הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מיהו יהודי ציוני דתי? - אפולוגיה על השאלה

מאת פרופ' אבי שגיא

מאת:  פרופ' אבי שגיא

אבי שגיא  מיהו יהודי ציוני דתי?  - אפולוגיה על השאלה

            ראש המחלקה לפרשנות ותרבות

            אוניברסיטת בר אילן

מאמר זה מוקדש להתמודדות עם שאלה המטרידה רבים: מיהו ציוני-דתי בדורנו. אפשר לעסוק בשאלה זו בשתי דרכים שונות ואולי סותרות. אפשר להציע סוג של תשובה לשאלה שתספק אמות-מידה שעל פיהן ייקבע מיהו ציוני-דתי בדורנו. ברם, ניתן לחזור צעד אחד לאחור ולהתמקד  בשאלה עצמה. היסט זה ממיקוד בתשובה אל השאלה, מאפשר להציף סדרת שאלות, כגון: אלו הנחות מניחה השאלה עצמה, על איזה צורך היא באה להשיב, מהו התפקיד שיש לזמן – "בדורנו" – בהצגת השאלה. 

                    הדרך הראשונה מעוניינת בתוכן מסוים, בתשובה ברורה לשאלה ואילו הדרך השנייה עוסקת בניתוח השיח שבמסגרתו מועלית השאלה. היא מעוניינת בשאלה עצמה. יחד עם זאת, ברור כי העיסוק בשאלה עצמה אינו מנותק לחלוטין מהתכנים של הדיון. שכן, ניתוח השיח עשוי ללמדנו רבות על התכנים, המסגרות והמשמעות המיוחסים לציונות-הדתית בדורנו. היה זה מרטין היידגר שהצביע על כך כי הלוגיקה של שאלה מניחה הנחות מוקדמות רבות. אפילו כשאנו שואלים שאלה בנאלית: "מה השעה", אנו מניחים קיומו של זמן הניתן למדידה. באופן דומה, גם השאלה מיהו ציוני-דתי מניחה הנחות רבות, שאותן השיח על השאלה אמור לחשוף ולהעלות. במסגרת מסה קצרה זו אני מבקש להתמקד בניתוח השאלה עצמה: מיהו ציוני-דתי בדורנו. כפי שייווכח מיקוד זה אינו מתודי גרידא, הוא מבטא העדפה ערכית ברורה שתתברר בהמשך. 

                    כשנתבונן מקרוב בשאלה נמצא כי השאלה מניחה שתי הנחות סותרות: מצד אחד היא מניחה כי הציונות-הדתית היא תופעה מובחנת ומוכרות המסומנת בביטוי "ציונות-דתית". מבחינה זו העובדה שמדובר בתופעה היסטורית ארוכת שנים אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי בעולם התרבותי-חברתי של העם היהודי יש תופעה קבועה ויציבה המזוהה כציונות-דתית. מצד אחר, השאלה מניחה גם הנחה הפוכה, שלפיה הזמן הוא גורם בעל חשיבות מכוננת של התופעה הציונית דתית. שהרי השאלה מתייחסת אל ציונות-דתית "בדורנו" ובכך לפחות מבחינה עקרונית היא מבחינה בין דור זה לדורות שקדמו. עצם הצגת השאלה היא רגע ביקורתי שבו חוזרת ונבחנת שאלת הרציפות והשינוי של התופעה הנתונה – היא הציונות הדתית. 

