מהי ציונות דתי?
מאת הרב יעקב אריאל
החוט המשולש לא במהרה ינתק
הניסוח המורכב: 'ציונות דתית' עלול להטעות טעות משולשת:
א. כאילו מדובר בשני מישורים נפרדים, תורה לחוד וציון לחוד.
ב. כאילו הציונות הדתית היא שיטה פשרנית במהותה בין נאמנות לתורה לבין השתלבות בציונות
החילונית.
ג. כאילו הציונות קודמת לתורה.
ולא היא!
רק בגלל קוצר הלשון אנו משתמשים בצמד מילים. בעצם זהו מושג אחד. ארץ ישראל ותורה חד הם. ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף ללא נשמה. תורה ללא ארץ ישראל אינה תורה תמימה. לא רק כי מבחינה כמותית רוב מצוות התורה תלויות בארץ ישראל, אלא בעיקר כיון שאין אפשרות לקיים את המצוות הציבוריות-הלאומיות בחוץ לארץ. מצוות אלו תלויות במלכות, בסנהדרין במקדש ובנבואה. אין לאומיות ישראלית בפועל אלא בארץ ישראל. "מלכה ושריה בגויים אין תורה".
תפיסת הלאום כערך דתי היא המאפיינת את הציונות הדתית. מכאן המשולש הידוע: תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל. כל צלע במשולש תלוי בחברו, אין לו קיום מלא משלו. והחוט המשולש לא במהרה יינתק: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל!
מרכזיותה של ארץ ישראל, לא כערך מופשט אלא כמחויבות מעשית, אינה תפיסה מיגזרית, היא נחלת העם כולו. מקורה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, במסורת הפסיקה ההלכתית המקובלת מדור לדור ובמחשבת היהדות. בעת המודרנית ביטאו רעיונות אלו תלמידי חכמים גדולים, הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר הרב אליהו גוטמאכר ורבים אחרים, אולם שורשי הרעיון נעוצים עוד הרבה לפני כן, בתנ"ך, בתלמוד ובפוסקים לדורותיהם.
מצוות ישוב ארץ ישראל היא מצווה נצחית
לא היה מעולם פוסק הלכה בישראל שלא התייחס למצות ישוב הארץ כאל מצווה מועדפת. הדבר מעוגן בכל הפסיקות ההלכתיות. גם הרמב"ם שלא מנה את מצוות ישוב ארץ ישראל כמצווה מפורשת בתורה מסיבות השמורות עימו, מונה את שבחיה של ארץ ישראל ואף מתיר קניית קרקעות בשבת משום מצוות ישוב הארץ. הוא עצמו קבע למשפחתו את יום ג' בסיון כיום הודיה לדורות על שזכה להגיע ארצה.
השאלה בדבר יישומה של מצוות ישוב הארץ בימינו התעוררה רק בדורות האחרונים, כשהחלו יוזמות מאורגנות של עם ישראל על גווניו השונים לעלות ארצה וליישבה.
המייחד את הציונות הדתית היא המחויבות למצוות ישוב הארץ גם ובמיוחד בדורותינו.
מצוות ישוב הארץ אינה תלויה בנסיבות משתנות. היא מצווה נצחית הנוהגת בכל הדורות ובכל המצבים. אדרבה, בדורותינו, עם ההתעוררות הלאומית בעם ישראל ועם הכרת האומות בזכותה של שיבת ציון היא קיבלה משנה תוקף, הן מעשי והן הלכתי.
העוררין על יישומה של המצווה בימינו מנמקים זאת בשלוש סיבות:
א. אין לנקוט יוזמה אנושית לעלות ארצה לפני בוא המשיח, אלא לסמוך על הנס בלבד.
ב. יש איסור לעלות כחומה (= התארגנות ציבורית אשר משמעותה כוחנות) בגלל שלוש השבועות.
ג. אין להשתתף עם חילוניים במצוות ישוב הארץ.
גם מי שפקפק במחויבות הלאומית המעשית לגאול את אדמותיה של ארץ ישראל משממת הדורות הודה שעם הכרתה של משפחת העמים בישוב הארץ על ידי עם ישראל בטלו שני הנימוקים הראשונים. מסתבר שאנו בתקופה חדשה בתולדות העם היהודי. הגלות הסתיימה. שחר הגאולה הפציע. נותר רק הנימוק השלישי - השותפות עם כלל ישראל לגווניו השונים ובו שורש המחלוקת.
