הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי? – ההיבט החברתי

מאת חילי טרופר

מאת:  חילי טרופר

      חילי טרופר  מיהו יהודי ציוני דתי? – ההיבט החברתי    

פתיחה   

קשה להגדיר כל אדם, דתי או חילוני. קשה שבעתיים להגדיר את האדם הציוני-דתי. קשה גם כי ישנם גוונים רבים בתוך העולם הציוני דתי וטוב שכך. ובעיקר קשה כי האדם הציוני-דתי בחר בעצם הגדרתו את עצמו כציוני-דתי לחיות את המורכבות של החיים. בעולמו של האדם היהודי ציוני-דתי המורכבות היא כמעט אימננטית. 

                    יתכן שיש מי שיזהו באדם הציוני-דתי סתירות פנימיות ויתכן שיהיו מי שיזהו בו הרמוניה מופלאה, אך מכל זווית מופיעה המורכבות. אם כך, לא אתיימר במאמר זה להגדיר את האדם הציוני-דתי, אלא לתת את הדעת על פן אחד באדם זה – הפן החברתי. 

חברת מופת ואור לגויים  

אבקש לבחון את ההיבט החברתי דרך עקרון העל שעומד בבסיס העולם הדתי ובבסיס התנועה הציונית. בעולם היהודי הוא נקרא "אור לגויים" ובתנועה הציונית זה מוגדר כ"חברת מופת". מדובר בחלומות הגדולים, המכוננים, של העם היהודי. מבחינה זו מטרת הציונות ליצור חברת מופת לצד כינון בית לעם היהודי הם המשכה של התקווה היהודית לאורך אלפי שנים.  

                    כשאנו אומרים 'חברתי', כך אני מבין את הדברים, אנו בעצם בוחנים את מקומנו ביחס לעקרונות-על הללו. הציוני-דתי החברתי מבקש להגשים במדינת ישראל, בבית היהודי, את החלום בדבר חברת מופת המהווה אור לגויים. 

                    האדם הציוני קשוב לתפיסות האוניברסאליות בסוגיות אלה. הוא אינו רחוק דווקא מתפיסות ההומניזם בלבושם הישר והמדויק וכאשר הם חפים מצביעות ושקר הם מצטיירים בעיניו כתפיסה הטבעית כפי שהתווה הראי"ה קוק, אך בעולמו יש גם ערך מוסף. בתפיסתו את האנושיות והיחסים שבין אדם לחברו, בין אומה לאזרחיה, בין בן האנוש לזולתו יש גם יסודות דתיים וציוניים מובהקים, המייחדים אותו משאר אומות העולם.  

                    המרכיב החברתי, זה של "ואהבת לרעך כמוך" וזה של "חביב אדם שנברא בצלם" במובנו הפשוט והעמוק הוא מרכיב משמעותי ומהותי אצל האדם הציוני-דתי. בלעדיו הוא אינו שלם, בלעדיו הציוני איננו ציוני, הדתי איננו דתי ובוודאי שהציוני-דתי איננו ציוני דתי. 

                    בעיני, מדינה יהודית שיש בה פערים חברתיים, סחר בנשים, אטימות כלפי הנכה, קהות כלפי המגורש מגוש קטיף, אדישות כלפי סבלו הזקן יש לה בעיה בזהותה היהודית. לא רק באנושיות וברגישות שבה, אלא ממש בזהות היהודית והציונית שלה.   ומן הכלל אל הפרט: האדם הציוני דתי שנוהג בעושק כלפי עובדיו, בנצלנות כלפי עמיתיו, באדישות כלפי אחיו הוא אדם שיש לו בעיה בזהותו הדתית והציונית. אין מדובר כאן רק בעוד אדם רשע מהסוג שיש בכל מקום בעולם. זהו לא רק רשע אוניברסאלי ומעילה במוסר האדם הטבעי, כמו זה שיש בהולנד, ארה"ב או ברזיל. זוהי גם פגיעה בדרך הציונית-דתית. זוהי פגיעה באותו ערך מכונן של חברת מופת המהווה אור לגויים. 