                    אין ספק שחוויה זו של רצף ותמורה כאחד היא חוויה מכוננת בתודעתם העצמית של ציונים-דתיים רבים. חוויה זו יש בה כפל פנים: מן הבחינה ההיסטורית היא ביטאה את העובדה שהציונות הדתית משחר ימיה ראתה עצמה כתנועה  המהווה המשך למסורת ישראל. יתר על כן, החוויה הרסטורטיבית, המשקמת, הייתה חלק מחווייתם המכוננת של ציונים דתיים רבים. הללו ראו בתנועה הציונית-דתית שיבה אל היהדות המקורית, הראשונית. ועם זאת לא נעלמה מתודעתם של רבים ההיבט המהפכני של תנועה זו, שחידשה הלכות רבות בבית ישראל, ששידדה סדרי עולם וביטאה פתיחות אל העולם שבחוץ. הציוני-דתי כונן את זהותו על ידי חברות בכמה קהילות זהות ותרבות, שמבחינה עקרונית נכללות בשתי קהילות-על: הקהילה המדומיינת היהודית-מסורתית וקהילת העולם המודרני המערבי. הציוני-דתי רואה עצמו  חבר בקהילה יהודית שאותה הוא מדמה לעצמו, כקהילה רציפה ואידיאלית המתקיימת באופן בלתי תלוי בהקשר היסטורי-חברתי מסוים. במקביל הציוני-דתי חבר בקהילת העולם המודרני המערבי. קהילה פורמאלית זו מכתיבה אתוסים, פרקטיקות וערכים רבים בחייו ובתודעתו של הציוני-דתי.[1] 

                    ברם, הצבת השאלה בשיח הנוכחי מעלה היבט חדש וחשוב ממנו: הציוני-דתי בן זמננו השואל על ציוניותו הדתית שוב אינו מסתפק בצירי הרצף והתמורה הקלאסיים. השאלה עצמה מבטאת חוסר הסתפקות בעבר וצורך לעצב מחדש את קווי המתאר של הרצף והתמורה. זו פשרה של שאלת השאלה כשלעצמה. כשהתשובה ברורה ומובחנת, כשהיא מובנית מאליה, אין צורך לחזור ולשאול שאלה. הצבת השאלה היא אפוא ביטוי של חוסר-נחת. מה מקורה של חוסר נחת זאת? מניין נולדה הדרישה, שלעיתים היא כה מעיקה, לענות על השאלה באמצעות תשובה ברורה ובהירה? 

                    להערכתי, מקורה של חוסר-נחת זו הוא בהכרה, לעיתים שקופה ולעיתים מעורפלת, שהזהות והתרבות המכוננת את חייו של שואל השאלה אינן יציבות. הוא מזהה את עולמו כנטוע במערכת של הקשרים, או במינוח מדויק יותר: במערכת של קהילות, שכולן יחד קובעות את זהותו. לשון אחר, זהותו לא נקבעת על ידי קהילה אחת המציבה מערכת ערכים סגורה וחתומה.  

                    הבה וננסה להתחקות אחר קהילות אלו: כאמור לעיל, קהילה מרכזית ובסיסית היא הקהילה היהודית היסטורית מסורתית. זו קהילה מדומיינת. שכן ככל אדם גם הציוני- דתי מדמיין לעצמו את אופייה של קהילה זו. באורח פרדוקסאלי, הקהילה המרכזית שאליה הוא משתייך היא קהילה שיש לו חלק ניכר בעיצוב דמותה. שהרי ככל קהילה מדומיינת, גם קהילה זאת היא מוצר של בן ההווה המדמה את הקהילה. נחשוב על גיבוריה של קהילה זו – כציוני-דתי הוא יקצה מקום מרכזי לאישים כגון: יהודה הלוי, המהר"ל, הרב קוק וחוג אישים דומה. המתבונן מהחוץ בקהילה היהודית-המסורתית יכול היה לבחור באישים אחרים ובטקסטים של הוגים ויוצרים אחרים. אבל למי שהוא כבר ציוני דתי בחירה זו היא מובנת: הוגים אלו נוגעים לעולמו שבהווה ועל כן הם היסודות הקבועים של הקהילה היהודית המדומיינת שלו. 

