הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי?

מאת עו"ד משה הרשקוביץ

מאת:  עו"ד משה הרשקוביץ

            נחלים

          הרשקוביץ משה  מיהו יהודי ציוני דתי?

הקדמה 

הכותר 'ציוני-דתי' נעשה במשך השנים למטבע לשון שחוק, על כן קשה להיפתח אל מעבר למובנים הבנאליים שמעורר מטבע לשון זה. לכאורה הדבר פשוט עד למאוד: 'ציוני-דתי' הוא מי ששייך למגזר/לסקטור הציונות-הדתית, אותו מגזר של חובשי הכיפות הסרוגות. אלה אותם דתיים הרואים ערך של מצווה ביישוב ארץ ישראל, ורבים מהם אף הגשימו בעצמם ערך זה על-ידי שותפותם בהקמת יישובים בחלקי יהודה שומרון עזה, הגולן, הגליל והנגב. אלה אותם דתיים שנוטלים חלק פעיל בצבא, בתעשייה, בחקלאות, באקדמיה וכדומה. אלו אותם דתיים שחרטו על דגלם את חזון 'תורה ועבודה' – תורה עם התיישבות ועבודה עברית; 'תורה עם דרך ארץ' - תורה עם השתלמות במדע ובחוכמה. קיצורו של דבר 'ציונים-דתיים' אלו אותם דתיים שלא רואים סתירה בין דתיותם לבין נטילת חלק של ממש בכל מישורי העשייה והחיים של מדינת ישראל.  

                    ברם, כדי לפתוח את השאלה למימד עומק מהותי ועקרוני יותר וכדי לא להישבות בשחוק ובבנאלי דומני כי נכון יהיה להעתיק את השאלה ממישור ה-'מיהו' הזהותי? למישור ה-'מהו' הייחודי? כלומר להמיר את השאלה: "מיהו יהודי ציוני דתי?" בשאלה: "מהו אותו מאפיין ייחודי המצדיק את קיומו של התיוג המחודש 'ציוני-דתי'?". לשון אחר: מהי אותה נקודת איכות 'ציונית-דתית' הקובעת שם לעצמה? מהו אותו חידוש מהותי שהוליד טיפוס כפול שאיננו ציוני בלבד כמו גם שאיננו דתי בלבד? 

                    בתמצית אשיב כבר עתה כי יהודי-ציוני-דתי הוא מי שחי את חייו היהודיים והדתיים מתוך תודעת חיים שלמה של ציפיית ישועה ושיבה לציון, אחריות מלאה על כבודם של ישראל ומעורב בדעת עם הבריות.    

ציפית לישועה? 

הגמרא (בבלי, שבת, דף לא עמוד א) אומרת כי "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה ...?  למקרא הגמרא מתעוררים כמה תהיות: מה פשר השאלות הללו ששואלים את האדם? מדוע דווקא שאלות אלו? למה הכוונה בשאלה: ציפית לישועה? האם שאלת הציפיה לישועה היא עוד שאלת בירור פרטית או שמא היא שאלה ברובד כולל יותר?   

                    ברי לכל כי היות האדם נושא ונותן באמונה – כלומר בצדק וביושר, מעיד בוודאי על אישיותו המוסרית של האדם שפעל בין הבריות להשגת הונו ורווחיו מתוך יושר ואמת. על כן נראה כי שאלה זו אכן מתאימה להיות אבן בוחן באשר לאישיותו המוסרית-דתית של האדם וממילא יש בתשובתו כדי להעיד על זכאותו בדין. כך הם הדברים גם ביחס לשאלה: "קבעת עתים לתורה?" שבאה לוודא כי אדם זה אכן פינה מזמנו ומשעותיו שלו על מנת לינוק מתורת ה'. כלומר, הוא לא חי רק את סיפוקיו ותאוותיו שלו אלא נתן מקום משמעותי וקבוע לעיסוק בדבר ה'. כך גם באשר לשאלה: "עסקת בפריה ורביה?" שעניינה בוודאי הוא לבחון האם אדם זה ידע כי עליו לדאוג להמשך יישובו של העולם. ישוב שאיננו מתמצה אך בהולדת תולדות, אלא גם באחריות על עיצוב אורח חייהם וחינוכם של תולדותיו לתורה ולמצוות. 

                    אולם, מה פישרה וטיבה של שאלת "ציפית לישועה"? מדוע שאלה זו עשויה ללמד על מעלתו, אישיותו ואיכותו הדתית-מוסרית של האדם? עוד נוכל לשאול למה בדיוק היה על האדם לצפות?  ומה אם ישיב האדם כי אמנם הוא לא ציפה לישועה, אולם, כל חייו נשא ונתן באמונה, קבע עיתים לתורה, עסק בפריה ורביה; האם בשל כך שלא ציפה לישועה יש פגם ביראת השמים שלו? מה גם שיתכן כי הוא יוסיף ויטען בתמימות כי הוא איננו יודע ממש למה היה עליו לצפות בדיוק? הלוא אין לו באמת מושג מהי ישועה, ועוד שזו דרישה מופשטת מדי ורחוקה מביטוי קונקרטי. 

