הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת ד"ר אביעזר וייס

מאת:  ד"ר אביעזר וייס

            ראש המכללה האקדמית לחינוך

           'גבעת וושינגטון' 

ויס אביעזר  מיהו יהודי ציוני דתי?

פתיחה   

כל מרכיב נוסף בהגדרה מצמצם את חלותה, למשל: משולש הוא מצולע בעל שלוש צלעות. הביטוי "בעל שלוש צלעות" מצמצם את חלותה של ההגדרה מכלל המצולעים למצולעים בני שלוש צלעות בלבד. לא כך המושג 'דתי', הנוסף למושג 'ציוני'. הוא פועל פעולה נוספת, ההופכת על פיה את ההגדרה, שכן 'ציונות' במהותה היא חילונית והמושג 'דתי' מוסיף לה איכויות סותרות. בתוך מורכבות זו מנווט הציוני-דתי את דרכו. לעתים עולה דרכו בקנה אחד עם זו של הציונות ולעתים היא עולה על מסלול התנגשות איתה. עם זאת, כל עוד מכנה עצמו הציוני-דתי בשם זה, הוא אינו יכול שלא לבטא, הן בהשקפת עולמו הן במעשיו, הן בשפתו, את דבקותו בעיקריה של האידיאולוגיה הציונית. את העיקרים הללו, בתרגומן למעש היומיומי במדינת ישראל לאחר ששים שנות עצמאות, אנסה לתאר להלן. 

דמוקרטיה יהודית 

הציונות ראתה בחזונה מדינת יהודים דמוקרטית. היהודי הדתי ראה בחזונו את חידוש מלכות בית דוד. הציוני הדתי חייב לעשות שינוי תודעתי כך שהמציאות של מדינת יהודים דמוקרטית תהיה חלק מהווייתו. לשם כך, כלשונו של אדמונד הוסרל (אבי הגישה הפנומנולוגית – גישת מחקר הדוגלת בבחינת המהות של תופעה/מושג), עליו "לשים בסוגריים" את החזון המשיחי, ולראות אותו כמושא אובייקטיבי שאין לו השפעה ממשית על חיי היומיום. ההוויה הסובייקטיבית שלו צריכה להיות הוויה של קיום דמוקרטי. זו משימה לא קלה כאשר התפילות, הברכות וכל התורה שבעל פה מכוונים דווקא לחזון המשיחי ולחידושה של מלכות. ה"שימה בסוגרים", רעיון פנומנולוגי שגובש ממש בתקופת התחייה (המחצית השנייה של המאה ה-י"ט ותחילת המאה ה-כ'), יכול להיות לעזר רב בעניין זה. הנצי"ב (נפתלי צבי ברלין) מוואלוז'ין, שחי ופעל ממש באותה תקופה, מציע את ה"שימה בסוגרים" כדרך פעולה רלוונטית, כשהוא מדבר על המצווה "שום תשים עליך מלך". וזו לשונו:  

"ונראה שמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם (דמוקרטיה – א.ו.). ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה ... ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצוות עשה, שהרי בעניין הנוגע להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה. משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך על-פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגות בסדר יותר נכון, או אז מצווה לסנהדרין למנות מלך."  (העמק דבר, דברים, פרק יז, פסוק יד).    

הנצי"ב קובע אפוא: הואיל ודרך הנהגת המדינה יש לה השלכות הקשורות לסכנת נפשות, יש לדחות את עניין המלכות עד שהעם עצמו, כשיבין שזו הדרך הנכונה להנהגה, יבקש מהסנהדרין להמליך מלך. משמעותו המעשית של פירוש הנצי"ב בימינו הוא, כי עניין המלכות צריך להיות מושם בסוגרים וכי אימוץ העיקרון של הנהגת המדינה "על פי דעת העם ונבחריהם" היא לגיטימית לחלוטין.