                    הקהילות האחרות, שלעיל ציינתי כי הן כלולות בקהילה הפורמאלית של העולם המודרני המערבי, הן אלו שבמסגרתן הציוני-דתי מנהל חלק גדול מחייו: קהילת המקצוע, קהילת ההשתייכויות הוולונטריות, קהילות ערכיות, רוחניות ואסתטיות וקהילות אחרות. מתוך קהילות אלו הציוני-דתי שואב ערכים לתוך עולמו. חשבו על המשפטן הציוני-דתי. הלה בוודאי שואב לתוך עולמו ערכים פורמאליים וסובסטנטיביים מתוך עולם המשפט. חשבו, על האקדמאי הציוני דתי. אם הוא לא חי  חיים של ניכור עצמי, יש להניח כי ערכים שונים של עולמו האקדמי הופכים להיות יסוד מכונן בעולמו ובזהותו.  

                    ניתוח עומק מלמד כי סוגי הקהילות שאליהם משתייך הציוני הדתי הם שניים: הקהילה הדיאכרונית והקהילה הסינכרונית. המונח קהילה דיאכרונית מציין את הקהילה ההיסטורית-תרבותית היהודית. היסוד המכונן קהילה זו הוא העבר היהודי. ואולם, כפי שכבר ציינתי, עבר זה אינו העבר כפי שהיה אלא העבר כפי שמשורטט ומתואר מנקודת המבט של  בן ההווה – הציוני-דתי בדורנו.   

                    המונח קהילה סינכרונית מציין את מכלול הקהילות בהווה שציוני-דתי עשוי להיות חבר בהן. אין קהילות מסוימות שדווקא בהן חבר הציוני-דתי. שאלת הציונות-הדתית בדורנו היא הביטוי העמוק להעדר זה. אין קהילה פוליטית, ערכית, או מקצועית אחת המשותפת לציונים-דתיים. הללו מתפלגים לקהילות סינכרוניות שונות. התפלגות זו מבטאת את השותפות בעולם המודרני המערבי, המעצים את ערכי האוטונומיה והחופש שבמסגרתם האדם הוא היש המכונן ומעצב את חייו בהתאם לבחירתו. 

                    התפלגות זו היא חוויה מערערת, מפלגת ופורקת אחידות, לא רק ביחס להשתייכות לקהילות הסינכרוניות עצמן אלא גם ביחס לקהילה הדיאכרונית המדומיינת. ציוני-דתי נוסח ליבוביץ למשל מדמיין את הקהילה הדיאכרונית בצורה שונה מציוני דתי חניך אסכולת הרב קוק. ציוני-דתי פמיניסט מפרש את הקהילה הדיאכרונית אחרת מציוני-דתי שאינו פמיניסט. שניהם שואבים את ערכיהם לא רק מהעבר אלא גם, ובעיקר, מהמשקל שהם מעניקים לערכים מסוימים בחייהם. חלק מערכים אלו שאוב מהקהילה הסינכרונית שבמסגרתה הם חיים. העובדה שלערכים, אתוסים ופרקטיקות מסוימים יש משקל חשוב בחייהם גורמת לבני-אדם להחילם גם על קהילות אחרות שבתוכן הם פועלים. כך אפוא, הקהילה הסינכרונית חוזרת ומתפקדת כיסוד קבוע בפרשנות ובעיצוב של הקהילה הדיאכרונית. לדוגמא: הציוני-דתי שאימץ את התפיסה הציונית על אודות מעמד המדינה והשיבה לארץ יפרש מחדש את המסורת היהודית – הקהילה הדיאכרונית – באופן שיהלום את ערכיו השואבים מהקהילה הסינכרונית. ממצאים אלו אינם עניין של מה בכך. הם חוזרים ומאשרים את העובדה שעיצובה של הקהילה הדיאכרונית עצמה נעשה מנקודת מבט של ההווה. ואם בני ההווה חלוקים ביניהם, מתוקף השתייכותם לקהילות זהות וערכים שונות, מחלוקת זו תתגלם בפרשנות שונה של העבר. 