הפרויקט היהודי והפרויקט הציוני אינם פרויקטים כלכליים  

הציוני-דתי יבקש להעמיד אל מול התפיסות העולות של ההון והתועלת החומרית כחזות הכל תפיסה אחרת. תפיסה שזוכרת ומזכירה כי מראשיתו, 'הפרויקט היהודי' - כמו גם הפרויקט הציוני – אינו פרויקט כלכלי. לא ניתן בשום אופן להצדיק את הפרויקט הציוני במונחים של עלות מול תועלת. פרויקטים אידיאולוגים אלה שמו בראש מעייניהם את החברה, תוכנה וערכיה. כיום, רבים נוטים לחשוב, שאנשים וחברה נמדדים רק ביחס ליעילותם הכלכלית, לכושר הייצור שלהם. ממילא, מוזלים חייהם של קשישים, נכים, עניים וכל יתר הקבוצות הלא יצרניות (כאילו זו רק שאלה של כוח פיסי ושכר גבוה). שהרי אנשים אלה 'אינם יעילים', וככאלה יש להתייחס אליהם בזלזול ובאטימות. אך העלות אינה המדד היחיד. בשיח הקיים היום, ישנה הדרה של מונחים ערכיים מתוך השיח, והרי מהי היהדות אם לא מערכת של ערכים ומוסר? 

                    נחמיה, המנהיג הדתי העומד בראש העולים מבבל לארץ ישראל, מתאר כך מהו חילול ה' לעיני הגויים: "וָאוֹמַר לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ" (נחמיה, פרק ה, פסוק ט). החרפה אותה מתאר הנביא במקרה זה היא המציאות הקשה כל כך של פערי מעמדות כלכליים שיצרו נתק חברתי בין שכבות שונות בעם. נתק חברתי זה הוביל לאטימות רגשית עד שעשירי ישראל שיעבדו את עניי ישראל, את שדותיהם, את בתיהם ואף לקחו את ילדיהם לעבדים.   

                    השפלת עני וניצול אביון עשויים להצטייר כבעיה חברתית-פנימית גרידא, אולם נחמיה פוקח את עינינו ומחדש שבעיה מוסרית זו מקרינה לרעה כלפי חוץ, חולשה מוסרית של עם ישראל היא חילול שם ה' הנקרא עלינו. במקום להיות אור לגויים אנו מחשיכים את שמי העולם בעוול שאנו עושים לאחינו. האדם הדתי יבקש לא להחשיך את העולם כי אם להאיר אותו, להאיר אותו בשאיפה לשוויון הזדמנויות בין בני אדם, ביחס משפטי וערכי סימטרי בין העשיר והדל ובעשיית הצדק מתוך הבנה עמוקה כי המצוות החברתיות הן ההזדמנות והחובה של האדם להידמות לבורא עולם: "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון . . . ".  

                    בעיני, יש להכניס בהשראתה של דת ישראל מונחים חדשים אל תוך השיח החברתי-כלכלי. בשיח שדומה שמתנער מכל סממן ערכי ומתפשט מכל אידיאולוגיה, יש מקום והכרח לסממנים הלקוחים מעולם הערכים היהודי. יש להכניס לתוך מערכת השיקולים, לא רק את היעילות ואת אחוזי הצמיחה והתוצר לנפש, אלא גם ערכים. עצוב להביט על החברה הישראלית ולראות בה מעין הכלאה של ארצות הברית, קידוש ההון והאלהת הרכוש ללא מרכיב ערכי-יהודי; לראות בה הכל מלבד תפיסת עולם ערכית ויהודית קוהרנטית ועמוקה.  

כבוד מול ניצול  

מדינת ישראל עמוסת הבעיות החברתיות זקוקה גם לזווית ולהיבט הדתי-ציוני. לעיתים קשה להבין כיצד שלטון יהודי ריבוני אינו מקפיד על צווים ערכיים יהודיים חד משמעיים. כיצד מתקיימת מציאות בה העיקרון היהודי-מוסרי "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא, פרק ט, פסוק יד) הוא במובנים רבים לא יותר מאמירה יפה, וממש לא הלכה למעשה בכניסה לבתי הקפה, אפילו לא בכניסה לבתי הכנסת.

                    כיצד בקלות בלתי נסבלת מוזנח איסור הלכתי מהותי דוגמת האיסור של "לא תעשוק את רעך ולא תגזול. לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" (ויקרא, פרק יט, פסוק יג) ושל "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו  ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים, פרק כד, פסוק יד-טו). בעיני, המציאות החברתית בימינו היא לא רק בעיה חברתית-הומאנית-אוניברסאלית מטרידה היא גם הוויה של "והיה בך חטא" מהפן היהודי.

