הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת הרב שלמה וילק

מאת:  הרב שלמה וילק  

וילק שלמה  מיהו יהודי ציוני דתי?

מבקשי דרך 

העיסוק המתמיד בזהות היהודית, ועוד יותר בזהות הפרטית של אנשי הציונות הדתית, עשוי להעיד על הצורך בחיזוקים עצמיים המיועדים לזה הצריך להצדיק את קיומו ואמונותיו, אך, באותה מידה יכול להעיד על חיוניות ורעננות מתמדת.   

                    מסתבר כי שתי האפשרויות נכונות ומתאימות לנו:  אנו בטוחים בצדקת דרך – מחד, אך איננו יודעים להגדירה במדויק - מאידך.  העיסוק בנושאי זהות איננו נפוץ אצל איש מלבדנו – אלו החרדים נמנעים משאלת הזהות, שעצם העלאתה מערערת את מידת הבטחון, ואלו שאינם שומרי מצוות אצלם שאלת הזהות נותרת כחור שחור, שלשם מילויו נועדו "כל החכמות היפות להמתת הזמן", כדברי הראי"ה קוק.

בשאלת "מיהו יהודי ציוני ודתי?" עלינו לעסוק בשני מעגלי זהות: 

המעגל האידיאולוגי -  מברר את הזהות כפי שראו אותה חושבי מחשבת הדורות האחרונים. 

המעגל המעשי -  הנוצר בתוך העולם הציוני דתי, שלא תמיד (ויש אומרים בדרך כלל...) אינו פועל מתוך  

                           אותו החזון אליו שאפו ראשיו. 

הקשר בין שני מעגלים אלו ייתן כנראה את התשובה – מיהו ציוני דתי?

                    לא נעסוק בניתוח אקדמאי היסטורי, אשר בדרך כלל אינו רלוונטי לשאלת הזהות, כיון שזהות עסוקה בתחושות של הזדהות ודחייה, תחושות סובייקטיביות הנובעות מן הרחש הכללי, מבת הקול החברתית, ואינה תלויה בשאלות היסטוריות. החשוב אינו מה נאמר ומה נרצה, אלא כיצד קלט זאת ההמון. לפיכך עלינו לצאת אל הרחוב ולשאול את חברינו, ילדינו ואף את עצמנו מהי ציונות דתית, ולמצוא את המכנה המשותף לכולם.

בין דרך האמצע לבינוניות

ספרם של בינוניים נפתח בימים נוראים, אולם איש אינו רוצה להיות כתוב בו. אנו עושים מאמץ רב שלא להיות כאלו, הניצבים בין הצדיקים לרשעים, אלו שהם קו האמצע, המחבר בין זהויות נבדלות. לעומת זאת, דרך האמצע של הרמב"ם מציבה אתגר על שאלת הבינוניות, שהרי האמצע הפך להיות דרך חיים רצויה והבינוני, השקול והמאוזן, הוא המושל. דומה כי שאלת הציונות הדתית ניצבת בדילמה זו, ממש כמו זו החילונית. בפרפראזה על דברי יעקב חזן (ממנהיגי מפ"ם ההיסטורית) שאמר כי "החילוניות רצתה לגדל דור של אפיקורסים וגידלה דור של עמי הארצות", נאמר אנו כי רצינו לגדל דור המקדש את דרך האמצע, וקיבלנו דור של בינוניים.  

                    רבות נכתב ונאמר על 'יהדות המקף', אותו קו קטן המחבר בין עולמות המושגים שלנו, תורה- עבודה, ציוני – דתי, תורה – דרך ארץ, ספרא – סייפא, קודש – חול, דת – מדינה, ועוד. אותו קו, דלית ליה מדיליה כלום, וכל כולו רק גשר, חיבור המאפשר קיומו של עם שקטביו רחוקים כל כך זה מזה, אינו יכול להיות זהות כשלעצמו. בסחרחרה החברתית שמהירותה כמהירות מעבדי העל במחשבים המודרניים, אין זכות קיום לאמצע, חלקו יתרכז בגרעין הפנימי וידמה לחרדים, וחלקו יזרק כלפי חוץ, דור הכיפות הזרוקות. ראו את התחרדות סניפי בני עקיבא, ההפרדה בין בנים ובנות, את תלמודי התורה הציוניים בהם אין לומדים לקראת מבחני הבגרות, את ישיבות הקו המתנגדות ללימודים אקדמאיים וקוראות לנישואים מוקדמים, ולעומתם את המכינות הקדם צבאיות שכמה מהן עוסקות בכושר קרבי ובלימודי מורשת יותר מאשר בלימודי התלמוד, את בתי הספר הממלכתיים דתיים שמעטים בהם ההורים – אבות ויותר אמהות, שכיסוי לראשם, את מרכז העיר ירושלים או את אתרי הבילוי האחרים בהם מבלים אלפים מילדינו בלילות השבוע באפס מעשה (במקרה הטוב), בשוטטות ובהפקרות.  