השאלות ששואל את עצמו ציוני-דתי הן אפוא סימפטום של  ההיבטים העמוקים של חברות בקהילה הציונית-דתית. קהילה זו היא קהילה המפרקת תדיר את עצמה הנפתחת לאופני קיום והקשרי קיום חדשים ומשתנים. משום כך שאלת הציוניות-דתית בדורנו הופכת להיות שאלה חשובה. היא מבטאת את ההכרה כי אין תשובה מובנית מאליה לשאלה זו. הקושי לא מצוי באיזה היבט תיאורטי או מטאפיסי של העניין; הקושי נעוץ בעובדת היסוד של חיים ציוניים-דתיים כחיים שבמסגרתם זהותם של אלו המכונים ציונים-דתיים אינה מובנית מאליה, אינה אחידה ואינה ניתנת לאפיון מובהק משום שמדובר בחברה בעלת מוביליות זהותית עמוקה.

                    התופעה של תנודה זהותית מוכרת למדי מספרות העיונית, הסוציולוגית, הפילוסופית וההרמנויטית. בשל תנודתיות זאת היו הוגים שביקשו לערער כליל על הזהות. הם טענו כי בני אדם, יחידים וחברות, אינם אלא מקבץ של פרקטיקות שאין ביסודם גורם מאחד. לפי תפיסה זו אפשר לתאר את האדם היחיד או את החברה כסוג של ארגון המאגד היבטים שאין ביניהם זיקת יסוד.[2]  הזהות היא שם להקשרים השונים שבהם נוטלים בני אדם חלק, אבל להקשרים אלו אין יסוד בסיסי המארגנם ומלכדם יחד.

                    תפיסה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. שהרי בני אדם אינם מעניקים  ערך זהה. יש הקשרים בחיינו או קהילות החשובים יותר מזולתם. משמע יש "אני" המלכד ומארגן את הקהילות השונות והמקנה לכל קהילה את הערך הראוי לה בחייו. ואולם "אני" זה אינו יסוד חוץ-היסטורי או חוץ-תרבותי, רכיב אפריורי כלשהו, שיש למוצאו על ידי התבוננות פנימית. "האני" עצמו מעוצב על ידי המתח המתמשך בין הקהילה הדיאכרונית לסינכרונית.[3]  אנו תמיד מה שהיינו כבר ומה שאנו חוזרים ומפרשים את עצמנו. כך תיאר הול את הזהות התרבותית: 

זהות תרבותית [...] היא עניין של "התהוות" בדיוק כפי שהיא עניין של "ישות". היא לא משהו שכבר קיים, חורג ממקום, זמן, היסטוריה ותרבות. זהויות תרבותיות באות ממקום כלשהו. יש להן היסטוריה, אבל בדומה לכל דבר היסטורי, הן עוברות טרנספורמציות מתמידות. הן רחוקות מלהיות קבועות באופן נצחי בעבר מהותי כלשהו, הן נתונות למשחק המתמיד של ההיסטוריה, התרבות והכח [...] הן רחוקות מלהיות מעוגנות "רק" בשחזור של העבר, המצפה להיחשף [...] זהויות הן השמות שאנו נותנים לדרכים השונות שאנו ממוצבים בהן, או ממצבים את עצמנו בתוך הנארטיבים של העבר.[4]  

