הקדמה 

המשימה – היומרנית למדי – להציג את דמותו של היהודי-ציוני-דתי האידיאלי עלולה להטיל מורא על הכותב. טבען של הגדרות כאלו כי הן מוכרחות להיות דוגמטיות, שטחיות וכוללניות, ותוקף זמנן מוגבל. מעבר לכך, הגדרות מציבות יעד העלול להתגלות כבלתי ניתן להשגה, ורק מוסיפות תסכול ומבוכה, לדור שבלאו הכי נבוך ומתוסכל. לכן, היעד שאציב לעצמי במאמר זה הוא שונה במקצת: אנסה לנתח את מקומה והשפעתה של הציונות הדתית בחברה הישראלית, ואת האפשרויות העומדות בפני הצעיר הדתי-ציוני לתפוס בה מקום משמעותי יותר ומשפיע.    

משבר הדור הנוכחי 

המציאות בשנים האחרונות הציבה בפני הציונות הדתית מכשולים ואתגרים קשים. העולם משתנה, ערכים מתחלפים, ונראה כאילו אמיתות היסוד עליהן חונכנו וחינכנו - קורסות. דומה כאילו ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים החליטו לנפץ את ערכי יסוד עליהם גדלו שלשה דורות הציונות הדתית. הדבר אמור בעיקר כמובן בהחלטות הנוגעות לארץ ישראל, אך גם ערכים רבים נוספים מתערערים: זהותה היהודית של המדינה, מקום הערכים והמוסר היהודי בחיים הציבוריים של מדינת ישראל, צביון הרחוב הישראלי, אופי התרבות השלטת בחוגים המשפיעים במדינה, היחס לירושלים ולמקומות הקדושים, שאלת מיהו יהודי, מערכת המשפט, הזכות להקמת יישוב יהודי בישראל, ועוד ועוד -  כל אלו עברו טלטלות ומשברים חמורים. באופן כוללני, ניתן לציין את ימי תהליך אוסלו (1993-1995) כתחום הזמן בו למעשה הציונות הדתית הודרה מהשפעה בתחומים מרכזיים במדינה, והיא עומדת מאז מול טלטלה של גלים וסערה בלתי פוסקת.   

                    טבעי איפוא כי במצב זה מתרבים הייאוש והמבוכה, הפניית עורף לערכי היסוד ולמחנכים שמייצגים אותם. אצל רבים מבני ובנות הציונות הדתית קיים ייאוש הולך וגובר מהמדינה ומוסדותיה, מהתקשורת לגווניה, ממערכת המשפט ומהחברה הישראלית בכלל. הנוער מחפש ערכים שונים או נוטש לחלוטין את הדרך. יש הפונים לחיים יהודיים מסוג אחר -  חסידות וחרדליו"ת, ומתנתקים מהשילוב של יהדות לאומית וציונות-דתית. במגמה זו טמון פוטנציאל לתהליך מסוכן: היא עלולה להוביל לקרע הולך ומעמיק בתהליך המזין את עצמו. נתק וייאוש יובילו להפסקת ההידברות וניוון הקשרים בין הציבור הדתי-לאומי ושאר חלקי החברה עד כדי קושי למצוא שפה משותפת, עובדה שתעמיק את השסע, וחוזר חלילה. כבר היום הולכות ונוצרות שפות שונות, מושגי יסוד שונים, דמויות מופת שונות ויעדים אישיים ולאומיים שונים ורחוקים, ההולכים ומתרחקים. 

                    הנוער המתחנך במוסדות הזרם המרכזי של הציונות הדתית, בעיקר בישיבות ובמכינות הדוגלות בקדושת המדינה כערך מרכזי בחינוכן, ושואף להמשיך את ה"ברית ההיסטורית" עם השכבות והקבוצות המובילות בחברה ובמדינה, עומד מול מכשולים כבדים; הוא ממודר למעשה מעמדות השפעה על דמותה של המדינה, הן בתחום המדיני והפוליטי, והן בתחום הציבורי, החינוכי, החברתי, התקשורתי, האמנותי ועוד ועוד. עמדות ההשפעה המרכזיות נוכסו על ידי  השמאל לגווניו; הוא השולט בתקשורת, בפוליטיקה, במשפט, בחינוך, באמנות, בתרבות, בכיוון המדיני, ובסולם הערכים. ערכי היסוד ודמותה של מדינת ישראל העכשווית אינם נקבעים בישיבות אלא באוניברסיטאות; וכן, כפי שכבר נוכחנו בעבר הקרוב, גבולותיה של המדינה אינן נקבעים רק בשטח, ביישובים, בגבעות ובמאחזים, אלא מוכרעים במסדרונות הפוליטיים החשוכים.     