                    עם זאת ברור כי המושג 'מדינה יהודית ודמוקרטית' נושא בתוכו סתירות פנימיות רבות. לכן אני מציע את המושג 'דמוקרטיה יהודית' כתואם יותר את רוחה של הציונות הדתית, ואף אומר: את חזונה של הציונות החילונית. אין ספק שמחוללי התנועה הציונית ראו לנגד עיניהם מדינת לאום יהודית. המושג "מדינת לאום" הפך בתקופה הפוסט-מודרנית למושג פסול ו"לא דמוקרטי". ודאי פוסלים אותו הוגים פוסט- ציוניים. אבל אמירה כי מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ותו לא, תוך הוצאת היהדות מהגדרתה של המדינה, היא אמירה אנטי-ציונית. לכן דבקותו של הציוני הדתי בכך כי מדינת ישראל תהיה דמוקרטיה יהודית אינה עומדת בסתירה למהותה של הציונות כפי שיש נוטים לטעון.   

                    אני מעדיף את המושג 'דמוקרטיה יהודית' כדי לומר שהיותה של המדינה יהודית מגביל  את היותה דמוקרטית. הציוני הדתי חי ופועל במאמץ מתמיד להחיל את העקרונות הדמוקרטיים על מלוא היקפה של הווייתו, ואולם, במקום שתתנגש היותה של המדינה 'יהודית' עם היותה 'דמוקרטית' תגביל היהדות את הדמוקרטיה, בהתאם למה שציינתי בתחילת דברי, שכל מרכיב נוסף בהגדרה מצמצם את חלותה.  

                    אין זה פוטר את הציוני הדתי מאותו מאמץ מתמיד להחיל את העקרונות הדמוקרטיים  על מלוא היקפה של הווייתו. מאמץ זה משמעותו המעשית היא דיון מתמיד בשאלות מעשיות העולות שוב ושוב בהוויה הקיומית: שוויון ומקומן של נשים בהנהגת ציבור ובקהילה, שוויון וזכויות המיעוטים, שוויון וחופש הביטוי, שוויון ומעמדם של גדולי התורה בהחלטות ציבוריות ועוד. הציונים הדתיים עדיין לא הגיעו בינם לבין עצמם להסכמה בשאלות אלו ובשאלות רבות אחרות, אבל המאפיין אותם הוא הדיון והוויכוח בהן. הציוני הדתי הוא אדם מתלבט. מי שכבר הכריע בהתאם למה שנהוג היה בשאלות אלו לפני היות הציונות – אינו ציוני, לטעמי.

המדינה  

היהדות אינה צריכה מדינה כדי להתקיים. המדינה היא המצאה חילונית. היא באה להחיל ריבונות על תחומים שאין להם דבר עם קיום דתי. אנו טוענים כי תרי"ג מצוות על פרטיהן ודקדוקיהן מקיפות את כל תחומי החיים. זוהי טענה נכונה, ואולם אין בתחומי חיים אלו מצווה שעניינה עיקרון מדיני. במשך יותר משלוש מאות שנה לאחר שיבת ציון הראשונה לא היתה מדינה יהודית. היו באזור שעליו משתרעת היום מדינת ישראל פחוות פרסיות שבראשן עמד פחה ממונה מטעם מלכות פרס. היה גם מינוי שליט על חצי פחווה. פחה זה – אפשר שהיה יהודי ואפשר שלא היה יהודי. ברוח הצהרת כורש ניתנה ליהודים אוטונומיה דתית לנהוג כרצונם. בית המקדש, צנוע מאד, עמד על תילו, כוהנים על משמרתם. לא שמענו על מרידות, על שאיפות חירות, על רצון להקים מלוכה עצמאית. עם כיבוש אלכסנדר הגדול חדרה ההלניות לאזור וההלניות המזרחית, זו של סוריה ומצרים, לא זו של יוון, התחילה לדחוק תרבותית את היהדות. אז קמו החשמונאים למרוד וחיסלו את מגמות ה-'גלובליזציה'. כדי להתקיים – היהדות אינה צריכה מדינה. די לה בקהילה ואולי אפילו במניין. כשביקש רבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה הוא ידע כי מבחינת היהדות "תלמוד תורה כנגד כולם" וכי הוא יוכל להביא לקיומה של היהדות גם בלי שלטון מדיני. בר כוזיבא, שתבע חרות מדינית, עשה זאת, כך מספרים לנו המקורות, תוך ניתוק המעשה המדיני-צבאי מהיסוד הדתי. צבאותיו היו קוראים עם צאתם לקרב: "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו" ומוסיפים כלפי שמיא: "לא יסעוד ולא יסכוף (שלא יעזור ולא יפריע)".  השאיפה המדינית המודרנית היא תוצאה של המהפכה הצרפתית ואחר כך של "אביב העמים". השאיפה למדינה יהודית היא תוצאה של הפרעות ביהודים. ההצטרפות של חלק קטן מגדולי התורה במאה ה-י"ט – בראשם הנצי"ב – ל-'חובבי ציון' הוא החשש מההתבוללות המואצת בעקבות ההשכלה והתנועות הלאומיות והסוציאליסטיות באירופה. בארץ ישראל לא היה במי להתבולל ...    

