הדפסה
משנת הציונות הדתית -

מגלות לגאולה

מאת הרב שלמה רוזנפלד

מאת:  הרב שלמה רוזנפלד

            ראש ישיבת ההסדר 'שדמות נריה' 

            שדמות מחולה

רוזנפלד שלמה  מגלות לגאולה

הקדמה 

תמצית הייעוד של תנועתנו, להעלות וליישם את התורה מגלות לגאולה. נערוך כאן דו-שיח בין הנציגים של הציבורים הקיימים היום, ונשמיע את דרכנו, מתוך עולמה של תורה בעידן של גאולה.

הגדרת התקופה 

חילוני: אנו בתקופה של תחייה לאומית, ככל העמים, ובתקופה של מימוש זכותנו כמדינה עצמאית.

חרדי: אנו עדיין בגלות, עד שתיכון כאן מדינה על פי התורה, וזה יהיה רק בביאת משיח. גם בניו יורק

           ובלונדון יש מרכזי תורה גדולים, אף שאכן קרה משהו מיוחד כאן בארץ ישראל, אלא שבחלק ניכר  

           מהווייתה, ייחוד זה לא מתנהל על פי התורה. 

ציוני-דתי: סימני גאולה ניכרו כבר בעת ההתעוררות של המון נדחי ישראל לחזור לארצם, והוא 'קיבוץ

                   הגלויות' עליו ניבאו הנביאים ועליו התפללנו "ושא נס לקבץ גלויותינו".

                   נתקיימה בארצנו קללת האומות השולטות עליה "ושממו עליה אויביכם היושבים עליה" (ויקרא,

                       פרק כו, פסוק לב). קללה זאת לאויבים, ברכה היא לנו, שלא יצליחו להתיישב בה עד אשר נחזור

                   אליה מהגלות (ראה רש"י ורמב"ן שם).  

                   לעומת זאת, כשחזרו אליה בניה, הארץ מגלה להם חיבה יתרה בברכתה בפרותיה ותוצרתה,

                   כדברי התלמוד (בבלי, סנהדרין, דף צח עמוד א): "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר

                       (יחזקאל, פרק לו, פסוק ח): " ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל".  

                   זכינו לשלטון יהודי הנבחר על ידי רוב ישראל, אשר לפי הראי"ה קוק יש לו מעמד משפטי של

                   מלוכה (משפט כהן, קמד, טו-א).  מרכז התורה של העולם היהודי לגווניו השונים חזר לארץ                         

                   ישראל, דבר שלא היה כמותו מאז הבית השני.  גם אומות העולם הכירו בנו, דרך הצהרת

                   בלפור, דרך וועידת סאן רמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, דרך החלטות האו''ם, כך שאין

                   יותר חשש ל-'שלושת השבועות' שבסוף מסכת כתובות, ובין היתר - שלא לעלות בחומה ולא

                   למרוד באומות.   

התחייה הלאומית  

חילוני: הכל החל בהתעוררות על רקע לאומי, ולא דתי, של 'חובבי ציון' שהקימו את המושבות הראשונות 

             בארץ ישראל, אך התאוצה באה בדמות ד"ר בנימין זאב הרצל, מחולל ומנהיג התנועה הציונית,

              ומנהיגים לאומיים אחרים והתנועות הציוניות שבאו אחריו, עד היום.  

חרדי: אכן תנועות אלו לא היו על פי דרך התורה, ולא על פי רוב גדולי התורה, אך בל נשכח שהיו כאן

           הרבה יהודים שומרי תורה ומצוות שיישבו את ארץ ישראל עוד לפני התנועות הללו. 

ציוני-דתי: ההיסטוריה מוכיחה כי כיסופי העלייה של יהודים לארץ ישראל בכל הדורות היתה על מנת

                   לקיים את מצוות יישוב הארץ. תהליך זה התחיל על ידי רבי יהודה הלוי, הרמב"ן, רבי אשתורי

                   הפרחי, דרך עליות החסידים ותלמידי הגר"א. המשיכו בכך מבשרי הציונות: הרב אליהו

                   גוטמכר, הרב יהודה  אלקלעי והרב צבי הירש קלישר. גם מראשי תנועת 'חיבת ציון' היו גדולי

                   תורה כמו הרב שמואל מוהליבר והרב יצחק יעקב ריינס. היו עוד אחרים שתמכו בהם ובתנועה

                   הציונית ובראשם הראי"ה קוק, שהטביע חותמו על כל התקופה ועל כל הזרמים. גם חלק ניכר

                  ממייסדי המושבות היו שומרי תורה ומצוות כנזכר במגילות הייסוד ובתקנון של המושבות,

                  המוצגים בבתי הראשונים שם. נכון שחלק ניכר מאלה שהנהיגו ואף התיישבו בארץ בעת

                  החדשה ממש, היו חילוניים. אכן על זה קונן הראי"ה קוק את דברי התלמוד סוטה (בבלי, סוטה,

                      דף מח עמוד ב): "והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב (זכריה, פרק ד, פסוק י): כי מי בז ליום קטנות? מי גרם

                 לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה. "מי בז ליום קטנות".