שינוי ערכים ומוקדי השפעה בחברה הישראלית  

התהליך המדובר העמיד חומה, לכאורה בלתי עבירה, מול דור שלם של צעירים דתיים-לאומיים, שניסו להשתלב בעמדת מנהיגות והשפעה במדינת ישראל, במסירות ובמאמצים כבירים; אך מתברר כי הערכים שאפיינו את החברה הציונית עד לפני שני דורות, אשר דרכם ניתן היה להגיע לעמדות השפעה וליכולת הנהגה,  כבר אינם רלוונטיים. בנושא זה ניתן לציין בעיקר שלשה תחומים- התיישבות, שירות צבאי והתנדבות חברתית.   

                    לפני קום המדינה היתה זו  ההתיישבות, בעיקר הקיבוצית, שעיצבה את מפת המדינה והיוותה ערך מרכזי בציונות. נושאיה התקבלו כנושאי הלפיד המורים את דרך ההגשמה וקובעים את סולם הערכים. אך בדור האחרון ההתיישבות כבר איננה מהווה ערך מרכזי, ולמעשה איננה ערך כלל בחברה הישראלית של היום. הביטוי המעשי והברור ביותר לשינוי הגישה היה כאשר המדינה התחייבה להרוס במחי בולדוזר אזורי התיישבות מפוארים, תמורת פיסת נייר או אף בלעדיה. מי שהחל בתהליך היה כמובן מנחם בגין, שמעולם לא ראה בהתיישבות ערך מרכזי ומוביל, והחליט להרוס את יישובי סיני תמורת חוזה שלום עם מצרים. (במאמר מוסגר נציין, כי טיבו של "חוזה השלום" הוברר החל משנת 2000 כאשר מצרים אפשרה לארגון החמאס להחדיר לעזה עשרות אלפי טילים וכמויות אדירות של נשק וחמרי חבלה). אך שיא התהליך והדוגמה הבולטת ביותר היו כמובן גירוש והריסת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון במסגרת התנתקות חד צדדית, שיוזמיה לא טרחו אפילו להביא לה נימוקים הגיוניים. מספר הוגי דעות ישראלים אף הביעו דיעה כי ההתנתקות היתה בעצם "נקמה" במתנחלים; מסתבר כי ההתיישבות לא העניקה לציונות הדתית עמדת השפעה, אלא למעשה ההיפך. תנועת ההתיישבות ההיסטורית היתה  "אליטה משרתת", והובילה את ערכי החברה הישראלית למעלה משני דורות; אך לאחר שהציונות הדתית הפכה את ההתיישבות לדגל מרכזי והשקיעה בה מאמצים עצומים, היא נוכחה לדעת כי ההתיישבות כבר אינה ערך מוביל, ומגשימיה אינם מתקבלים כמעצבי תרבות ולא כמנהיגים פוליטיים. יתר על כן: אפילו התיישבות בתוך תחומי ישראל הקטנה (הקו הירוק) נתפסת היום כפוגעת בשטחים הפתוחים ובערכי שימור הסביבה, והקמת יישובים חדשים נעצרה.   