                    לכן אין מקום לזהות את המדינה היהודית שקמה כאן עם "מדינת ישראל" של הראי"ה קוק זצ"ל, שהיא יסוד כיסאו של ה' בעולם ולכן היא "האושר היותר גדול". גם את הרעיון הזה צריך הציוני הדתי "לשים בסוגריים". הציוני הדתי הוא זה אשר המדינה הזאת שהוקמה כפי שהוקמה, על בסיס הציונות, היא חלק בלתי נפרד מהווייתו. הוא לא רואה בה מדינה על תנאי שתכונן בסופו של דבר את כיסא ה' בעולם. הוא רואה בה את מהות קיומו. לכן הוא שואף לתקן אותה, לעשותה כמתוקנות שבמדינות, לכונן בה ממשל אזרחי נאות, דמוקרטי והוגן, לבער את השחיתות. ברוח היהדות הוא שואף שהיא תגן על החלש, על היתום ועל האלמנה, שהיא תשווה עשיר ועני מבחינת זכויות האדם. בקיצור – הוא שואף למה שתבעו נביאי ישראל, בין אם התביעה הזאת הייתה תביעת מינימום, כפי שטוען רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי", או תביעת מקסימום כפי שתובע הנצי"ב "לקיים מצוות שבין אדם לחברו לשם שמים", שזו המידה הגבוהה ביותר. הוא מתפלל כי מדינה זו תהיה "ראשית צמיחת גאולתנו" אבל אין לו באמת ביטחון מטפיזי שאמירה זו היא אכן מוחלטת. הוא יודע כי מדינה המנותקת מיראת שמים, אף אם תושביה עומדים בזיקה אל יהדותם, עלולה לשלם בסופו של דבר את המחיר ששילם בר כוכבא. אבל אם הוא יטען כי רק מדינה דתית, מדינת התורה, תהיה מדינתו, הוא חדל מיד להיות ציוני. המציאות הטרגית הזאת היא מציאותו ובה הוא מתקיים.  