מהו, אם כן, חשיבותה של שאלת הבירור הזו: ציפית לישועה? 

נענה על כך בעזרת משל:    

בחור צעיר מתגייס ליחידה קרבית בצה"ל. כולו חדור מרץ ומוטיבציה להצליח. כבר משעותיו הראשונות בצבא הוא בולט לטובה: מקפיד מאוד על סדר, זמנים ומשמעת. הוא תמיד ראשון לעזור, לסייע ולהתנדב. רוחו ועינו הטובה תורמים תדיר לשמירה על לכידות החבורה, על המורל ועל הרוח. קיצורו של דבר הוא חניך מצטיין, לאורך כל תחנותיו בצבא.    והנה בוקר אחד נשמעת אזעקת אמת במחנה. בין החיילים עובר קול: "מלחמה"!  כולם מתאפסים על עצמם באחת, נסגרים על ציודם ועולים מוכנים היטב לרכבים שהוכנו מבעוד מועד כדי להקפיץ את חיילי היחידה אל שדה המערכה. הנה סוף סוף מוכיחים הם כי אימוניהם לא היו לשווא. שנים שהם מתאמנים וחוזרים ומתאמנים רק בשביל רגע זה, רגע האמת, רגע היציאה למלחמה. עתה הגיעה אותו רגע.  אולם, בבדיקת שמות אחרונה לפני היציאה מהמחנה, בדיקת מצבת כוח האדם, מגלים לפתע כי אותו חייל שהיה עד היום חניך מצטיין איננו. מפקד היחידה נדרש לחפש אחריו עד שלבסוף הוא מוצא אותו יושב על מיטתו בחדרו, כשציודו הצבאי למרגלותיו. לשאלת המפקד – מה קורה? מדוע אינך ברכב ההקפצה? עונה אותו חניך מצטיין בשפה רפה: אני אינני יוצא למלחמה. אני חייל מצטיין במחנה אבל למלחמה אני לא בא.   ברגע זה התברר למפרע כי חייל זה הוא הגרוע והנכשל ביותר בצה"ל. זאת על אף היותו חייל מצטיין כל אותן שנים. הלוא עתה מסתבר כי חייל זה לא הבין כלל מהו צה"ל? ולשם מה הוא שב ומתאמן כל אותן שנים. צה"ל - הוא צבא ההגנה לישראל. כל קיומו של צה"ל איננו אלא בשביל הרגע בו, חלילה, עם ישראל יהיה בסכנה ויידרשו חיילים שיסתערו בקרב על מנת להגן על האומה. עתה מתברר כי חייל זה אמנם נחשב כמצטיין – בקיום כללי המשמעת, בהווי חיי היום יום במחנה. ברם, כמה רחוקה מתודעתו מהותו ומשמעותו של צה"ל.    בשעה שגורל קיומה של האומה בסכנה של ממש, איננו זקוקים כלל לחיילים מצטיינים במחנה אלא לחיילים מצטיינים בשדה הקרב. ולא עוד אלא שחיילים "מצטיינים" כאלה מהווים בשעה זו מכשלה וסכנה לצבא בכללותו.  

עתה נוכל לשוב אל הנמשל.  

שאלנו לעיל מה פשרה ומובנה של שאלת "ציפית לישועה?", עתה נוכל לומר כי שאלה זו כמוה כשאלה שכל חייל חייב לשאול את עצמו עם חניכתו כחייל בצה"ל: "מהו צה"ל?".   יכול אדם להיות יהודי ירא שמים במלוא מובן המילה. הוא יקפיד על קלה כבחמורה, יקבע עיתים לתורה, יקים ישיבות ובתי אולפנא, יעמיד דור של בנים ובנות המוסרים נפשם על התורה והמצוות, ובכול זאת משהו – מהותי ביותר – עשוי להיות חסר: הוא איננו מצפה לישועה! הוא מעולם לא נתן דעתו לשאלת זהותו וייעודו הלאומי של עם ישראל!   

לצפות לישועה פירושו לעשות את כל מעשיך: משא ומתן באמונה, לימוד התורה, העמדת הדור הבא וחינוכו, מתוך תודעה עמוקה של שאלת השאלות - לשם מה כל זה?  לשם מה נבחר עם ישראל מבין אומות העולם? לשם מה ניתנו תורה ומצוות לעם ישראל דווקא? לשם מה נבחרה ארץ ישראל להיות מקודשת מכל הארצות? לשם מה נבחרה ירושלים "עיר הצדק" להיות "מכון לשבתך עולמים"? לשם מה יהודים מוסרים נפשם על לימוד התורה ושמירת המצוות?  