                    גם אלו החיים במרחב האמצע לא השכילו למצוא את הדרך לחיות מטרות אלו בצורה מיוחדת להשקפת עולם ציונית דתית, אלא אימצו יהדות אקלקטית שיש בה חסידות וטלביזיה, צבא ותורה, מדעים ומצוות, אך לא תורת חיים שתמצא סינתזה בין ההפכים הללו. יש מבינינו שנטלו תשעה קבין של תורה וקב של חולין, יש שנטלו חלק הפוך, אך בין כך ובין כך לומדי התורה לא חידשו תורה והלכה של ארץ ישראל ואנשי החולין לא קידשו את ימיהם יותר מאשר חבריהם שאינם מוגדרים כשומרי תורה ומצוות. לא יצרנו תרבות יהודית אותנטית, ואנו צורכים את אותה תרבות קלוקלת, בסייגים מסוימים וקלים. 


כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש . . . 

לפי עדותו של הרב יהודה לייב מימון, היה זה בנימין זאב הרצל שהגה את רעיון תנועת 'המזרחי'. תנועה ציונית דתית, כמשקל נגד לתנועות החרדיות של מזרח אירופה. רעיון היסוד שלה כלל מעט מאוד מרעיונות הציונות הדתית כיום. תורה ומצוות עם ישוב הארץ ובנין העם, הם הערכים למענם מקימים מדינה. מדובר היה ביהודים חרדים, שנמנעו ממגע וקשר עם תרבות ומדע זרים וכל שביקשו הוא לקדש את עולם החומר היהודי, לזרז ביאת משיח שפעמיו נשמעו עם התעוררות הלאומים, לדחוק את הקץ בהוראת שעה וצורך הדור. הגר"א, רבי יהודה החסיד, הרב שמואל מוהליבר, הראי"ה קוק ורבים אחרים, היו נושאי הדגל שביקשו "עם לבדד ישכון", "עובד אדמתו ישבע לחם". קידוש החומר היה לדידם קדושתה של ארץ ישראל וחשיבות מצוותיה ותו לא. דור הכיפות הזרוקות והציציות שאינן נראות, אינו עונה כלל להגדרת הדתיות בעיני קדמונינו.

                    ממש כמו משה רבנו המבקר בבית מדרשו האגדי של רבי עקיבא ומשתאה, ודאי ישתאו כל נושאי הדגל שהזכרנו קודם למראה רבים מבתי האולפנא והישיבות הלומדים קולנוע, היסטוריה כללית, מוסיקת ג'אז, אולי גם פיסיקה. הרי לא עלה על דעתו של החת"ם סופר בהלכות סוכה, אותו למדנו ושנינו כהוכחה לדרכנו, כי אפשר לעזוב את עסק התורה ללימודי מתמטיקה, אלא רק לצרכי מצווה כגון עבודת הארץ הקדושה, כדבריו. איני יודע מה יאמר להם הקב"ה, אולם אנו נאמר כי כל מה שחידשנו טמון היה בתורתם, פועל יוצא מקדושת החומר ומחשיבות הלאומיות. שתקו, כך עלה מלפנינו!   

                    רעיון קדושת החומר נובע מקדושת החיים. כשקרא החת"ם סופר לקדש את עבודת האדמה, קרא למעשה לקדש את חיי העבודה, את העמל בפיתוח הארץ בכל מובניה. "תיקון עולם" הפך להיות מושג מכונן אצל היהדות הציונית, זו הדתית וגם זו החילונית. ההומניזם, הרוח האנושית, הטכנולוגיה, הסובייקט האנושי ותורת המוסר, החליפו או האפילו על ההלכה. מרחבי התודעה, שנגלו עם תנועת ההשכלה, מוכרחים היו להילחם בדת ובמסורת, המגבילות את הבחירה החופשית ומונעות ביטויים רבים של היצירה האנושית, מפאת מלחמתם ביצר. הציונות הדתית על כל זרמיה קידשה את העבודה, היוזמה, המאבק ברע, ואלו מקיפים את כל תחומי החיים ודורשים מחירים של ביטול תורה בזמן ופרשנות תורה במהות.  