                    תחום נוסף הוא השירות בצה"ל. הנוער הדתי, השואף להיות שותף שווה זכויות בהנהגת המדינה, הפך את השירות הקרבי המשמעותי והפיקוד בצה"ל לערך מרכזי. כבר נכתב ונאמר רבות על חלקו הגדול של  הנוער הדתי ביחידות הלוחמות בצה"ל, בחטיבות החי"ר, בקורסי הפיקוד, ולצערנו גם בבתי העלמין הצבאיים. אך מסתבר, כי למרכזיות ונוכחות פעילה זו בצבא אין כל השפעה בחוגים המחליטים אילו יעדים ומשימות יוטלו על הצבא; החלטות אלו מתקבלות על ידי  מספר מצומצם של בעלי הון והשפעה בדרג המדיני, הפועלים על פי שיקולים ואינטרסים שונים לחלוטין. הדוגמא קורעת הלב ביותר היתה בתקופת גירוש גוש קטיף, כאשר אלפי צעירים דתיים, שהתגייסו לצבא מתוך מוטיבציה ותחושת שליחות עליונה,  נאלצו למלא פקודות  גירוש, עקירה והרס, וליטול חלק בתהליך הנוגד לכל השקפת עולמם ואמונותיהם. מעטים סירבו ליטול חלק במעשה הגירוש עצמו, ורבים מאד נקרעו בין ערכים סותרים: מחד - נאמנות לתורה, לארץ ישראל, לערך ההתיישבות, לחבריהם ומשפחותיהם, ומאידך - שאיפתם להשתלב בתפקידי קצונה ופיקוד וביחידות מובחרות. התברר כי ההקרבה ומסירות הנפש של הנוער הדתי בצה"ל אינן מקנות לו עמדת מנהיגות והשפעה במדינה. החברה הישראלית אמנם מעריכה את צה"ל ואוהבת את חייליו, אך היא השתנתה, ואיננה רואה בשירות הצבאי בסיס מספיק המאפשר לשותפים בו להימנות על מקבלי ההחלטות וצמרת הנהגת המדינה.    

                    תהליך דומה קרה גם להתנדבות החברתית, המאפיינת את הנוער הדתי. ההתנדבות העצומה במסגרת עמותות חסד, עזרה לזולת ולנצרכים, טיפול בילדים חולים ונכים, סיוע לעולים, ועוד ועוד -  זוכה להערכה, אך לא לעמדת השפעה חברתית או פוליטית. שלא כבעבר, החברה הישראלית כבר אינה רואה בשירות למען הכלל "מניית יסוד",  המעניקה גם זכות החלטה על אופי המדינה ועתידה. הציונות הדתית, המקריבה את עצמה למען הכלל, כמו שהיתה החברה הקיבוצית עד לפני שנות דור – אינה זוכה לחלק ראוי בעיצוב פני המדינה, צביונה ושאיפותיה הערכיות,  המדיניות והחברתיות, כפי שזכתה לו התנועה הקיבוצית בזמנה.   

                    נשארה אם כן, השפעה בתחום הפוליטי הישיר, כשדה פעולה אפשרי לשותפות בעיצוב המדיניות והחברה הישראלית; אך מסתבר כי גם כאן רבים המכשולים, והצעיר הרוצה להשיג הישגים משמעותיים למען ערכי הציונות הדתית צפוי לאכזבות מרות. אני שומע לעיתים בין חברי נימה של ביטחון מופרז ביתרון הדמוגרפי של המגזר הדתי והחרדי, האמור לתקן את המעוות ולהחזיר את הציונות הדתית ליכולת השפעה על דמות המדינה; אך אינני יכול להיות שותף לתחושה זו. עובדה היא, אף על פי שהחברה הדתית מובילה בשיעורי הילודה, הרי שיעור ייצוגה ועוצמתה הפוליטית נמצאות במגמת ירידה דראסטית. בעבר המפד"ל היתה בעלת תפקיד מרכזי בעיצוב פני המדינה, אך השפעה זו כמעט נעלמה.  יש התולים מצב זה בפילוגים ובפיצולים שעברו על התנועות הפוליטיות המייצגות את הציונות הדתית, וכנראה שאכן יש לגורם זה השפעה כלשהי, אך זו אינה הסיבה היחידה. הציונות הדתית שגילתה כישרונות רבים, והצמיחה כוחות מגשימים ומצליחים בתחומים רבים, נכשלה בתחום הפוליטי, ואיננה מקבלת את מידת ההשפעה לה היא ראויה, אפילו מבחינת היחס המספרי. מסתבר כי כדי להצליח בפוליטיקה בישראל צריכים כישורים אחרים, שבהם אינה מצטיינת; מה גם כי מבחינה מספרית שיעור המשתייכים במובהק לתנועה זו אינו עולה על כ- 10% מהמדינה. ציבור לא קטן  שבאופן מסורתי נמנה על הציונות הדתית החליט להסיק מסקנות והצטרף לליכוד, כדי לעצב באמצעותו מנהיגות יהודית למדינת ישראל ו"לתקן עולם במלכות ש-די". כמובן ששאיפה זו היא הגיונית ונאצלת, אך הגשמתה נתקלת בקשיים רבים, בעוינות ובהצבת מכשולים כבדים על ידי מנהיגות הליכוד. יתכן כי בעתיד תצליח תנועה זו להתגבר ולצבור השפעה, אך די בהתייחסות הליכוד עד כה לפעיליה כדי להוכיח את טענתנו. 