                  הראי"ה קוק מזכיר את רש"י המוסיף: "קטנות אמונה שהייתה בהן". 

                  אמנם את התנופה הגדולה ואת התנועה המדינית לעלייה ובניית המדינה, משכו בעיקר מנהיגים

                  שאינם שומרי תורה ומצוות, ועל כך כולנו צריכים להכיר להם תודה. בוודאי צריך להכיר תודה  

                  גם לציבור החרדי ומנהיגיו שהתנגדו לכל המהלך הגדול הזה, אך בפועל עלו לארץ ישראל

                  והתיישבו בה.  עולם התורה המפואר הקיים היום הוא תוצאה של כל המהלך הגדול הזה,

                  שכמובן זכה לסיעתא דשמיא גדולה בכל התקופה הזאת.  


יהדות ודמוקרטיה  

חילוני: הקמת המדינה הייתה על פי רעיון הדמוקרטיה, שבו העם קובע ובוחר את הרשויות שלו: הרשות   

             המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. כמובן, יש לנו זיקה לתנ"ך, ומכוחו חלמנו להקים

             את המדינה.  במישור הדתי - נתייעץ, כמובן, עם הרשות הדתית, אך במישור הציבורי - רשויות

             השלטון הדמוקרטי הן שתקבענה את מערכת החוקים. 

חרדי: אנו מכירים רק בשלטון התורה שייכון לעתיד במלא עוצמתו. המדינה היא גורם מציאותי שאנו

           מכירים בו, כבכל שלטון שיהודי חי בו, מטעם 'דינא דמלכותא'.   

ציוני-דתי: המדינה היא חלק מתהליך של גאולה והשלטון בה הוא ביטוי חלקי למלכות ישראל,ואכן

                   כאן 'דינא דמלכותא'. אמנם, עדיין יש ציבור ניכר שאינו רואה זאת כך, ובינתיים, הדמוקרטיה

                   היא צורת שלטון שיש בה הרבה סימנים חיוביים המתאימים אף ליהדות. אם יש סתירה בין

                   דיני התורה והדמוקרטיה, בוודאי שחוקי התורה מעל הכל. אך צריך להיאבק על כך בדרך של

                   הידברות, וככל שנהיה יותר שותפים במדינה - כך נמנע את הסתירה ביניהם  וכך נוכל להשפיע

                   על הנחלת המשפט העברי בארץ.    

התחדשות  

חילוני: נשארתם בגלות, ללא ערנות לרוח התקופה.  

חרדי: אנו עדיין בגלות, ומשמרים את הישן, עד לביאת משיח.  רק אז יפסקו הסנהדרין מה לעשות. 

ציוני-דתי: אנו בשלבים מתקדמים של הגאולה, שראשיתה התחייה הלאומית כדברי הראי"ה קוק,

                   ובראשית צמיחת גאולתנו כדברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. אנו רוצים ופועלים ש"הישן                 

                   יתחדש והחדש יתקדש" (מיוחס לרב קוק). 

חילוני: אם כך, מדוע אין חידושים ושינויים בהלכה, עם שינוי המציאות.   

חרדי: התורה היא נצחית,לא תשתנה, כאמור: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות

           לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים, פרק יג, פסוק א).   

ציוני-דתי: אכן התורה היא נצחית, וממנה נובע היחס להתמודדויות של כל תקופה. אכן,יש חידושים גם

                   בימינו, ביחס לחידושי התקופה,כנזכר בכל ספרי השו"ת (שאלות ותשובות) והמחקר התורני של

                   דורנו: רפואה והלכה, הלכות צבא, מכונים שונים בענייני יישום מצוות התלויות בארץ, מערכת

                   כשרות ארצית המותאמת לחידושי טכנולוגיות מזון, תקנות בעניינים שונים כגון היתר מכירה

                   ואוצר בית דין בשמיטה , היתר עסקה בממון, תקנות הרבנות הראשית בענייני אישות ומשפחה

                   ועוד.  לכן, תפקידם של ממשיכי רצף המסורת והפסיקה הוא ליישם את התורה הנצחית בכל

                   דור ותקופה, בהתחשב בנתונים החדשים אותם היא יכולה לרתום לעולם הפסיקה. 