                    הניסיון ללכוד את "הציוני הדתי" ב"מהות" מסוימת, כפי שהשאלה מנסה לעשות הוא ניסיון נואש ומלא אימה להיחלץ ממעגל ההיסטוריות, התרבות והנארטיביות הטבוע בתהליכי עיצוב הזהות. הציוני-דתי נתון במלכודת: כאדם דתי נדמה לו שעליו להשתייך למשהו יציב וקבוע, שהרי, לכאורה זו טיבה של הדת. כציוני החבר בקהילות שונות הוא חווה את ההתנסות בדינאמיות ובתנודתיות של הזהות. כאדם דתי הוא עשוי לדמיין את עצמו מחוץ להיסטוריה ולתרבות – חבר בקהילה נצחית של מקבלי ברית סיני. כציוני הנטוע בלב החיים יודע הוא כי הווייתו  נטועה בתנודתיות זאת. השאלה משקפת אפוא את הפער בין חיים מורכבים, פלורליסטיים ורב-תרבותיים לבין אידיאה נצחית ואחידה, חוץ היסטורית וחוץ תרבותית. פער זה מבטא את המתח בין סגנון חיים ממשי לבין תודעה המפרשת אותו.

                    לעיתים קרובות מתח מעיק זה הופך את שיח הזהות לשיח של זיהוי. כדי להבין את ההשלכות של היסט זה נבחין בין שני סוגי השיח. תכליתו של שיח זיהוי היא מיון וקטלוג. שיח הזיהוי מאפשר לדבר על מושא נתון כאותו הדבר, כיש קבוע שניתן לשוחח אודותיו תוך הנחת קיומו הקבוע והידוע. מיון וקטלוג זה נעשה על ידי השותפים בשיח מבלי שמי שעליו מדברים שותף לשיחה. הדיבור בשיח זיהוי הוא לעולם חיצוני. מי שעליו דוברים אינו חלק מהשיחה שהרי הוא האובייקט ולא הסובייקט. לקטלוג ולמיון תכלית אחת ברורה: ארגון וסידור המציאות בהתאם לעקרונות שנקבעו מראש. המציאות החברתית-תרבותית נראית נזילה, מורכבת ופלורליסטית, שיח הזיהוי מאפשר לארגן מציאות זאת; הוא מאפשר להבחין מי בין ש"בפנים" למי ש"בחוץ", בין מי ש"מאיים" למי שאינו "מאיים". לרוב המיון הוא הירארכי ולא סימטרי: הסובייקט הממיין מחיל אמות-מידה שלו על הזולת, כדי להדירו או כדי להכילו. שיח זיהוי עלול לעיתים להתגלגל לשיח זהות: בני אדם שמדברים עליהם באופן מסוים עשויים לאמץ בעצמם את אופני השיח הללו. הללו רואים עצמם דרך "המבט" של זולתם. חוקרי התופעה קולונליסטיות הצביעו על כך כי אלו שכונו על ידי השליטים "ילידים" הטמיעו, לא אחת את אופני שיח הזיהוי המשעבד. אבל אין בכך כדי לטשטש את ההבנה ששיח זיהוי הוא שיח חיצוני שתכליתו לארגן מציאות מורכבת לפי מה שכב מוכר, ולפי ערכים שכבר נתונים.  

                                  שיח זהות הוא הניגוד המובהק של שיח הזיהוי. במסגרתו בני אדם משוחחים אלו עם אלו על זהותם. הנחת המוצא של שיח זה היא ההכרה כי בני אדם הם יצורים המפרשים את עצמם, המעצבים את סיפור חייהם – את זהותם, מתוך דיאלוג מתמשך עם הקהילות הסינכרוניות והדיאכרוניות שלהם. האדם אינו יש נתון הוא יש מתהווה. אי אפשר לייסד שיח זהות על ידי שלילת קולו של אחד השותפים לשיח; אדרבה שיח הזהות הוא הזמנה מתמדת לפיתוח העצמיות, לשינוי, להתבהרות עצמית הנעשית תמיד בזיקה אל אחר משמעותי.[5]   

                    שאלות גדולות כמו: מיהו יהודי, מיהו ציוני-דתי, אינן חלק משיח זהות, הן נגזרות בדיוק ממתווה שיח הזיהוי. תכליתן לבחון את גבולות ההכלה וההדרה, לסמן את הזהה ולדחות את השונה. שאלות אלו צומחת בדיוק כפי ששיח זיהוי צומח. המניע להן הוא הצורך הנואש להתגבר על מציאות מאיימת. מי ששואל את שאלת מיהו יהודי מרגיש מאוים על ידי אחר, שבעיניו אין הוא יהודי. מי ששואל את שאלת מיהו ציוני-דתי, מרגיש מאוים, על ידי אחר או על ידי עצמו. עולמו איבד את וודאותו והוא חייב למצוא לעצמו מענה שיחזיר את הסדר, שיפרק את המועקה הגדולה שבקיום מורכב. 