                    נוכח מציאות זו, מוצאים רבים מצעירי הציונות הדתית את עצמם מול שאלות כבדות וקשות ותסכולים גוברים. כאמור, יש הפונים לדרכים אחרות, הן בעולם החרד"לי והן בעולם החילוני; אחרים מתנתקים, נפשית ומעשית, מהשתייכות למדינה ולחברה; ואחרים פונים עם שאלותיהם לבית המדרש. בשנים האחרונות החלו מספר ישיבות לאומיות - ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר ומכינות - לבלוט בפיתוח הגות ציונית-דתית ממלכתית והרמונית; ישיבות אלו מציעות לתלמידיהן עולם רוחני שלם, האמור להסביר את המציאות ולייצר את הכלים לעצב אותה. לשם כך על הבחור לגדול בתורה ולהפוך לבעל יכולת השפעה רוחנית וחינוכית. כמו כל הישיבות הציוניות, הן מתבססות על היסוד שהניח הראי"ה קוק זצ"ל בהשקפתן כי התהליך הציוני הוא אתחלתא דגאולה; אך בהגותן התפתח שלב נוסף, לפיו המדינה וממשלת ישראל מהוות בפועל התגלות דבר ה' בדורנו, עד כדי הענקת מעמד כמעט א-להי לכל מעשה של הממשלה והמדינה, כולל מעשים והחלטות המנוגדים בבירור לערכי התורה ומצוותיה, לשכל הישר, להחלטות הבוחר ולאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של עם ישראל. העולם הרוחני המאפיין ישיבות אלו הוא מלא אור וקסם, תקוה ואמונה; אך בפועל, המפגש בינו לבין העולם המעשי מוביל למחסום בלתי עביר, ונתקל באותן בעיות עליהן עמדנו לעיל. בעוד הישיבות הללו מחנכות לכיוון של ראיה אוטופית, אידיאליזציה של המציאות ויתר עומק רוחני, הן מתנתקות מהמציאות הישראלית העכשווית, מהעולם התרבותי המנחה אותה, ומהמדיניות המובילה אותה. בפועל, המדינה אינה נוהגת לפי הציפיות האידיאליות הנשגבות, אלא דווקא מתנגדת ומתרחקת מהן. רבת משמעות היא העובדה כי דווקא ישיבת 'מרכז הרב', יצירתו של הראי"ה קוק זצ"ל, על ראשיה – הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל ובנו–ממשיכו הרב יעקב שפירא יבדל לחיים ארוכים, רבניה ומחנכיה, וכן הישיבות הקרובות לה, אינן נוקטות בגישה זו; הן מבקרות בחריפות את מעשי הממשלה, ואף הורו לתלמידיהן לא לציית לפקודות גירוש המנוגדות למצוות ישוב ארץ ישראל, לאיסור "לא תחנם" ולמצוות רבות נוספות.  

דור בתחושת שליחות 

המציאות שנפרשה לעיל היא קשה ומורכבת. אינני מתיימר להציע תשובה ברורה ופשוטה לשאלה כיצד יכול הצעיר הדתי-ציוני לשנות את המציאות במדינה לכיוון הערכי והיהודי, להפכה ליהודית יותר וציונית יותר. אך עם זאת, דומני שניתן להציב כיוונים ומגמות:   

                    למרות התנכרות מצד חלקים גדולים בחברה, ההתיישבות בארץ ישראל היתה ונשארה גורם מוביל, הן בחינוך והן בכיוון המדיני והביטחוני. בנוסף להיבט הערכי – יהודי –ציוני  של ישיבת ארץ ישראל, המציאות הוכיחה, כי הציונות הדתית שמובילה בתחום ההתיישבות בדור האחרון צדקה בתפיסתה המדינית, וההתיישבות היא הבלם האחרון בפני הקמת מדינת טרור פלסטינית שתסכן באופן מיידי את קיום מדינת ישראל. לכן, על הציונות הדתית  לראות בהתיישבות ערך מרכזי, בד בבד עם פריצה ליעדי השפעה ושינוי החברה, שאתווה את קוויהם העיקריים להלן.   