                    אותה אשת קריירה או לומדת התורה מתקנות שני עולמות – זה החיצוני אותו יש לשכלל וזה הפנימי של מימושה העצמי מול עולם שמנע ממנה זאת בעבר ועדיין מעכב. מחיר ההשכלה הזו הוא הביקורת, הדרישה לשחרור מכבלי הלכות המעגנות את האישה אל בעלה שהלך לבלי שוב, אל ילדים אותם מצפים ממנה להוליד ולגדל, אל בית שניהולו מסור בידיה האמונות, אל תפילת "שעשני כרצונו" המזעזעת רבים. גם זה הבוחר להצטרף לשורות הצבא מתקן עולמות – בהגנה על ביתו ומשפחתו וידידיו ובהגנה על שם ה' שחולל בגויים שנות אלפיים.  

להפוך מר למתוק, מצוי לרצוי

מהם, אם כן, המאפיינים הרצויים של הציבור הדתי לאומי ?   

  • יהדותה של ארץ ישראל לעומת יהדות המחשכים של הגלות. ציוני דתי אינו מחנך מתוך פחד, אינו חושש מן המחירים אותם עליו לשלם ואינו דבק בבטוח ובשגרתי. תיקון עולם דורש התעסקות עם שברים, יהיו חרסים עתיקים, קטעי קלף מתפוררים, לבבות שבורים. הפחד המוגזם שלנו מעיסוק במלוא רוחב העין והשמת הרטייה על עינינו, רק נוטלים את זיו התורה ומעמעמים את אור הקדושה. לא הוכח כי אמונה מתוך יראת חטא או יראת עונש טובה יותר מאמונה של יראת הרוממות, הרוממות שבעולם ובאדם וממילא באלוקים. 
  • יכולת להבדיל בין החוטא והחטא. אנו מבקשים לטפל בחטא אך לא שופטים את החוטא. החילוני אינו אובייקט להחזרה בתשובה, אלא שותף בבניין העם והארץ וגם הוא מלא מצוות כרימון. ניאבק על צביון השבת ונחנך לשמירת כשרות ולהנחת תפילין משום שתיקון עולם כולל גם אותם, אולם זאת נעשה לא בסילוק החושך אלא ע"י הפצת אור בתוכנו. במקום להסיר מרע, עלינו להיות טובים.  
  • אחריות. בבנין דיאלקטי שכזה, אנו ציבור הנושא בעול החש כי תיקון עולם נמצא על כתפיו בין שני ציבורים – האחד החושש מן העולם והשני הסבור כי אין לו תיקון. אנו אחראים לעולם ממעוף הציפור ולא דרך חריר ההצצה בדלת. אנו חייבים לדעת תורה ולהכיר עולם, הרי מבלי זה לא נוכל להפגיש ביניהם. ההפרדה המסורתית בישיבות בין לימודי החול ובין לימודי הקודש פועלת טוב, אך מסוכנת כיוון שהיא משדרת מסר של הפרדה בין הקודש ובין החול. 
  • מדורת השבט שלנו. לציבור החרדי ברורה מדורת השבט שלו, היוקדת בהיכלי הישיבות, ואת מדורת השבט של הציבור החילוני מודדים באחוזי הרייטינג.

מה עומד במרכזה של החברה הדתית לאומית?  

יש אלו השמים את המאבק על שלימות הארץ במוקד, אולם אין הם רוב מנין.  

יש המאמינים כי לימוד התורה הוא העיקר, אולם גם הם נער יספרם.  

הומניזם גם הוא נחלת מעטים מאוד.  

הרבנות הראשית איבדה את מעמדה זה מכבר. 

הציבור הירושלמי הראה כי תמיכת הרבנים במועמד אחד רק חיזקה את אחוזי ההצבעה בקרב הציבור הדתי לאומי למועמד אחר.  

קריאות כה רבות להפרת פקודת גירוש לא נענו כלל.

איני רואה באופק כלשהו כי לאנשי המרכז תהיה מדורת שבט אחת ולכן רק הדמוקרטיה היא זו שתאפשר לכולנו לדור בכפיפה אחת.  הציבור שלנו ייכון אך ורק סביב עקרונות כמו:  שלטון החוק, הכרעת הרוב, הזכות לכבוד, חופש הביטוי וכיוצא בזה. גם אותם אלו המתבצרים במאחזים לא חוקיים כנגד צווי פינוי פונים לבג"צ בבקשה להגנה מפני עריצות החוק, וגם הלועגים לממלכתיות של חלק מן הישיבות והרבנים, זקוקים לה כדי להגן על חופש הבעת דעתם וכדי לתקצב את פעילותם אף כנגד הממשלה שמקציבה זאת.  

