשוני הציונים הדתיים, שאף להקים כאן מדינה, ולחדש עבודת הקרבנות. ספרו 'דרישת ציון' מיועד בעיקר לברור זה. 

                    גם אם  טרם בשלה השעה למצווה זו יש לחתור למה שניתן לעשות מיד, כחידוש משפט התורה, על כל פנים בקרב הציבור הציוני-דתי, הקמת ישובים קהילתיים על פי התורה, קידום והקמת גופי מחקר ויישום במידת האפשר בענייני תורה ומדינה, מקדש, משטר ומשפט, מדיניות רווחה, ניהול שוק ושירותים לאורה של תורה, תקשורת 'כשרה', צבא ובטחון ועוד. 

וכך כותב הראי"ה קוק (אורות, עמוד קד):   

               "בראשית מסעו של העם הזה . .. נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר "ישמור את דרך ה' לעשות   

               צדקה ומשפט" . . . למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא   

               ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית . . . ". 

                    וכאן המקום להעיר ולבקר על כי אין הנושא בוער בקרבנו. כאשר אדם חולם הוא גם לוחם למען אותה מטרה. אבל "באין חזון יפרע עם".  זכורני ימים בהם הביטוי 'מדינת התורה' היה מהלך בקרבנו, אבל עם השנים הוא נשחק, או שהוא מעורר פחד או שפשוט מתעלמים ממנו.

הייתי מצפה ממנהיגינו שיעוררו אותו לתחייה. אנו צריכים להיות מוכנים ליום פקודה. מי יודע?  אולי פתאום יבוא האדון אל היכלו. גם בדרך הטבע אנו גדלים ובעזרת השם לא ירחק היום ונהיה רוב במדינה. 

ומה נעשה אז?  ובינתיים - החזון גם מחנך. לחזון גם סגולה לקרב את מימושו -  "אם תרצו אין זו אגדה". 

לסיום  

אין להכחיש כי להשקפת עולם השפעה על פסיקת ההלכה. מכאן ניתן לדון אם ומהי 'הלכה ציונית'. ברם ,יראתי בגשתי אל הקדש, ואיני רואה עצמי כדאי לדון בנושא במסגרת זו. יבואו אחרים, גדולים וטובים ממני, ויפרשו יריעה זו.