                    מסקנותי נובעות מתוך ניתוח המציאות ותוצאות ניסיונות הציבור הדתי להשתלב במערכות הציבוריות במדינה. כמו בתחומים שפורטו לעיל, גם בתחום זה, ניתן היה להניח בפשטות, כי על הצעיר השואף להשפיע על הנהגת המדינה לכיוון הקרוב יותר ליעדי הציונות הדתית, להשתלב בעשייה ובמוקדי השפעה ציבוריים, בהם יוכל לבטא את הרעיונות עליהם התחנך ולשנות את פני המציאות. לכאורה, הדרך פתוחה בפניו לתפקידים בכירים בתחומים מרכזיים במדינה: מערכות הממשל, המשפט, הכלכלה, הרפואה, האקדמיה, התקשורת, הכלכלה ועוד; ואכן, באופן טבעי, צעירי הציונות הדתית ניסו להשתלב במערכות המדינה השונות, כדי לתפוס את המקום הראוי בהנהגתה. אך עד כה, יש להודות, מגמת ההשתלבות, ברובה המכריע,  נכשלה. הניסיון מלמד כי צעירים דתיים-לאומיים שהשתלבו במערכות השונות והגיעו לדרגים בכירים הצליחו רק לעיתים נדירות לשנות את תכניהן וכיוונן. בפועל, בדרך כלל קרה ההיפך: חובשי כיפות וכיסוי ראש, בדרגים בכירים, "יישרו קו" עם מערכות ההון והשלטון הקיימות, ושירתו אותם בביצוע מגמות אשר על כיוונן הוחלט במקום אחר לחלוטין. בוגרי הציונות הדתית שהשתלבו במערכות השונות נספגו בהן ונטמעו, והשפעתם ברמת ההחלטות העקרוניות כמעט איננה מורגשת. נוכחות בעלי תפקידים מעולם הציונות הדתית לא השפיעה על ההחלטות, לא קרבה את המגמות לעולמו הרוחני ולשאיפותיו של הציבור הדתי-לאומי ואינה יכולה להוות דוגמה לצעירים. אף אלוף דתי בצה"ל או שופט עליון חובש כיפה, כמו גם איש כלכלה בכיר, מנכ"ל או בעל הון דתי, לא גרמו למדינה בכללה להיות ציונית יותר, או לממשלה לנהוג באופן "יהודי" יותר. השפעתם לא הורגשה בכיוון המדיני, החברתי, התרבותי או החינוכי. לעיתים קרובות הם אף מספקים את 'עלה התאנה' להחלטות שגויות, גורליות ואסוניות.  

                    ולכן, לדעתי, יש להציב בפני הנוער הדתי לאומי יעד שונה – "מהפכני": לא "להשתלב" - אלא לשנות; לא "להתברג", אלא להשפיע, לפעול ולתקן. הנוער צריך להיות חדור בתחושת שליחות -  לתקן את המדינה, ולשנות את אופיה, דרכה וכיוונה. לכיוון יעד זה צריכות להיות ממוקדות ההכשרה, הרוח וההכוונה. לשם כך על הציונות הדתית לייצר מערכות ומוסדות שיעניקו לצעיר ולצעירה כלים מתאימים -  הן בתחומי הבסיס הרוחני והתורני, הן במידות, והן בתחומי הידע וההשכלה. כל צעיר וצעירה צריכים לראות את עצמם כשליחים ממוקדים במשימה – לפעול למען תיקון ושינוי המציאות הקיימת.    

                    מתוך גישה זו, יש לזהות את מוקדי ההשפעה בתחומים השונים, ולהתכוונן אליהם, בכל התחומים: הן באקדמיה, הן בתקשורת, הן במשפט, הן בכלכלה, הן בהנהגה הפוליטית, ועוד – בכל שדות הפעולה הציבורית.  