  • חינוך. ניתן לצפות כי יהיה זה השדה הראשון אותו אזכיר, שהרי "החינוך מעל הכל", אך איזה ערך יש לחינוך כאשר החברה מפולגת ושסועה, מדברת בקולות רבים, חלקם רפים וחלקם זועקים?  בתי החינוך שלנו עושקים דלים בשני מושגים. האחד, הסלקציה האיומה הנערכת ברבים ממוסדות החינוך המובילים, סלקציה הפוגעת בחלשים שבחברה, מתייגת אותם ושולחת אותם לחפש את מזלם במוסדות חינוך לאלו שכמותם. השני, עושק כפשוטו, הוא שכר הלימוד העצום הנגבה מאיתנו ההורים למען אותו חינוך, שכר לימוד שהוא תוצאה של בתי ספר קטנים ואליטיסטים, המבזבזים כספים אדירים ואיש אינו בודק האם התוצאות מצדיקות את ההשקעה העצומה. מנהל החינוך הציוני דתי חייב לספק את המסגרת הנכונה ולעמוד על הגבולות כדי ליצור חברה שיוויונית, הנותנת מענה לכל – למצטיינים ולמתקשים, לאדוקים ולפשרנים, למנומסים ולבוטים. ניסיוני בחינוך הוכיח לי כי הדבר אפשרי, לו נעמוד מאחרי העקרונות המנחים שציינתי קודם.  
  • תרבות. עלינו להכיר בעובדה כי רוב התלמידים שלנו חשופים לעולם הכללי על כל יופיו, אתגריו ותועבותיו. אליטה מסוימת וקטנה יכולה להתרכז בעמלה של תורה בלבד ותו לא, אולם הציבור כולו רחוק מכך. החברה החרדית משלמת מחיר כבד על הניתוק המוחלט שגזרה על בניה, גם אלו שאינם שקועים בעולמה של תורה. בתי הספר שלנו כולם מלאים בצוותי מורים שמרביתם מן האליטות הרוחניות, ובתלמידים שרובם לא יהיו כאלו. חוסר היכולת להכיר ולתווך בין הילד ובין התרבות אותה הוא צורך, גורמת להרחקתו מן האמונה והמצוות. אולם, למרות הקושי, זו התמודדות קלה לעומת זו שאנו חייבים להתמודד ולגשר בין מעמד האישה ומעמד הילד, החוק הבינלאומי והכלכלה הגלובאלית בעולם שלנו ובין הלכה שלא מספיקה לעמוד בקצב השינויים ואינה נותנת מזור לגשר בין תרבות העולם בו אנו חיים ובין דרישות ההלכה, בעזרת כלי הפרשנות העומדים לרשותה. 
  • הלכות מדינה. שנים ארוכות ללא מדינה לא אפשרו התפתחות הלכות ציבור, שאותם שאבו לפיכך מהלכות היחיד. ברור לכל הקורא בתורה או בנביאים ואפילו במשנה ובפוסקים הראשונים כי יש הבדל בין הלכות היחיד והמדינה. בבית משתמשים בגוי של שבת, אך מדינה אסור לה שתהא נסמכת על גויים ופוגעת בכבודה הלאומי. היחיד מחויב לתת צדקה, אולם לא כך לגבי מדינה היכולה משיקולים שונים להפסיק קצבאות גם לעניים, כפי שקרה בעבר.  

כיום מתמצה הדיון ההלכתי בהלכות מדינה על בדיעבד, במקום לעסוק בסוגיית הציבור לכתחילה. רבים היו שהציעו דיון בסוגיה זו, כולם נדחו בבוז השמור לאלו הנלחמים בהלכה, למרות שאלו הם הלוחמים את מלחמתה האמיתית של תורת ישראל לגואלה מגלותה. 

סיכום 

השפה הדתית לאומית צריכה להיות העשירה שבכל השפות. היא כוללת את שפת התנ"ך ושפות ההלכה לאורך הדורות, את שפת התרבות היהודית, הישראלית והמודרנית. היא חייבת להכיל בתוכה את שירת ישראל למן שירת הים ועד שירת רחל, את אגדות חכמינו, סיפורי החסידים וספרות העולם. השפות הללו הן הכלי להכרת העולם ולתיקונו, והאתגר שלנו טמון ביכולת לשלבן לשפה אחת ולא לדברים אחדים. 

רק מי שיסתכן לקפוץ אל מעבר לנהר יהיה בן לאברהם העברי,  ורק מי שיתמודד ויגלה תעוזה לגייר את העולם שסביבו יהיה אב המון גויים, למצוא ניצוצות אבודים ואורות נידחים.  

אנו מבקשים להנחיל תורה אור, להאיר לציבור את דרכו שלו, ולא רוצים להנחיל דרך. זו דרכה של הציונות הדתית שאין בה דרך, אלא אור להאיר להולכים בדרכם, והמאור מחזירן למוטב.