לאומיות ישראלית
תופעת החילון בעם ישראל בדורות האחרונים החלה עם חדירת ההשכלה והחריפה עם האמנסיפציה, לפני הציונות. תוצאותיה היו רפורמה והתבוללות. ההתעוררות הלאומית בעולם, שהקיפה גם חלק מעם ישראל, הביאה ציבור גדול להכרה עצמית של יהדות, אולם ללא מחויבות מלאה לתורה ומצוות. על רקע זה צמחה הציונות הכללית. היא עצרה את הסחף של ההתבוללות והניעה רבים לעלות לארץ ישראל, ובכך הצילה אותם משמד ומהשמדה.
הציונות הדתית מודעת לסיכונים שבשותפות עם מי שאינם שומרי מצוות, אולם היא הנותנת, עצם העובדה שנושא ישוב הארץ הפך להיות נושא כה מרכזי בעם ישראל, עד שגם רחוקים מתורה ומצוות הזדהו אתו, ואף נחלצו במסירות נפש למימושו, מראה עד כמה מצווה זו מאחדת את כל חלקי העם ופותחת תקוה לחזרה מלאה של כל העם למצוות התורה.
יש לנו אחריות לכלל ישראל לבל ידח ממנו נידח, למנוע קיטוב והרחקה ולקרב את הבריות לתורה. ההכרה בערך 'כלל ישראל', הכולל בתוכו את כל חלקי העם לגווניו השונים, כוללת גם את הערך 'לאומיות'. וזאת למרות שעל פניו הוא נראה כחיקוי ללאומיות חילונית, הנהוגה בעמי תבל השונים. הלאומיות בישראל שונה בתכניה מכל לאומיות אחרת, בגלל זיקתה ההדוקה לתורה. היא החלה מסיני ויעודה הסופי הוא הגאולה האחרונה, אשר בה עם ישראל צריך לשמש אור לגויים. כל עוד יהודי חש הזדהות כל שהיא, גם אם היא עמומה, עם שורשיו הלאומיים, ורואה את עצמו חלק מהרצף ההיסטורי של עם ישראל, יש לו זהות יהודית ויש לקרבו. אומנם אין אומתנו אומה שלמה אלא בתורותיה אולם אין בכך בכדי לפסול סממנים לאומיים אחרים, המקובלים בכל אומה ולשון, כשפה, דגל, המנון, ארץ וריבונות. גם אם הם נתפסים בטעות כסמלים חילוניים כביכול, הם כוללים בעצם ערכים דתיים.
למותר לציין שאין בתפיסה זו שום פשרה עם החילון. הציונות הדתית באה להרבות מצוות, שלא ניתן לקיימן בגלות, ולא למעט חלילה. כדי למנוע היסחפות להשפעה חילונית, הציונות הדתית מקיימת מסגרות חינוכיות חברתיות ותרבותיות שבהן היא מפתחת את ייחודה, תוך כדי פתיחות על מנת להשפיע על החברה הישראלית כולה. יש להרחיב מסגרות אלו ולהופכן למקור השפעה והשראה על הציבור הכללי.
תורת ארץ ישראל
תורת ארץ ישראל היא תורת הכלל. בגלות נאלצה התורה להתמקד ביחידים. עם התארגנותה של הציונות ושיבת ציון הציבורית לארץ ישראל, ובעיקר עם הקמת המדינה, נפתחה תקופה חדשה בעם ישראל. עם ישראל יצא מגלות לגאולה ומפרטנות לממלכתיות. גם התורה גדלה והתרחבה. רעיונותיה מיושמים, אם כי עדיין רק במידה קטנה, גם בחיי הציבור. מעורבות בכלל ישראל ואחריות לעתידו והמשכיותו מאפיינות את הציונות הדתית. אומנם התורה הבטיחה שהיא לא תמוש מפי זרעו, אך הציונות הדתית, נאמנת לדרכה, אינה סומכת על הנס ועושה כל מאמץ לקרב רחוקים לתורה ולא להניח שום פינה וזווית בחיי העם והמדינה ללא אורה של תורה.
"וזהב הארץ ההיא טוב" - אין תורה כתורת ארץ ישראל שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
מאת: הרב יעקב אריאל
רב ראשי
רמת גן