מדוע אני ציוני דתי?

שני אירועים היסטוריים מרכזיים אירעו במאה השנים האחרונות שלא היה כמותם בכל תולדות ישראל וכל שאר הדברים מתגמדים לעומתם: השואה והתקומה. איש לא צפה את עומק תהום השואה, את אימת ההשמדה, את החורבן הנורא, את השפל האנושי, את שתיקת העולם. איך יכול עם לקום מן האפר ולחזור ולתפקד בעולם כזה? מהו הסיכוי לתחייה? מניין התקווה? איזו משמעות יש לקיום היהודי אחריה?   

                    אין לנו כלים להכיל, להתייחס, להגדיר ולנתח את התופעה האיומה הזאת, אין תשובה הגותית ומוסרית ודתית לשאלות שהיא מעלה. אפילו הקללה שבתורה רחוקה ממנה מאד. שם מופיע אחרי "עד השמדך" המשך המגלה שאין זה אלא מצור ומצוק שגוררים תמותה רבה, אבל מעולם לא שורטטה אפשרות של רצח שיטתי והשמדה פיזית ממש של עם ישראל. הקללה בנויה על חטא ועונש, אבל איזה חטא יכול להסביר את השואה? הדור הזה לא חטא באופן מיוחד, רבים מן הנרצחים הם בכלל המאמינים ומקיימי המצוות, ומה נגיד על מליון וחצי הילדים?   

                    ניסיון לטשטש את עומק השאלות, להיאחז במסורת העבר ולהמשיך כאילו לא קרה כלום, מבליטה את קטנותנו ומותירה טעם של תפלות. ברור שהתשובה היחידה היא שתיקה, התבטלות, אמונה המלווה בסוג של אימה.   

                    והנה, שלוש שנים אחרי שיצאו האודים העשנים מן החורבות והמחנות, הוקמה המדינה. אחרי אלפים שנות שיעבוד וגלות, שפלות וניוון, זכה הדור הזה לעצמאות לאומית. אירוע מופלא בכל קנה מידה היסטורי ובינלאומי. מעולם לא התרחש דבר כזה בחיי האנושות, עמים ירדו מעל במת ההיסטוריה ונעלמו, וכאן עם מפוזר ומפורד בכל קצווי העולם, קם לתחייה וחזר להקים ממלכה בארצו.   

                    קיבוץ גלויות שנחשב בעינינו כעקבתא דמשיחא, ולא נצפה כמעשי בגדולים שבחלומותינו, הפך לעובדה ופלא היסטורי. זכינו לקיבוץ גלויות עצום וכשישה מליון יהודים חיים עכשיו בארץ. הנה, עוד מעט רובו של עם ישראל יחיה בארצו. לא זו בלבד, מתברר כי מי שלא גר כאן עוד מעט גם לא יהיה. ההתבוללות בתפוצות הגיעה לשיא, רובם הגדול של הנישאים בחוץ לארץ נישאים לנכריות. חשבון פשוט מורה שבעוד דור או שניים לא תתקיים יהדות אלא בארץ ישראל, כלומר, ברגע האחרון התבסס כאן גרעין לאומי בר צמיחה, "ובהר ציון תהיה פלטה והיה קודש" (עובדיה, פרק א, פסוק יז).   

                    טלטלה היסטורית כזו, מן הקצה אל הקצה, לא נוכל לבטא בהגדרות קונבנציונאליות ונקודתיות, אלא רק במושגים נבואיים. הארץ השוממה ברוך השם נותנת את פירותיה בעין יפה, ועל כך אמר רבי אבא (בבלי, סנהדרין, דף צח עמוד א): אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא". פסוקי ישעיהו הולכים ומתקיימים לעינינו, ושירי הסוכנות מתגלים כפירוש הריאלי הנכון לנבואות הנביא, ככתוב: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת" (ישעיה, פרק לה, פסוק א). חלמנו על עליית יהודי ברית המועצות מאחורי מסך הברזל, והחלום התגשם: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיה, פרק כז, פסוק יג). וכן "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיה, פרק לה, פסוק י). אפילו מעבר להרי כוש באה עדת "ביתא ישראל" ועלתה לארץ. גם אם הדברים לבושים בלבוש מעשי ואנושי, דחפורים וטנקים, עדיין אלו אירועים מופלאים שהתרחשותם בזמן כה קצר מעידה לעין כל שזה נס גלוי בכל קנה מידה היסטורי, מעטות השעות בעברו של עם ישראל שהגיע להישגים לאומיים כאלה.   