                    האם ניתן להתייחס בסלחנות כה מופלגת להפרה של איסור דאורייתא מפורש? הייתכן כי בפרשנות של הזהות היהודית של המדינה לא כלולה השמירה על זכויותיהם וכבודם של העובדים?  האם נוכל לקבל את הפער האדיר בין החברה המכבדת ומוקירה את העובד והעמל בראשית ימי הציונות לבין החברה המוחצת ומנצלת אותו של ימינו?  

                    בעיני, מדינה יהודית-ציונית שאיננה מסתפקת בהיותה רק מדינתם של היהודים במובן הגיאוגרפי, פירושה בין השאר עיסוק ערכי ומהותי בפה, בלב ובגוף גם בנושאים כגון חובות זכויות האדם, מושג הצדק, היחס לאנשים עם מוגבלות ולעובדים זרים, הטיפול בתופעת הנשים המוכות, שכר המינימום של העובדים, התנהלותם של חברות קבלן, יחסי עובד-מעביד והפערים החברתיים-כלכליים. עבורי, לשאלה: מהי מדינה יהודית ציונית? התשובה: זהותה החברתית-מוסרית. זה אינו מבטל את המרכיבים האחרים, אך זה כן מזכיר מהו העיקר ומהו הטפל. 

ככל שאני יותר מוסרי אני יותר דתי

באחד האירועים של תנועת 'במעגלי צדק' נשא דברים פרופ' אבי רביצקי, שאמר בין השאר כי "ככל שאני יותר מוסרי אני יותר דתי". משפט זה הולך איתי מאז ואולי בזה טמון הסיפור כולו.  ככל שאני יותר מוסרי, מקפיד על זכויות עובדים, מתחשב בצרכים של אנשים עם מוגבלות, אכפתי לתופעות של סחר בנשים, נאבק למען שוויון הזדמנויות בחינוך, קשוב למצוקת החולים ורגיש למצוקתו של הזולת אני יותר דתי. גם יותר ציוני. הסוגיות החברתיות הם במידה רבה המרכיב המשמעותי ביותר בזהותי הדתית והציונית. לא אני המצאתי את זה כמובן, גם לא פרופ' רביצקי. היה זה הלל הזקן שניסח זאת בכלל העתיק והמשתמר: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך" (בבלי, שבת, דף לא עמוד א). המבט בעיניים של הזולת, תשומת הלב למצבו, ההירתמות לעזור לו, המחויבות והאחריות שעלי לחוש כלפי האחר היא בעיני התמצית המדויקת והבהירה ביותר לחיבור שבין צדק לבין יהדות וציונות.  

                    זה אולי חדש בשיח הישראלי, אבל זה ממש לא חדש בעולם היהודי. אין כאן סטארט אפ מרתק, כל שיש כאן הוא חזרה ליסוד יהודי-חברתי חשוב ביותר, אולי החשוב מכולם. כל שיש כאן, הוא ניעור אבק מעל ליסודות הבניין.  

                    התנועה הציונית עסקה למן ימיה הראשונים לא רק בשאלת התחום הגיאוגרפי שישמש כבית לעם היהודי, אלא בתוכנו ובמהותו של אותו בית. היא ביקשה לברר ולבנות חברה שיש בה שאיפה לשוויון, חמלה, צדק ואמונה בטוב שבאדם. המסורת היהודית עמוסה בהתייחסויות למצבים חברתיים, בניסיון לעצב עולם חברתי צודק ובשאיפה לקבוע נורמות ערכיות-חברתיות ראויות.  

                    לאחר שמבינים כי חורבן בית שני רגש עלינו בשל הבעיות החברתיות; לאחר שמבינים כי נביאי ישראל עסקו יותר מכל בשאלות החברתיות; לאחר שמבינים כי חכמי ישראל העניקו משקל עצום לדיון החברתי; לאחר שמבינים כי עולם התורה, החל מעשרת הדיברות דרך מאות המצוות אחרות, קשור במהותו בשאלות המבנה החברתי הראוי, הקוד המוסרי הראוי והחלום הגדול לבנות חברת מופת - פשוט יותר לזקק את התשובה לשאלה מיהו היהודי הדתי ציוני, לפחות בהקשר החברתי.  

                    האדם שנאבק בהתמדה ובמסירות נפש למען כינונה של חברת מופת יהודית ושואב את כוחותיו מתפיסת העולם היהודית וציונית, הוא האדם הציוני דתי שראוי להעלות על נס.