תפיסה זו מחייבת שינוי בחשיבה המקובלת, כמו גם בבחירת תחומי עיסוק, מקצוע, ונושאי התמחות. יש לבחור תחומים שיעניקו לצעיר הדתי-לאומי נקודת השפעה ונוכחות בעולם הציבורי הישראלי, ואף הבינלאומי. לדוגמה, באקדמיה, רבים מצעירי הציונות הדתית והימין בכלל מעדיפים לפנות או למדעי היהדות או לתחומי החומר - מדעי הטבע, הנדסה, מחשבים וכלכלה, ואינם רואים עתיד במדעי החברה והרוח, דווקא בגלל האופי השמאלני – ליברלי הנוכחי שלהם. ברם, בעוד השפעת רוב רובם של העוסקים במדעי הטבע מוגבלת לתחומי עיסוקם, דווקא העוסקים במדעי החברה והרוח הם המשפיעים על עיצוב החברה וערכיה; "אנשי רוח" נתפסים כבעלי עמדה ערכית ומוסרית, "היסטוריונים חדשים" יוצרים תפיסה היסטורית עויינת לציונות ומאמצים את הנרטיב הערבי, מזרחנים ואנשי מדעי המדינה יוצרים 'ניירות עבודה' ו-'טיוטות' של הסכמים מדיניים, ומוליכים את המדינה בכיוון מנוגד לציונות, ללאומיות וליהדות; שופטי בג"ץ מעניקים הכשר לעקירת ערכי היהדות והציונות מהתשתית החוקית – נורמטיבית במדינה, ועוד. מול כל אלו יש להעמיד דור של אנשי רוח יהודיים גאים, בעלי סמכות מקצועית מוכרת, שיצרו עמדה ציונית לאומית מעודכנת ומובילה, כל אחד בתחומו: היסטוריונים ציוניים-דתיים יתנו ביסוס היסטורי לתביעת הבעלות על הארץ וההתיישבות בה; אנשי מדעי החברה והמדינה ישפיעו על עיצוב החברה והמדיניות לכיוון היהודי-ציוני; משפטנים ציוניים דתיים צריכים להשתלב במערכת המשפט כדי לקרב אותה למשפט העברי, ולהילחם על ייצוג הולם בבית המשפט העליון כדי שיהפוך לגוף המייצג את גווני החברה הישראלית ואת ערכי היהדות והציונות. בעלי תפקידים בשדה התקשורת יראו בו אחד היעדים המרכזיים להשפעה והטמעת ערכים יהודיים לאומיים בציבור הרחב; ועוד ועוד.   

                    כמובן, בנוסף לכל האמור, אי אפשר להפריז בחשיבות הפעילות החינוכית לסוגיה ותחומיה הרבים. תחום החינוך הכולל גם פעילות פורמאלית, הן בחינוך הדתי והן בצעירים ובצעירות העוסקים בשליחות בחינוך הכללי, וגם פעילות לא פורמאלית לגווניה: פעילות הפצה וקירוב, חוגי יהדות ודוכני הסברה, הם פריצת דרך אדירה ללב הציבור, אשר השפעתה תורגש בטווח הארוך.  

                    כדי להכין את הצעיר/ה למשימה ושליחות זו, יש להכין את מערכות החינוך והתודעה כדי להכשיר דור הגדל בתחושת משימה, ומוכשר לבצעה. מערכת ההכשרה צריכה לכלול שלשה שלבים:

• השכלה תורנית-רוחנית - היא הבסיס ליצירת הזהות, בניית האישיות, והעמדת צעיר וצעירה חדורי תחושת שליחות, בעלי עוצמה יהודית וכוח השפעה. 
• שירות צבאי (לבנים) או שירות לאומי (לבנות) - הוא 'כרטיס כניסה' לעמדת השפעה במדינת ישראל.   
• השכלה אקדמית – היא תנאי סף ל-'משחק בליגת העל' הישראלית והעולמית. על מוסדות החינוך להתמקד בהכשרת דור חדור תודעת שליחות (בתרבויות אחרות היו מכנים זאת, ואולי אכן כך ראוי - "דור מהפכני"), שלא יתבייש, לא ירתע, ולא יתפוגג. דור זה צריך להוות קבוצת משימה בדרכה אל היעד : "לתקן את העולם" – ממש!

                    הכשרה ותודעה זו  צריכה להתחיל כבר מהגיל הרך. יש לבנות תכניות לימודים שייצרו מסלול המראה לדור הצעיר, הן בתחום התודעה והן בתחום הידע המקצועי. מעבר לחינוך התורני והכללי, יש, לדוגמה,  להעלות בצורה ניכרת את רמת לימודי התקשורת, המחשבים והאנגלית; אך בתנאי ברור – הנוער צריך לחוש כי אלו הם כלים להשגת היעד הלאומי שניתן וצריך לממשו. ליעד זה יש לחתור ללא הפוגה, בכלים מודרניים ויעילים; "יין ישן בכלי חדש". 