תרבות ורוח 

חילוני: מה עם עולם התרבות והרוח?  

חרדי: אין תרבות ורוח מלבד רוח התורה. מה זה בכלל תרבות? האם תרבות העולם הסובב אותנו? הלא על

           כך נלחמנו בחנוכה נגד ההתיוונות. אמנם, שיכלול בחיי היומיום, נקבל בברכה, כסיוע לחיי התורה.

ציוני-דתי: אנו מתייחסים לעולם הרוח ע'ל פי גישתו של הראי"ה קוק (המחשבות). לשיטתו, עולם הרוח

                   נחלק לשלושה תחומים עיקריים: א.  עולם הקודש, בו אנו יונקים רק מתורת ישראל.  

                                                                         ב.  עולם החברה, שיש לו סגנון שונה מאומה לאומה. זהו

                                                                              תחום ביניים בו נחלקו חכמים מה לשייך בו לעם ישראל.

                                                                         ג.  עולם חכמת הטבע או ענייני רוח, שהם מועילים או

                                                                              נימוסים לכלל האנושות, ובזה נהגו גדולי הדורות לקבל

                                                                              "מן החסידים והחכמים שבכל אומה". זהו שנאמר:             

                                                                              "חכמה בגויים - תאמין. תורה בגויים - אל תאמין". 

'איש באמונתו יחיה' – האומנם? 

חילוני: אני יהודי בדרך שלי, עם זיקה להיסטוריה של עמנו, ועם זיקה למסורת. אני מכבד אחרים, אך

             שלא יפריעו לי בדרכי: איש באמונתו יחיה.  

חרדי: אנו רוצים מחויבות לקיום מלא של התורה ומצוותיה. קשה להיות יהודי למחצה, לכן, נאבק על  

           זכותנו לחיות בקיום תורה מלא. אמנם, ננסה לקרב  גם אותך לעולם התורה. לא נהיה שותפים

           מלאים לשלטון שעוסק גם בעשיית דברים שלא על פי התורה, כיון שבכך נהיה "מסייעים לדבר

           עברה".  

ציוני-דתי: מעצמנו - אנו דורשים שלמות בקיום התורה בכל תחומי החיים. מאחרים - אנו מצפים שיכירו

                   במחויבות למסורת עמנו ובחיים משותפים של בניית הארץ, תוך קרוב לבבות . לכן, נשאף

                   להמשיך את השותפות בבנין הארץ על פי התורה.  אמנם כבסיס משותף, אנו דורשים פרהסיה 

                   יהודית בחיי המדינה ומוסדותיה, ומתוך הידברות והבנה נגיע גם להסכמות נוספות. בינתיים,

                   אנו מנסים לתת צביון יהודי למדינה, כמה שניתן, וזאת רק מתוך שותפות של אמת בכל

                   מוסדות המדינה. אכן יש הרבה מגזרים כמו הצבא, בהם יש כיוון כללי של מדינה יהודית, ועוד

                   חזון למועד.   

היחס לזרמים השונים   

חילוני: כל מי שמצהיר על זיקה ליהדות, חי כאן בארץ, ושותף בה בכל תחומיה ובמיוחד בהגנתה, יכול

             להיחשב כיהודי וזכאי להיות אזרח שווה זכויות.  

חרדי:  רק מי שמקבל את התורה ומצוותיה  על פי גדולי התורה שבכל דור ודור, הוא זכאי להיות יהודי.

            גם מי שלא שומר את כל התורה, מבין שהרבנות האורתודוכסית היא המייעצת ומחליטה מהי דרך

            היהדות. לנו יש את גדולי התורה, הממשיכים את המסורת היהודית הרצופה, ועל פיהם יישק דבר.  

ציוני-דתי: ה-'שולחן ערוך' היהודי ומפרשיו, הוא הקובע לעם ישראל. כמובן, שגדולי ישראל במשך

                   הדורות, המשיכו קו זה עד ימינו. נכון, שגם בין גדולי ישראל יש הבדלים ומחלוקות, אך הכל

                   מאותו בסיס, ולכן בימינו יש הבדלים ביחס למדינה. לנו קמו מנהיגים רוחניים ופוסקים שראו

                   התקופה כגאולה, וממילא היחס ההלכתי למדינה הוא בהתאם. 

                   הזרמים שאינם פועלים על פי תורת ישראל, כגון הרפורמים, קונסרביבים וכדומה, יכולים

                   להיות יהודים (אם לא חרגו מההלכה של ענייני אישות וגיור) באופן פרטי, אך בוודאי שלא

                   יוכלו לפסוק או להיות סמכות רשמית  לעניינים ציבוריים הלכתיים.  