האדם שמחפש את הקדושה ואת המופת שבחברה האנושית שכל אחד מבניה נברא בצלם אלוהים הוא האדם הציוני דתי.   

מלכות ה' תלויה בי  

הקדושה והמופת בהיבט החברתי הם שמגדירים את האדם הציוני דתי.  

קדוש במובן של הפילוסוף הדתי עמנואל לוינס, שכתב כך: " . . . דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית, לזה אני קורא קדושה, אנושיותנו מאופיינת על ידי יכולתנו להכיר בעדיפות זו של הזולת...זה כאן, בעדיפות הזאת של האדם האחר על פני, לפני הערצתי לבריאה, והרבה לפני חיפושיי אחרי הסיבה הראשונית של העולם, שאלוהים עולה במחשבתי...ההוויה מתקיימת בזכות האתיקה של האדם. מלכות השם תלויה בי. אלוהים מולך רק על ידי סדר אתי, דווקא היכן שהאדם מתחייב לאחר. העולם ישנו לא מפני שהוא מתעקש בהווייתו, לא מפני שסיבת ההיות היא להיות, אלא מפני שהאנוש עשוי להצדיק את הווייתו. האנוש הוא, לפני הכל נחישות אנתרופולוגית, עצם האפשרות של להיות למען האחר...פני הזולת מורות לי אחריות שלא ניתן לשלול אותה, הקודמת לכל הסכמה חופשית, לכל ברית, לכל חוזה...הקרבה, המיידיות פירושן ליהנות ולסבול דרך האחר. אך אני יכול ליהנות ולסבול דרך האחר רק מפני שאני למען האחר, מפני שאני משמעות- מפני שמגע העור הוא עוד קירבה של הפנים, אחריות, אובססיית הזולת, להיות זה לזה: עצם לידתה של המשמעות שמעבר להוויה".   

מופת במובן של 'אחד העם' שבמאמרו המפורסם 'כהן ונביא', כתב בין השאר: "הרעיון המקורי של הנבואה העברית היה: ממשלת הצדק המוחלט בכל הבריאה כולה; מלמעלה – על ידי 'צדיקו של עולם', האוחז ביד מידת משפט ושופט כל בריותיו בצדק, ולמטה – על ידי האדם, שנברא בצלם וצריך להידבק במידת קונו ולעזור לו כביכול בהנהגת עולמו בדרכי צדק".   

ואליך הוא נושא את נפשו 

וברוח דבריו של הפילוסוף לוינס ניתן לומר שמהאדם הציוני-דתי נדרשת נטילת אחריות כדי להיאבק ולנצח את ההשחתה המוסרית הפושה בחברה הישראלית. בפסוק מספר דברים שהבאתי בהקשר של עושק העובדים מונח אחד מאבני היסוד של חברה מתוקנת. מה שנראה עד לא מזמן כל כך טבעי מוטל כעת בספק: "לא תעשוק שכיר, עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליך הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים, פרק כד, פסוק יד-טו). ודומה שאך מן הראוי הוא, כי נפרש את המילים "ואליך הוא נושא את נפשו" כמכוונות אלינו. אלינו, אל כל אחד ואחד מאתנו, נושא עובד זה את נפשו. עובד זה וכל יתר בני ובנות ישראל השניה - היתום האלמנה והגר של ימינו. ואל כל אחד מאתנו מופנית קריאתם הנואשת של אלה. בכל אחד מאתנו תלויים הם. האם נוכל לעמוד מנגד?  

                    "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (מתוך הגדה של פסח) הוא צו יסודי בעולם היהודי והוא לא נועד רק להזכיר את העבר, אלא גם לשמש מצפן להווה ולעתיד. והנה אנו מגלים, שדור דור ועושקיו, דור דור ועבדיו, דור דור ועוולותיו.    

                    החובה לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים נועדה לחדד את רגישותנו למצוקת 'האחר', לסבלו, לתחנוניו. היא מבקשת לסייע לנו בבנייתה של חברה מוסרית וצודקת יותר. אל מול כל אותן עוולות חברתיות קשות שניצבות לפתחנו ממש, אנו חייבים להשמיע קול אמיץ, בהיר, צלול וחד שמבטא אחריות ומוסריות. שמבטא את דמותה של המדינה היהודית ציונית. שמביא לידי ביטוי את דמותו של האדם הציוני-דתי.