להמחשת הכיוון והיעד, אביא מספר משפטים מתוך חזון הראי"ה קוק זצ"ל על יסוד "הישיבה המרכזית העולמית", הראויים לעמוד מול עינינו:   

"וברבות לנו גיבורי כח קדש, מלאי לשד עלומים מדעות, מדות ומוסרים מכל אוצרות ספרותנו הקדושה, אז מאליו יתרומם הרוח ויגבר הלב, וגיבורי חיל ברוח חכמה וגבורה יקומו ויעמדו הכן לבצר את מעמד התורה והאמונה בישראל.

וחשוב לנו גם הסגנון הספרותי, להרגיל ולחנך את תלמידינו אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדריכיו למשוך בקשת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמיתתה של תורה, קדושת האומה וכל דבר הנוגע לחכמת ישראל בשפה ברורה, וברוח קדושה וטהרה, באמונת אומן עמוקה ומשאת נפש עדינה. וידעו תלמידנו לעמוד בפרץ גם בעט סופר מהיר נגד כל רוח סועה וסער שתקום מהדעות הפזיזיות המתנשאות בכל דור ודור לזלזל בקדושת חייה של אומתנו העומדת לעד.  

לבצר את עמדת הרוח, "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך", נשתמש בכל אותם הדרכים שהדור החי והפועל משתמש בהן; ונשתדל לפתח ביותר את כשרון הדבור וההטפה החיה של תלמידנו, שיוכלו להביע בשפה ברורה ונמרצה, ברוח קדושה ואמונה חיה ואדירה את מחשבות לבם והגות רוחם על כל קודש וחול בישראל".   

לסיום  

אי אפשר לא להתייחס לחלקם הזעום של בעלי ההון מהמגזר הדתי-לאומי בעיצוב פני התרבות והחברה בישראל. המציאות מוכיחה, כי בעלי הון הקרובים להשקפות השמאל השכילו ליצור כלי ביטוי תרבותיים, חברתיים, פוליטיים, מדיניים וציבוריים שהשפיעו השפעה מכרעת על אופי המדינה ועיצוב אופייה: קרנות לעידוד הפקת סרטים ומפעלי תרבות ואמנות, מכוני מחקר והוצאות ספרים, תיאטרונים וכלי תקשורת, עיתונים, ערוצי טלויזיה ואתרי אינטרנט, כמו גם גופי חזית של השמאל לסוגיו, פעילות "שלום", אגודות וארגוני "זכויות אדם" (כמובן – רק אדם ערבי),  נהנים מתרומות ותקציבי ענק, ו"הקרן החדשה לישראל" תומכת בכל מטרה חברתית ותרבותית העויינת ומנוגדת לערכי היהדות, הציונות והלאומיות.    

                    מנגד, בעלי הון דתיים-לאומיים לא השתמשו בהונם כדי ליצור מכשירי השפעה ציבורית. הם לא ניסו ליצור תרבות יהודית פעילה בשדה הציבורי הרחב, להשתלט על ערוצי טלביזיה (ואם ניסו – לא התמידו); לא הוקמו חברות הפקה ציוניות-לאומיות ליצירת סרטים איכותיים ומודרניים לילדים, נוער ומבוגרים, שיהוו אלטרנטיבה תרבותית ויטמיעו ערכים ציוניים ויהודיים בציבור רחב. האמנות וה-'תרבות', ברובן המכריע,  נשארו נחלת חוגים עוינים או למצער רחוקים מתפיסותינו הערכיות. תורמים בחוגים הדתיים והחרדיים מוכנים לתרום לבנין ישיבות, מרפאות או כוללים, ולארגוני חסד; אך לא לייסד ולתמוך בארגוני פעילות ציבורית, או במוסדות תרבות ותקשורת בעלי פוטנציאל השפעה ציבורית. בעלי הון ותורמים דתיים וחרדים מתעלמים מהתמונה הציבורית הרחבה, ומתמקדים בקרנות צדקה וחסד הדואגות לפרט - עם כל החשיבות וההערכה - אך לא לכלל המדינה והחברה הישראלית. על אנשי הכלכלה והממון בציבור הציוני-דתי להתמודד עם הקריסה והמפולת הערכית בתחומים הציבוריים, ההתיישבותיים, התרבותיים והתקשורתיים,  וליצור בהם כלי עשייה והשפעה. אין ספק כי כישרונם ויכולותיהם, המתבטאות באופן כה בולט בכלכלה ובעסקים, יביאו לשינוי גם בתחומים אלו, החיוניים לעתידם וקיומם של מדינת ישראל והעם היהודי.   

מאת:  נעם ארנון