                    האם יש לכך גם הגדרה הלכתית? הרמב"ם לא השאיר את המשיחיות כדברי חזון אלא הכניס אותה לתוך ההלכה. על פי הגדרת תפקידי המשיח ניתן לבדוק כל תופעה משיחית ולראות אם יש לה משמעות דתית: "אם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר, כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (הלכות מלכים, פרק יא, הלכה ד). עדיין לא זכינו להופעתו של האיש ולגאולה השלמה, אולם חלקים משמעותיים מתפקידיו כבר נתקיימו: זכינו לממלכתיות יהודית בארץ, צה"ל נלחם מלחמות ה', והמדינה מקבצת את נידחי ישראל, הרי זו בוודאי אתחלתא דגאולה.

                    חשבנו כי הגאולה תופיע כפתרון קסם שיושיע את עם ישראל מכל בעיותיו ונחיה בשקט ובשלוה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אך בינתיים הדבר לא קרה, הדברים מתפתחים ומתקדמים אך עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. כאנשים עצבניים וחסרי סבלנות אנו עומדים עם שעון עצר ויש לנו הרבה שאלות ותמיהות על דרך התרחשותם של הדברים, דרך נפתלת, מורכבת ומסובכת מאוד.   

                    מי צפה כי את עיקר מאמצי בנין הארץ והקמת המדינה יעשו אנשים חילוניים, אשר שם שמים לא נישא בפיהם ואינם שומרי תורה ומצוות. קיים בארץ ריק רוחני נורא וכואב. כל התפתחות מלווה בהסתבכות, המלחמה בינינו לבין הערבים נמשכת מאה שנה ועדיין לא נראה לה קץ. כל שלב של התקדמות יצר בעיות חדשות, עליית יהודי מרוקו עוד מלקקת את פצעי המעברות, יהודי ברית המועצות משופעים בנישואי תערובת, העדה האתיופית שרויה במשבר תרבותי ובין דורי עמוק. 

                    טוב היה אילו הדברים היו מתרחשים באמצעות נס גלוי, ביום אחד המקדש ירד מן השמים, עם ישראל יחזור על ענני שמים אל הארץ וכולם יהיו מאושרים. אלא שציורי הגאולה כפי שציירנו לעצמנו היו מעט ילדותיים ופשטניים וחייבים אנחנו לשנות את מושגינו וללמוד שמהלך הגאולה עמוק ומורכב. החלום מתגשם בדרכים אחרות, וכפי שכתב הרמב"ם (מלכים, פרק יב, פסוק ב) "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". אנחנו יכולים רק לומר: "מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (תהילים, מזמור קיח, פסוק כג). 

                    ישנם אנשים יראי שמים שהעדר האמונה מן המדינה גרם להם מלכתחילה לעצום את עיניהם ולהפנות גב אל המציאות, הם לא מודים לקב"ה על הנס הגדול ולא אומרים הלל. יש להם טענות על המדינה, על הציבור החילוני, ועל הקדוש ברוך הוא שמסייע בידם. הם דורשים את קיום הנבואות באופן פשטני, דווקני ומילולי, תשובה ונס גמור באתערותא דלעילא. המקצינים הסבירו את המציאות כ"מעשה שטן", לא נס אלא ניסיון, שעלינו להתעלם מפיתוייו. אולם לא ברור מה מסקנתם, האם הם מבקשים שכל מיליוני היהודים שנתקבצו כאן יחזרו למקומותיהם ושנחזור לשלטון המנדאט? האם נקבל את מסקנתם המשליטה את השטן על כל המציאות ומחייבת אותנו לברוח ממנה ולהילחם בה. והרי אמרו חכמים שלא "מתרחש ניסא בכדי"  (ראה בבלי, ברכות, דף נח עמוד א: "עביד רחמנא ניסא לשקרי")? 

                    ישנם מאוכזבים שמעשי המדינה הרחיקום, שאלותיהם לא דתיות, אלא מדיניות וחברתיות. הם מלאי ביקורת, "המדינה הזאת" הם מתיזים בזעם, ומונים את קלקוליה וחלמאותה. היא לא ממלאת את ציפיותיהם ואינה פועלת פוליטית או חברתית כפי שהם חושבים שצריך היה לעשות, ועל כן אינה שווה כלום. בשבילם המדינה היא לא מדינת ישראל אלא "מדינת כל אזרחיה", וטוב לה שלא נולדה.   

                    למען האמת זה ענין סמנטי. נוח לראות במדינה ישות משל עצמה ולעשותה שק חבטות, איתו אפשר לעשות גם 'ברוגז'. קשה יותר לומר את האמת, שזה מצב האומה. המדינה היא רק מסגרת באמצעותה מתפקד העם כגוף מלוכד, אין בה שום דבר משל עצמה, אלא את מה שהעם מסוגל לייצר בשעה זו. ברור כי חסד הקמת המדינה הציב בפני העם אתגר רוחני גדול, והוא לא התרומם לגובה השעה, ומשום כך הסתבך מצבנו, אולם עלינו לשאול את עצמנו אם עשייתנו החינוכית והחברתית מספקת, אם עשינו הכול כדי לשנות את מצב העם ולהחזיר את הציבור אל שורשיו הרוחניים. אולי הסתגרנו בתוך עצמנו והפקרנו את העם היושב בציון לידי הרוחות הרעות המנשבות בעולם. אולי עלינו לחזור אל הצבור ולשאת עימו יותר במצוקותיו, ללמד עליו זכות שכשל כוח סבלו ואינו יכול לעמוד עוד במתח הזה, ועל כן גם הוא חסר סבלנות ומעדיף לשגות באשליות שממיטות עליו אסון.   