                    איני בא להלין על צורך זה, ואיני בא לשלול את כמיהת הלב לארגון ושדוד מערכות.  לעיתים הוא נחוץ ביותר. מי מאיתנו אינו כמהה למנוחה מסערת החיים? מי מאיתנו לא כמהה לסוג של שלווה שתבטיח לו אי של וודאות בים הסערות שחיינו עוטים. אבל מי שמחולל מפעל תרבותי-חינוכי שעיקרו התשובה חייב לדעת מה המשמעות של מפעל זה – סילוקה של השאלה. אכן, יש שאלות שאנו מבקשים עליהן תשובות. אין טעם להותיר שאלה במתמטיקה בלתי פתורה. אבל האם עלינו להשיב תשובה על שאלה הצומחת מעצם הקיום? האם לא ראוי לבחון את האפשרות שלשאלה עצמה יש כוח להניע תהליכי עיצוב וקיום.    

                    אני מבקש להחזיר את השאלה על ציונות דתית לקדמת הבימה ולדחוק מעט הצידה את התשובות השונות או את "התשובה" המוחלטת. אני מבקש להחזיר ללב הקיום הציוני-דתי את חווית חוסר הנחת וחסר הבהירות, את רב-המשמעויות האופיינית לקיום האנושי. אני מבקש שלא לדחוק את הציונות-דתית אל מרחבי שיח הזיהוי. דחיקה זו תזיק יותר משתועיל. שכן היא עלולה לייצר עיוות בין סגנון החיים הריאלי של אלו שבתודעת עצמם הם ציונים-דתיים לבין העיצוב התודעתי האידיאלי שכלפיו הם אמורים לכוון את חייהם. 

                    עיוות תודעתי זה קיים זה מכבר בהקשרים רבים של הציונות הדתית. יותר ויותר היא נוטה לייצר פער בין חייה הריאליים לבין הפרשנות המוקנית להם. פער  מחריף זה בין סגנון חיים לבין פירושו המודע הולך ונעשה נטל מעיק; הוא מייצר קושי אמיתי של תיאום בין הקהילות השונות שבמסגרתן חי ציוני-דתי. אני מבקש להגן על השאלה עצמה. אני מבקש להסב את תשומת הלב לשאלה כרגע ביקורתי שדרכו יריעת החיים המורכבת, הלא שלימה נחשפת. לשאלה כרגע ביקורתי כוח גדול: היא מפתחת קשב, פתיחות, חמלה והתנהלות צנועה יותר בדרכי החיים. היא מעניקה חיים למה שמנסים להמיתו. אני מבקש להגן על השאלה ולשמרה ככוח חינוכי-ערכי מתמיד, כתמרור מכוון.

 

[1]  לעניין זה ראו ספרי אתגר השיבה אל המסורת, ירושלים, תשס"ז, עמ'  162 -215.

[2]  לניתוח תפיסה זו ראו ספרי המסע היהודי-ישראלי, שאלות של תרבות ושל זהות, ירושלים, תשס"ו, עמ' 185 – 245.

[3]   ראו הדיון המפורט בספרי הנזכר בהערה קודמת.

[4]  Stuart Hall, "cultural Identity and Diaspora", Jonathan Rutherford (ed.), Identity, Community, Difference, London 1990, p. 223.

[5]   על ההבחנה בין שיח זהות לשיח זהות ראו ספרי הנזכר בהערה 2, עמ'  209 – 212.