                    במשל של החייל המצטיין נכון לומר כי ראוי שכל חייל המתגייס לצה"ל ישאל את עצמו: לשם מה אתה החייל מתאמן ומתאמן שוב ושוב? לשם מה אתה החייל נדרש לעמוד בזמנים? לשמור על הופעה מכובדת? להיות ראשון למתנדבים? להקריב כך וכך שנים מחייך? ועוד ועוד שאלות אשר המשותף לכולן הוא בחינת התודעה: לשם מה? האם המטרה ברורה לך? האם היעוד והמשימה העליונה נהירים לך דיים?  כך נדרש אפוא כל יהודי ויהודי לתת דין וחשבון לא רק על עצם מעשיו "במחנה" אלא בעיקר על השאלה האם הוא הבין לשם מה כל זה? האם הוא חי את הייעוד והמטרה הגדולה אשר לשמה נבחר עם ישראל, לשמה קיבל תורה ומצוות, ולשמה קיבל את ארץ ישראל?; או שמא הוא כאותו חייל "מצטיין" – שבין רגע הפך לאחרון החיילים,אם בכלל, למרות כל עיטורי ההצטיינות ומעשים הכבירים ב"מחנה" – ששכח כי צה"ל לפני שהוא מחנה אימונים וכללים נוקשים הוא התאגדות לצורך הגנה על עם ישראל ועל ארץ ישראל. לחיות מתוך ציפייה לישועה פירושו: לחבר בין אין ספור פעולות היום יום לתודעת הייעוד של הופעת עם ישראל על במת ההיסטוריה.    

                    יהודי המצפה לישועה לא יכול להישאר אדיש מול שאלות הייעוד והמהות הגדולות:  מהו ישראלי? מה מייחד את האומה הישראלית מבין שאר אומות העולם? מה פשר תקומת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה? מה מובנה ופשרה של עצמאות וריבונות ישראלית? מה פשרו של המפעל הציוני על נדבכיו השונים: התישבות, תעשיה, ממשל וצבא וכיוצא בזה?   

                    מעתה נמצאת שאלה זו - "האם ציפית לישועה?" - כשאלת השאלות: האם הבנת לשם מה אתה עושה את כל מה שעשית? האם הבנת כי כל מעשיך "הדתיים" האישיים-פרטיים: משא ומתן באמונה, קביעת עיתים לתורה, פריה ורביה ועוד ועוד כיוצא בהם  - יקבלו את תכליתם ואיכותם רק מתוך קישורם אל המגמה הכללית-לאומית: הופעת אומה ישראלית הדורכת על במת ההיסטוריה כמדינה עצמאית ריבונית עם סדרי מסחר וכלכלה צודקים, עם סדרי חברה, משפט וממשל מתוקנים, עם צבא איכותי ומוסרי וכדומה.   

                    כללו של דבר, לצפות לישועה פירושו לחיות את חייך האמוניים-דתיים לא מתוך מחשבה פרטית מצומצמת אלא להעתיק את מבחן האיכות הדתית-אמונית שלך מהמישור הפרטי אל המישור הכללי- לאומי. לא עוד תודעה של יחיד, קהילה ומגזר אלא תודה של לאום, מדינה ואומה.  

לאור האמור אני מבקש לשוב אל הראשונות ולומר כי חידושה של הציונות הדתית, עד שהיא ראויה לחלוק שם חדש לעצמה, הוא בכך שהעמידה מחדש מודל שלם של יהודי-ציוני-דתי- לאומי. טיפוס אשר איכות חייו מתמצית בכך ששאלת: "ציפית לישועה?" נמצאת בראש כל מעשיו.   

צער השכינה ושמחתה- כבודן של ישראל

דומני כי לאמור עד כה יש לצרף נדבך נוסף.  לעיל בתשובה המתומצתת הזכרתי כי לא זה בלבד ש-'ציוני דתי' הוא מי שחי ופועל מתוך ציפייה לישועה, אלא ציוני דתי הוא גם מי שחש אחריות מלאה על כבודן של ישראל.

                    מהו כבודם של ישראל?  - מבואר בדברי הגר"א ובספרים נוספים כי הביטוי "שכינה" הוא כינוי ל"כלל ישראל". כלומר: השכינה היא כבוד ה' המתגלה בעולם, וכבוד ה' תלוי בכבודן של ישראל אשר הם הנושאים עליהם את שמו, כדברי הנביא: "עם ה' אלה" (יחזקאל, פרק לו, פסוק כ).  