                    במקום להציע פירושים נפתלים ופלפלניים אנו מצווים להעמיק ללמוד את דרכי הגאולה וסודה, להבין שיתכנו בה מהלכים נפתלים ומורכבים:

א.  הגאולה היא תהליך ארוך שאיננו מסתיים ביום אחד.   

ב.  היא לא פותרת לנו את הבעיות אלא מציבה לפנינו אתגרים גדולים ומחייבת אותנו לפעול.  

ג.  המתכונת של שכר ועונש היא רק דרך אחת של הנהגת העולם, יש דרכים נוספות להשגחה. הגלות  

     נמשכת אלפיים שנה, גם בדורות שלא חטאו, והגאולה יכולה לבוא בדור שכולו חייב (בבלי, סנהדרין, דף צח

      עמוד א).   

ד.  יש גורם אחר לפיו פועלת ההשגחה, 'סגולת ישראל', ככתוב: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה   

     כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים, פרק לב, פסוק לו).  והדברים התקיימו בלשון זו עצמה בירבעם השני   

     שעשה הרע בעיני ה' ואף על פי כן "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה . . . כִּי רָאָה ה'    

     אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל   

     מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ" (מלכים ב, פרק יד, פסוק כה-כז).  ועוד דוגמאות למכביר כמו

     גדעון ואחאב.  

ה.  סיבת הגאולה היא לא רק תשובת העם אלא יסודותיה נעוצים במקום אחר בכלל, הגורם הקובע הוא  

     קידוש השם וחילולו בעולם, וכפי שתיאר זאת בהרחבה יחזקאל הנביא: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה

     אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם.  

     וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי    

     בָכֶם לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל, פרק לו, פסוק כב-כג) . 

                    צריך על כן הרבה אמונה, חזון וסבלנות כדי שהמהלך הארוך הזה יבשיל לאטו, שכל הגלויות יתלכדו לעם אחד, יחזרו אל שורשיהם הרוחניים, אל האמונה, והתיקון הרוחני ישלים את הגאולה החומרית.    

                    כשם שמושגי הגאולה צריכים להיתפס באופן ריאליסטי, מעמיק ומורכב, כך גם התורה כולה. התורה היא תורת חיים, היא רלוונטית לכל דור. רוחניות שלא מחוברת למציאות היא ערטילאית, חסרת חיים ומנוונת. התורה מבקשת לתקן עולם במלכות שדי, היא דורשת מישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", לא להסתגר בבועה, בעיר של תורה או על גבעה, אלא לרומם את העולם כולו אליה, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". על כן חיי המעשה, היצירה והמפעל אינם זרים לקודש, להפך, יישובו של עולם ובמיוחד ישוב ארץ ישראל הם מצווה, ומציאות חיים זו היא בסיס ליצירת חיי תורה שלמים, "תורה ועבודה".    

                    הציונות הדתית נוטלת חלק במדינה, בצבא, בהתיישבות, במדע ובתעשייה, ורואה בכל אלה בסיס לבנין התורה הרוחני הגדול. שלמות התורה מחייבת זיקה הדוקה למציאות ולכל הישגי המדע, כמו שכתב בעל 'פאת השולחן' בשם הגאון מווילנה "כפי שיחסר לו לאדם הידיעה בשאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה".   

                    הראי"ה קוק זצ"ל בתפיסתו ההרמונית ראה את העולם כאחדות אחת, פסיפס שכל הגוונים והקטבים משתלבים בו לשלמות אחת והיעדר כל אחד ממרכיביו מותיר אחריו חלל חסר. בתורת "האחדות הכוללת" חיבר הראי"ה קוק פנים שונות ומנוגדות בנפש האדם, בתורה ובמציאות, לאחדות אחת, קודש וחול, רגש ושכל. לפיכך כל האומר "תורה לבדה", אף שכוונתו לטובה, גם תורה אין לו, ועלינו להגדיל תורה ולהאדירה מתוך גדלות רוח ועמקות מחשבה, החובקת את כל הטוב שבאוצר הידע והתרבות העולמי.  

מאת:  הרב יגאל אריאל

            רב הישוב נוב

            רמת הגולן