קיבוץ גלויות ואתוס לאומי   

תקומתה של מדינת ישראל מתוך מצוקת הפוגרומים ועשן המשרפות של מחנות ההשמדה הביאה לכך כי העיקרון הראשי, המכונן אשר אין עליו כל מחלוקת בחברה הישראלית, הוא העיקרון של קיבוץ גלויות. הציוני הדתי מחויב לעיקרון זה כמו שאר תושבי המדינה. יותר מאחרים, בגלל אמונתו הדתית ובעקבות גדולי מוריו, הרבנים הציונים-דתיים, הוא רואה במדינת ישראל תריז בפני ההתבוללות, האוכלת בעם היהודי בכל פה (לפי נתוני "בית התפוצות" ההתבוללות כילתה שיעור גדול הרבה יותר מהעם היהודי מאשר הפוגרומים והשואה גם יחד. לולא ההתבוללות היה העם היהודי היום צריך למנות כשבעים מליון נפש, גם אחרי השואה והפוגרומים בכל ההיסטוריה). בשביל הציוני הדתי העלייה מארבע כנפות הארץ לארצנו אינה רק עיקרון ציוני, היא התגשמותה של תפילה שהוא נושא שלוש פעמים ביום. אבל, כפי שניתן היה לצפות, העולים ארצה מביאים איתם תערובת של תרבויות המקשות על יצירת מצע תרבותי משותף. "כור היתוך" היה מושג חשוב בשנים הראשונות של קום המדינה. הכור הזה היה אמור לצרף, תרתי משמע, את כל אזרחי המדינה ולהתיך אותם להיות בני תרבות אחת. לצרף – גם בחינת "ואצרוף כבור סיגייך" וגם בחינת "וקרבת אותם אחד אל אחד". המנהיגים הרוחניים של הציונות בתקופת התחייה והעליות הראשונות ראו בתנ"ך את הבסיס היהודי התרבותי המשותף וניסו לצרף אותו יחד עם התרבות האירופית שהשיגה באותה תקופה את הישגיה הגדולים ביותר. דמויות תנכיות גדולות כמו משה, שמשון, יהושע, שאול ואליהו עמדו אז במרכזן של יצירות ספרותיות גדולות יחד עם דמויות 'פרובלמטיות' ממקורות חז"ל כמו בר כוכבא ואלישע בן אבויה. השפה העברית הועמדה במרכז ההוויה הציונית וזו הייתה השפה שעיצב בן יהודה והסופרים העבריים הגדולים. שפת התנ"ך הייתה שפתה של הספרות ושל השירה הקלאסית. מאוחר יותר הוביל ביאליק את רעיון "הכינוס" – ניסיון ללקט אוסף יצירות קאנוני אשר כל יהודי בארץ ישראל יכיר אותו והוא יהיה התשתית התרבותית של החברה כאן. הניסיון הזה נתקל בזלזול מוחלט מצד הציונים הדתיים. כאן אני רואה את הקרע הגדול ואת שברה התרבותי של הציונות. הציונות הדתית התכנסה לה בעולמה. הקימה לה את מערכות החינוך שלה, ולא גילתה כל אחריות למצע התרבותי המשותף. היא גם לא השכילה לקחת את התוך ולהשליך את הקליפה של התרבות העולמית. היא השליכה הכול. ציוני דתי אמיתי הוא, לטעמי, מי שפועל להקמת המצע התרבותי המשותף על ידי הפיכת יסודות חשובים ממסורת ישראל לחלק בלתי נפרד מההוויה התרבותי הישראלית, והוא עושה זאת תוך בקיאות רבה והבנה עמוקה של זרמי העומק של התרבות העולמית. ציונים דתיים כאלו היו גם היו בראשית ימיה של הציונות ואף בראשית ימיה של המדינה, אולם בימינו הם נעלמו כמעט כליל. בהידלדלות הרוח בחברה הישראלית יש לציונות הדתית חלק לא קטן. היום חלק גדול מנושאי דברה של הציונות הדתית מדברים בשפה שאינה מוכרת לכלל הציבור בארץ. צירופי לשון שגובשו בעולמן של הישיבות ה-'ציוניות' הפכו למערך לשוני בלתי ניתן לחדירה על ידי מי שאינו מצוי בעולם זה. החברה במדינת ישראל עומדת לפני סכנה להיות מגדל בבל. לאחרונה אני שומע יותר ויותר בני תורה ורבנים שיודעים גם את שפתה של התרבות הישראלית. לא זו הרדודה. הם יודעים את שפת השירה, את לשון הפילוסופיה הפוסט מודרנית, הם בקיאים במתרחש בעולם הקולנוע – הם ציונים דתיים אמיתיים. השפעתם החינוכית, בינתיים, דלה, אבל הם נותנים סיכוי לעיצובו  של ציוני-דתי שיוכל להעלות לגבהים חדשים את הרוח שהידלדלה. 

חידוש הציונות 

מלחמות ישראל, מהמחתרות ועד ששת הימים, עוררו בעם רגשות לאומיים. גם במי שהתגלו מאוחר יותר כשמאלנים קיצוניים הבזים ללאומיות (יהודית, לא ערבית) ולאומנות (יהודית, לא ערבית) פעמו רגשות לאומיים עזים. אורי אבנרי חיבר שיר על "שועלי שמשון" שפשטו במרחב ונשאו שלהבת לחרות ישראל, אריק לביא שר על קבר רחל שבניה שבו לגבולם ועם שלם מביט בה וחולם. אבל רק הציונות הדתית לקחה את העניין ברצינות ויצאה ליישב את חבלי המולדת ששוחררו. עד מהרה התברר למרבה הפרדוקס כי הציונות הדתית מצאה את עצמה מחוץ לקונצנזוס הציוני. עכשיו היה צורך לדון בשאלה האם לוותר, או שמא הציונות האמיתית נמצאת רק אצל הציוניים הדתיים?  

                    השאלה הוכרעה. הציונות הדתית הוציאה את עצמה מהקונצנזוס הישראלי. היא עשתה את המוטל עליה אבל לא היתה מודעת לשתי טעויות קריטיות: 

  1. ההתיישבות בחבלי הארץ ששוחררו נעשתה כולה תחת הכותרת של ערך ההתיישבות, שהוא ערך ציוני, בלבושו הדתי – ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל. נשכח כי ערך זה לא היה ערך יחיד במשנתה של הציונות הדתית אשר סיסמתה "תורה ועבודה", סיסמה שמשמעותה שההתיישבות בארץ ישראל צריכה להיות משולבת בתורה ובעבודה. ההתיישבות החדשה לא שולבה כלל בעבודה (להוציא את חבל עזה, שלגביו פעלו תהליכים אחרים שיקצר המצע מלתארם כאן). כך הייתה ההתיישבות ל-'מאחז' במקום שתהיה 'היאחזות'.
  2. אף כי מצוות יישוב הארץ היא מצווה שאין לחלוק עליה, אסור היה לקיים אותה בלי שותפות של כל העם במדינת ישראל. ההתנתקות מכלל הציבור הביאה לכך כי ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה נתפסה כהסתגרות דתית ולא כשליחות ציונית. הציונות הדתית שוב לא יכלה להיות שאור בעיסת הציונות ולא יכלה לעמוד בפרץ כשזאת הידלדלה והפכה לפוסט-ציונית.    

וכך הלכו וניתקו להן שתי הישויות זו מזו. הציונות הדתית הלכה לה בדרכה, אשר היתה שונה ללא הכר מראשיתה, והציונות החילונית התמוססה ונעלמה והתחלפה באידיאולוגיה פוסט-ציונית המובילה אל "מדינת כל אזרחיה".   

סיכום 

ציוני דתי בן דורנו הוא אדם השואף לראות בכל היהודים החיים בישראל שותפים אמיתיים לדרך, תוך שהוא עמל להחיות בכל החברה הישראלית את הערכים המכוננים של האתוס הציוני:  זיקה תשתיתית למקורות היהדות ולהיסטוריה של עם ישראל, עבודה ועמל, שוויון, אחווה וערבות, תרבות כללית המפרידה את הבר מהתבן, ובעיקר תוך הכרה באחריותו למתרחש במדינה  - לא מתוך התנשאות אלא בענווה ולא מתוך רצון לחנך אלא מתוך רצון לגבש מצע משותף אפשרי, תוך "שימה בסוגריים" מתוך השלמה של מה שאינו אפשרי.