גיור 

חילוני: בוודאי, שכל המעוניין להתגייר צריך להקל עליו, אם הוא מעוניין להיות חלק מעם ישראל. 

חרדי: כמובן, שגר צדק אמיתי הוא רק מי שהתגייר על מנת לקבל תורה ומצוות. אין למהר לגייר בכמויות,

           כיון שכבר נאמר בתלמוד (בבלי, יבמות, דף מז עמוד ב.  קידושין, דף ע עמוד ב.  נידה, דף יג עמוד ב):  

           "קשים גרים לישראל כספחת".     

ציוני-דתי: יש להבחין בין מי שרחוק לגמרי ורוצה להיות יהודי, שצריך יותר לדקדק אחריו, האם באמת

                   הוא בא להיות יהודי שומר תורה ומצוות, לבין מי שבא מרקע יהודי, וסבל משום כך, כמו

                   צאצאי יהודים מחבר העמים שלא ידעו מהי יהדות, וחשבו שגם בן לאב יהודי הוא יהודי, וכן

                   אתיופים ששמרו על אורח חיים יהודי מסוים, שצריך לסייע בידם ולהקל בהליכי הגיור שלהם.

                   התפללנו בכל הדורות לקיבוץ נדחים, וידענו שלא כולם יהיו יהודים למהדרין, ולכן ננסה לעזור

                   להם בדרכי נועם לחזור לחיק העם היהודי. 

שרות צבאי לבנים  

חילוני: כלל יסודי בבניית עם הוא חובתו להגן על עצמו וארצו, לכן כל אדם החי כאן במדינה חייב לשרת

             בצה"ל.  

חרדי: אנו עוזרים להגנת המדינה על ידי לימוד התורה שיש בכוחה להגן על כל עם ישראל.  איננו רוצים

           שיתרוקנו הישיבות וגם איננו רוצים שבנינו יתקלקלו בצבא.    

ציוני-דתי: אנו מחנכים את בנינו לשרת בצה"ל היות והגנת המדינה היא מלחמת מצווה, שאליה יוצאים

                   אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים).

                   הצבא מאפשר ומעודד מסגרות שונות המתאימות לנוער הדתי, וככל שנשתלב יותר בכל יחידות

                   הצבא, בתנאים המתאימים, כך נשפיע ונעזור לצה"ל להיות כצבאו של יהושע בן נון ודוד המלך.  

שרות לאומי לבנות  

חילוני: יש חשיבות מיוחדת בגיוס נשים לצה"ל, כסיוע בהדרכה ובמקצועות תומכי לחימה. לאחרונה, אף

             הוכח שהן יכולות לתרום בחיילות הקרביים.  

חרדי: חס ושלום שנוציא את בנותינו מהבית. הן "כל כבודה בת מלך, פנימה" (תהילים מזמור מה, פסוק יד).

           בוודאי לא לשרות צבאי אך גם לא לשרות לאומי. בנותינו יתרמו את חלקן למדינה ולעם היהודי   

           על ידי בניית משפחות ברוכות ילדים.   

ציוני-דתי: אין לבנות לשרת בצה"ל גם משום החזקת נשק שאינו כלי המתאים להן, ככתוב: "לא יהיה כלי

                  גבר על אישה", והן משום בעיות מוסר וצניעות הנוצרות בשרות הצבאי, הן לבנים והן

                  לבנות. כמובן, שיש גם נזק בשרות הבנות, הדורש מאמץ פיזי ונפשי קשה, בעיקר בחיילות

                  הקרביים, כפי שהוכח כבר בצבאות זרים, ובמחקרים בארץ. אנו מאמינים כי אווירה של שירות

                  מעורב פוגעת ב"כי ד' אלוקיך מתלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש".     

                  לעומת זאת, בשירות הלאומי - שהוא גוף אזרחי המנוהל על ידי  גורמים המחנכים על פי התורה

                  - תורמות הבנות בכל תחומי החיים, לא פחות מאשר חברותיהן בשרות הצבאי.  

                  כל הנשים בימינו,כולל בעולם החרדי, יוצאות מהבית לעבוד. לכן, כבודן של הבנות היום, להכיר

                  את המציאות, להתמודד איתה ולתרום למדינה מתוך דרכה של תורה.     

מעגל העבודה 

חילוני: אנו חיים בעולם מודרני בו כל אחד חייב להשתלב במעגל העבודה, ולהיות יצרני בכל תחום שיהיה,

             ובכך לתרום לחברה ולמדינה. 