                    כך כותב הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו "מסילת ישרים" (מידת החסידות, פרק יט): "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש, ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו ... והנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאווה לגאולה, לפי שבה יהיה עילוי לכבוד שמו יתברך". (וכדאי מאוד לעיין בשאר דבריו שם).     

                    עם ישראל אינו רק עם נבחר בין העמים, אלא יש בזה עוד עניין פנימי: שכל אחד ואחד מכלל ישראל הוא חלק מכנפי השכינה. כך אומרת המשנה (מסכת סנהדרין, פרק ו, משנה ה): "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי", כל צער מישראל הוא צער השכינה, ותיקון הצער הוא כשטוב לישראל. וכן כתוב בספר יחזקאל (פרק לו, פסוק כב): " . . . לא למענכם אני עשה בית ישראל  כי אם לשם קדשי . . . " ומפרט הכתוב שם כי כאשר טוב לעם ישראל הרי זה קידוש ה', וכשרע לעם ישראל הרי זה חילול ה'. וזוהי כוונת הגמרא באומרה: "לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא" (לעולם ישתף האדם את עצמו עם הציבור), לומר את התפילות בלשון רבים, מפני שהרבים הם כלל ישראל. כשאדם מבקש צרכים, אם הוא מבקש בעד עצמו הרי זה כמו כלב, אבל אם הוא מבקש "שלח רפואה שלמה לכל לחולי עמך" – לכלל ישראל, הרי זה תיקון השכינה. וכל התפילות מתפרשות כפשוטן, על צרכי עם ישראל.  

                    העולה מהאמור הוא כי צריך לחוש את השותפות עם כלל ישראל, להיות צר בצרתם, דואג בדאגתם ושמח בשמחתם. אם אדם פורש מן הציבור ורק בתפילה הוא יזכיר לשון רבים, אין לכך כל ערך. אדם צריך לשתף את עצמו בפועל , במעשים, עם כלל הציבור בישראל.  

                    כך תמצת הרב שאול ישראלי זצ"ל את האמור (בהקדמה לספרו "ארץ חמדה"): "חז"ל מוסרים לנו מה שהיה מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה ... שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט?  שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין לבו לשמים (בבלי, ברכות, דף יז.  ראה רש"י שם) ...  לפי השקפה זו העם כולו מהוה אחדות שלימה, וממילא אין לחפש את שלימות היחיד מתוך ויתור על עבודה לשם שמירה על רמה מסוימת של ציבור רחב יותר. במסגרת הכללית של העם אין אף אחד שאפשר לוותר עליו. אין אף אחד מיוחס. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים. מעתה אין מקום להסתגרות. מעתה נתבעים קשרים הדוקים בין תלמידי החכמים לבין העם".

סיכום

לאור האמור לעיל, סבורני כי לזהותו של היהודי הציוני-דתי ראוי לייחס את המאפיינים הבאים: 

ציוני-דתי הוא יהודי אשר תודעת הקיום שלו היא בירור סגולתם של ישראל. הוא מכונן את חייו לאור   התודעה של "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", "וחיי עולם נטע בתוכנו".  

ציוני דתי הוא יהודי  השומע קול תרועה במחנה - את קול התור שנשמע בארצנו - והוא איננו נשאר אדיש, רכון על תלמודו ומשמר את עסקיו, אלא הוא ראשון לנענים לקריאה זו.  

ציוני דתי הוא יהודי הצופה בהתרגשות אין-קץ בנס של קיבוץ גלויות ותחיית האומה הישראלית מתחתית עפר הגלות אל שאון מפעלות החיים במדינת-ישראל הריבונית והעצמאית.

ציוני דתי הוא יהודי שיתכן וימשיך לשאול ולתהות מדוע דווקא כך? האם לא היה אפשר אחרת? ועוד ועוד שאלות של למה? ומדוע? ברם, בד בבד הוא ממלמל לעצמו: "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהילים, מזמור קיח, פסוק כג), ומשום כך הוא משאיר את תהיותיו שלו מאחור ומתמסר כול כולו למלחמת התקומה והבניין של ציון וירושלים.  

ציוני דתי הוא יהודי אשר דאגתו וצערו כמו גם שמחתו וכבודו של כלל ישראל הן לשד קיומו ולוז חייו.  

ציוני דתי הוא יהודי החש ערבות הדדית ואחריות ללא תנאי לכל אחד ואחד מעם ישראל. 

ציוני דתי הוא יהודי אשר בכל פעולה מפעולותיו מצויה בעיקרה הבקשה לקדש את השם ולהגדיל את כבוד השם בעולם, כמו גם את כבודם של ישראל,  בעיני הבריות כולם.