חרדי: עיקר עיסוקנו הוא ללמוד תורה, גם מתוך הסתפקות במועט, "כי הם חיינו ואורך ימינו". אמנם, אם   

           אי אפשר לחיות ללא פרנסה כלשהי אזי יש לעבוד כדי לחיות, אך אם אפשר להיות מורה או 'כלי

            קודש' עדיף. אם לא, יש לחפש מקצוע או עיסוק שיוכל לחיות בו כדי מחייתו. אין לנו מחשבות של

           פיתוח העולם הגדול, בכך יעסקו עמים אחרים.   

ציוני-דתי: בשנים הראשונות חשוב ללמוד תורה, על מנת להיות תלמיד חכם או לפחות בן תורה, בוודאי

                   אם יוכל להרביץ תורה ברבים. לרוב, לימוד התורה חשוב הואיל והוא מועיל לכל תחום

                   שיעסוק בו האדם. אנו גם לומדים את יתר המקצועות לצורך פרנסתנו. בשילוב תורה ועבודה

                   אנו מוציאים לפועל את האמונה בקב"ה ובתורתו. חשוב לחיות על פי דרכו רבי ישמעאל, דרך

                   תורה ועבודה, עליה נאמר (בבלי, ברכות, דף לה עמוד א) "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם".

                   אין אנו מודדים את העבודה רק בהיבט יצרני כלכלי, אלא שבשילוב תורה ועבודה נועיל ליישום

                   התורה בחיי היומיום, וגם להביא את דבר ד' בכל תחום.  

תורה ומדע 

חילוני: המדע עומד לשירות האדם: להחכימו, לייעל את חיי היומיום שלו, ולשמור על בריאותו וסביבתו.

חרדי: מכיוון שהתורה היא עיקר חיינו, אין לנו עניין לעודד להתעסק במדע אלא לצורך פרנסה או לקבל   

           את השיפורים שהוא מועיל לאדם. יש מספיק אחרים שיעסקו בכך. 

ציוני-דתי: אנו עובדי ד', כך שהעיסוק במדע מביא לכמה תוצאות של עבודת ד': לאהבת ד' ויראתו, כנזכר

                   ברמב"ם (תחילת יסודי התורה), הייעול והשיפור באמצעות המדע עוזר לחיים בריאים יותר, לחיי

                   חברה מתוקנים יותר, מיקל על האפשרות לעבוד את ד' יותר ללא טרדות, ביותר זמן. המדע

                   מסייע גם בשיטות לחשיבה ולמציאת פתרונות לבעיות הלכתיות.   

                   לדוגמא – לא ניתן לשער את איכות ועוצמת לימוד התורה באמצעות נפלאות המחשב. כלומר,

                   פיתוחים מדעיים יכולים להוות חיזוק עצום לתורה ולאמונה. 

התמודדות עם בעיות השעה     

חילוני: האדם הוא יצור חכם, עם יכולת פעולה עצמית, ותפקידו להפעיל את כל יכולתו (במגבלות החוק,

             כמובן), ולעמול על כך בחיי היומיום, וכמובן  תוך כדי עזרה של החברה הסובבת אותו.

חרדי: ד' הוא מנהיג העולם ואנו עושי רצונו, וממילא נחיה על פי התורה ונתפלל לעזרתו בכל תחומי  

           החיים. רבותינו הם הסמכות להעברת התורה, ומהם נקבל הנחיות כיצד לפעול בתחומים השונים.

ציוני-דתי: ד' נתן לנו את התורה כדרך חיים ואת חכמי התורה כנציגיה. חכמי התורה מכוונים אותנו   

                   בעולם הרוח וביישומו למעשה  על פי התורה. עם זאת, דרכי הפעולה של האדם תלויים  

                   בהשתדלותו כגורם קובע בהתנהגותו היומיומית. גם בעולם החסידות, בו האדמו"ר הוא גורם

                   מאד קובע, עיקר הדרכה היא באמצעות ברכה, כדברי בעל התניא (אגרת כב).

                  ד'  דורש מאיתנו, שעם אמונתנו בהשגחתו, וביחד עם הצורך בתפילה, נשתדל בכל תחום, כי

                  "אין סומכין על הנס". בעצם ההשתדלות אנו שותפים בבריאה, והקב"ה אף רוצה שנפתחה

                  יותר, כפרוש הרמב"ן על "וכבשה", אך אנו יודעים ומאמינים, שעם זאת הכל תלוי בו.

                  הרמח"ל בספרו 'חובות הלבבות' (שער הביטחון, פרק ד) אומר על כך, שזה מבחן אמוני גדול, שעם

                  כל ההשתדלות האנושית אנו מאמינים ש-"הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים".