'המזרחי' נוסד בווילנה – מדוע זה חשוב? למי זה חשוב?

מאת:  פרופ' ישראל רוזנסון

           ראש מכללת 'אפרתה'

           ירושלים   

מווילנה לירושלים   

טרם שאעלה הרהור או שניים על חשיבותה של מורשת לחייה ולהתפתחותה של תנועה רעיונית פוליטית, אשיב בצו יצרי לשאלות המנוסחות בכותרת בתשובה ילדותית.

ובכן, מדוע זה חשוב ? מפני שזה באמת חשוב!  ולמי? לי!  זה חשוב לי מאוד.

כידוע, תשובה ילדותית מסבה את סימני השאלה לסימני קריאה, הרבה דמגוגים אמונים לעשות זאת בלי שנרגיש, אני לפחות מודה בכך.

                    אירע ועמדתי מהורהר סמוך למבנה שלמיטב חקירתי הוא 'בית המזרחי' בווילנה; קשה לזהות את המקום המדויק, הן עדי הראייה שעשויים להעביר את המידע מדור אל דור נטבחו בפונאר מזה זמן, והעדויות הספרותיות לא מדייקות לגמרי. בהיותי שם בפעם האחרונה, ביני לבין עצמי התגאיתי בשורשים, ומשחלפה הגאווה, הרהרתי על כברת הדרך שעברה הציונות הדתית משנת תרס"ב 1902. כבמכת ברק חלפה במוחי כתבה שקראתי לאחרונה על אודות פולמוס, שאינני חפץ להזכירו, שהתפרסם בעיתונות דתית, הוא מונח לפני עתה בזמן הכתיבה, פולמוס קצר בוטה ושטחי – כצו הימים האלו - שעסק בשאלה מי הוא מנהיגה הרוחני הראוי של הציונות הדתית האידנא. מול טענה שאומרת שהציונות הדתית איננה יכולה להכיר ברב מסוים, הופנתה הטענה כלפי הכותב - 'אתה לא ציונות דתית, אנחנו ציונות דתית!'. כה בוטה הייתה התשובה, עד שבלי משים היא מזכירה לי את התשובה הילדותית יצרית ('ככה'!) שנתתי לעצמי בשורות הפתיחה, אלא שבפולמוס הזה הניצב לפני, לא היו בכלל סימני שאלה, היו רק סימני קריאה, מלכתחילה והרבה.  

סימני קריאה 

הציונות הדתית של היום עמוסה בסימני קריאה, זקופי קומה, מוצקים, עומדים סימן מול סימן, אין אחד קד ולו קידה קלה כלפי חברו, פשיטא שאינו מתעקל ליצירת סימן שאלה, רק הסיבה הזאת צריכה – לדעתי - להוביל אותנו לחיפוש אחר תרבות אחרת שביסודה עומדים הוויכוח האמיתי והדיאלוג הרציני, הצורך לנמק לעצמך ולא רק להתנגח עם יריבך, הצורך להשיב באומץ לשאלות ולא רק לחבר שאלות לתשובות הידועות מראש. אפיון תרבותי זה עמד פעם ביסוד הציונות הדתית ובלט בהרבה הקשרים, השורשים בווילנה קשורים בכך.   

מורשת 

מורשת, מעניקה עומק, חיוב למסור דין וחשבון, להתמודד - לא רק עם ההווה, גם עם העבר. מתווספות בחינות, שאלות. כששואלים 'מניין באנו?', מוסיפים גם 'ולאן נלך?'. סימני הקריאה מתרפים קמעה, מתרככים, סימן השאלה - גם אם עדיין לא נוצר - איננו נתפס עוד כאויב מר. גם המורשת הווילנאית נותנת עומק, מציעה חומר למחשבה. זה איננו אומר שהיא כליל השלמות, זה איננו מונע להכיר במורשות אחרות של 'המזרחי'. מכל מקום, המורשת הווילנאית מציעה תוכן ועמו האתגר לבחון את הרלוונטיות שלו.  

                    מורשת מתייחסת להיסטוריה. הצד ההיסטורי לא ייסקר כאן, הוא ידוע היטב, כל שנדגיש הוא ש-'המזרחי' צמח על רקע של עולם רבני מסוים, שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן היה מוכן לקבל אותו. מן המפורסמות הוא שהסביבה החרדית במזרח אירופה שדרה חשש עמוק מן הציונות. (אגב, אני מעדיף את השימוש ב-'חשש' על פני 'עוינות'. חשש מאפשר איזה צד של הבנה, פתח לדיאלוג, עוינות היא קיר ברזל). החשש דאז לא קרב את הדיאלוג, ובכל זאת היו בין גדולי הדור שנטו לתמוך ברב יצחק יעקב ריינס. המתנגדים לרב ריינס שהיה מקובל כ-'גדול' בכל שדרות היהדות הדתית ופלגיה, היו רבים וחזקים. הרב ריינס ידע מאבק מהו, לתוקפיו השיב בעמידה עיקשת על דעתו. קשה היה לו לעמוד מול כתבי פלסתר נגדו, אך קשה לאין ערוך היה לעמוד מול החפץ חיים, ומול הבדידות שנגזרה עליו בהדרתו ממפגשי רבנים ובצמצום ההתייחסות לכתביו (שאת חלקם לא זכה להביא לבית הדפוס). אכן, הרב ריינס עצמו היה עשוי ללא חת, אך התנועה שבראשותו צריכה עורף עממי וחברותא רעיונית.

                    בהקשר הווילנאי, בולט במיוחד רבי שלמה הכהן זקן מורי ההוראה של ווילנה - שהזדהותו עם 'חיבת ציון' ואחר כך עם הציונות העניקה משקל מיוחד לנוכחותו בוועידת הייסוד של 'המזרחי'. אומנם, צמיחת 'המזרחי' איננה רק פרי פעולתה של אישיות אחת, תהא גדולתה אשר תהא.  בקרב רבים מקובל כי ווילנה בכללותה היא המצע. כממשות וכסמל היא סיפקה אווירה מסוג אחר, אווירה של פתיחות כלפי אנשים וכלפי דעות. היה בה משהו לא-מתגרה, משהו שאפשר לאדם דתי מן השורה להתקרב אליה, וגם אם היה צורך להתעמת אתה, ניתן היה לחיות לצדה. הרוח של ווילנה הייתה למושג, כינויה הידוע 'ירושלים דליטא' שיקף נאמנה את תפיסתה כמאחדת ומלכדת; כמוה כירושלים האמיתית היא עשתה רבים מישראל חברים.   

                    כיצד מגיבה הציונות הדתית העוברית בווילנה על אתגרי השעה?  כאן המקום לציין כי במבוך הדעות והרעיונות בווילנה, לא רק הציונות הווילנאית צמחה ושגשגה, התנועות הסוציאליסטיות היהודיות-בינלאומיות הציבו בפני העולם היהודי העתיק והתנועה הציונית הצעירה אתגר מיוחד במינו, ה'בונד' (נוסד בווילנה ב-1897), עשה נפשות בווילנה ובמזרח אירופה. חזותו של הבונד הייתה אנטי-דתית קיצונית; קשה היה – לדתי ולציוני גם יחד - ליצור הידברות עמו, לא רק בעטיה של ההתנהגות הפרובוקטיבית (בווילנה אירע שבונדאים הפגינו אגב אכילה ביום כיפור בבית הכנסת!), שאפיינה אותו, אלא בגלל שחילוקי הדעות היו באמת מהותיים. בתי הכנסת הקטנים והמרכזיים בווילנה מהווים זירה להפגנת חילוקי הדעות הללו. המחלוקת נגעה בפשוט ובנשגב, בחיי היומיום, וגם בתהפוכות ההיסטוריות. הנה, יהדות ווילנה הגיבה לפרעות אנטישמיות ב-1905 בהתכנסויות בבתי הכנסת. 

על התכנסות אחת סופר (קלויזנר ישראל, וילנה ירושלים דליטא - דורות אחרונים):

" . . . באותו יום התקיימו אספות אבל בבית הכנסת הגדול וב'טהרת הקודש' [=בית כנסת חשוב של החוגים המשכיליים]. בבית הכנסת הגדול נאם הרב יצחק יעקב ריינס, אחרי שגמר, עלה איש ה'בונד' ורצה לנאום אף הוא. הקהל סירב לשמוע ופרץ ריב; הרב ריינס ביקש שיינתן לאיש ה'בונד' לומר את דברו, ואז נאם האיש". 

העימות הווילנאי הזה התחולל ב-'בית הכנסת הגדול', מהמקומות היותר משמעותיים בהווי היהודי בגולת מזרח אירופה. ה'בונד' שיצא שמעו כמחלל כל קדוש ויקר לישראל, מקבל את רשות הדיבור בבית הכנסת! וזאת מפי גדול בישראל – הרביצחק יעקב ריינס בכבודו ובעצמו! הרי לנו 'דרך ווילנה', דרך 'המזרחי'.  אני משער שהיום יהיה מי שיראה בכך התבטלות בפני 'השמאל הקיצוני', הליכה נגד העם שתבע 'להעיף את מחללי הקודש מהקודש'; ולא כך הרב ריינס. ה'בונד' ביטא כאב אמיתי על סבל ישראל, והיה הרבה סבל בווילנה; היו בה הרבה שוכני מרתפים שחיו בסחי ובמאוס, שבקור של עשרות מעלות מתחת לאפס, בשוטטות של רוכלות אינסופית, ב'סעודות' מתמידות של לחם צר ומים לחץ, איבדו את האמונה באנושיותם. ה'בונד', בדרכו שלו נתן קול לכאב הזה, והביע מחאה נגד מה שהייתה - לדעתו – השיטה; והרב ריינס הטיב להבין זאת.  

גאולה לעומת הצלה 

הנה כי כן, גם אם עמומה במקצת ורבת חריגים הייתה ה 'דרך וילנאית', הדרך הזו עודדה הכרה בציבורים שאין הסכמה עמם. זאת ועוד, דומה כי לדרך הווילנאית היו גם השלכות רעיוניות אחרות על האידיאולוגיה ואף על התיאולוגיה העומדות בבסיס ההתנהלות של 'המזרחי'. הדברים קשים להוכחה ולא תמיד קל להראות זאת במישרין, אך אפשר כמדומה לדבר על ה'אקלים' המקומי שבו צומחת תנועה מסוימת. האקלים קשור בדרכי חשיבה מיוחדות לסביבה, לרעיונות מסוימים שניסרו בחללה, שפועלים לא-אחת מתחת לפני השטח. וזאת לדעת, הרב ריינס היה הוגה דעות מקורי, אך הוא ספג מעולם מחשבתי מסוים שחווה תפיסה יהודית מסוימת. טרם נעיר על כך, נציין רק כי לרבים בציונות הדתית של ההווה דרכו איננה מוכרת. ייחודו הרעיוני של עולמו מובע בעיקר על בסיס ההשוואה עם הציונות הדתית המאוחרת יותר.   

גאולה בת יהודה (בתו של הרב מיימון, מראשי הציונות הדתית ומחותמי מגילת העצמאות) מביעה בצורה קולעת את דרכו זאת בהקדמה לספרה על הרב ריינס. היא מספרת על התוודעותה לשיטה: " . . . הקושי הגדול לגבי היה טמון דווקא בתחום העיוני-אידיאולוגי. אני, שאמונה הייתי על תורות ראשונים כהרב צבי הירש קאלישר הרב אליהו גוטמאכר וחבריהם, ואחרונים כהרב אברהם יצחק הכהן קוק והניזונים מהשראתו, ועל תפיסת הציונות כתנועה של גאולה עשויה שלבים שלבים – עמדתי נבוכה ותוהה מול תורת הרב יצחק יעקב ריינס, שהעמידה נוכח תפיסה זו את רעיון הציונות כתנועה של הצלה ונתנה לגאולה משמעות אחרת. נאבקתי כדי להתגבר על מבוכה זו ויגעתי להבין את פשר השיטה ומניעיה"  (גאולה בת יהודה, איש המאורות). 

                    אין ספק, יהיו רבים בינינו שימאסו בקטנות ההצלה. את השיטה הריינסית אולי לא הכול מכירים, אך עד היום 'מזרוחניקים' מואשמים בקטנות (חלקם ברפיסות) רק בגלל חתירה למטרות ריאליות, בגין תנועה קדימה הנעשית בצעדים שאינם גדולים מספיק לטעמם של המאשימים. אני עומד מול 'בית המזרחי' בווילנה זקוף קומה, מואשם בשפיפות קומה. 

התפיסה הפילוסופית של הרב ריינס 

למזרחניקיות של ראשית המאה העשרים בווילנה הייתה פילוסופיה משלה. כך כותב פרופ' דב שוורץ (אמונה על פרשת דרכים):

" . . . הרב ריינס מתרחק אפוא מן המובן הקיצוני של האימננציה האלוקית (= מעורבות מתמשכת ונוכחות מתמדת של אלמנט אלוקי בעולם בכלל, ובכל הווה שבו בפרט) . . . ניסוחיו של הרב ריינס משמעם קשירת האימננציה האלוהית להשגחה ולתהליך ההיסטורי. שוב לא הסתפק הוא בתפיסה המסורתית של האלוהות, וחיפש אחר נתיבים חדשים כדי לקשור את האלוהות למאורעות היסטוריים (לדעתו, הנוכחות האלוקית היא 'ניצוץ' המתווה ומניע את התהליכים המתרחשים, ע"פ התוכנית האלוקית) . . . סגנון זה, האופייני לדור הראשון של ה'מזרחי' עמו נמנים הרבנים ריינס ויעבץ, מתבטא בהכוונה סיבתית ופנימית של תהליכים טבעיים ומאורעות היסטוריים, כביטוי של השגחה קרובה על האירועים המתרחשים. אין כאן אפוא היגררות לתפיסות הדוגלות בנוכחות אלוהית טוטלית . . . ואולם תפיסות 'חלקיות' ומתונות אלה לא הדהדו בחלל ההגות הציונית דתית ימים רבים. האסכולה ההגותית של הרב קוק, 'הרב הנזיר' והרב חרל"פ מתחה עד לכדי קיצוניות את התפיסה האימננטית של האלוהות בהחלתה על כל אורחות ההוויה מבחינה היסטורית, פסיכולוגית וקוסמולוגית . . . "     

                    תיתי לו לכותב על שהעמידנו על המשמעות הפילוסופית של תורת הרב ריינס. אכן, ביסודה 'המזרחי' הייתה 'פרקציה' - תנועה פוליטית שיש בה מן הלעומתי, המתמקדת בהצבת דרך נגדית, ולא רק מול החרדיות הישנה, אלא גם מול היומרה הציונית לפתח 'קולטורה' משלה. אך 'המזרחי' לא באה לעולם רק כדי 'להגיב ל . . . ', יש בה מימד עצמאי משלה, יש בה 'מלכתחילה' פילוסופי. דומה כי הקטע דלעיל מראה אגב ניתוח בהיר ומדויק את דבר קיומה של תפיסת עולם דתית שמתוך אמונה עמוקה מתקדמת ועולה אך איננה קופצת לגובה רב מדי בלי אימון מתאים, שמסוגלת לטפס מדרגה מדרגה ולא לדלג לקומה העליונה בלי להכיר את הדרך חזרה.   

                    ההיסטוריה דורשת פרשנות.  תנועת 'המזרחי' הציעה פרשנות מסוימת, אחר כך הוצעה ב-'סביבתה' פרשנות לגמרי אחרת. האם השנייה החליפה את הראשונה? האם בכוח איזה תהליך של אבולוציה רעיונית לא נותר מקום עוד לתורת הרב ריינס והכול התפנה ליורשתה? האם 'אנחנו הציונות הדתית!'? אינני סבור כך, לדעתי הפרשנויות השונות שהציעה הציונות הדתית צריכות להתעמת, ו-'המזרחי' כפי שאני מכיר אותו לא נבהל מעימות פנימי. מי שנבהל – מלא עזוז ככל שיהיה – הוא רך לבב, משחרר עצמו מקשרי מלחמה, פשוט מבטל את הדעה שאיננו מסכים לה. מי שנבהל איננו 'מזרוחניק' אמיתי. 

מוינה לווילנה  

הציונות נוצרה באוסטריה. ליצירתה לא צריך היה רב, נדרש היה מלך ובמאי תיאטרון, הרצל שמו. באווירתה, וינה סיפקה את הדמות, האנטישמיות הארסית שלה סיפקה לו גם דלק, מוטיבציה. במזרח אירופה ואחר כך בארצות המזרח נוסף דלק המצוקה שלובה על ידי החלום עתיק היומין, תערובת דלקים אפקטיבית והמנוע מריץ קדימה. ווילנה, ולא רק היא, סיפקה דלק נוסף: תערובת של ריאליזם מציאותי שגובש בחיים תחת שלטון רוסי עוין אך בר שכנוע בפוליטיקה או בשתדלנות, ואת האווירה המאפשרת לרעיונות חדשים לפרוח. ה'בונד' הציע רעיון אחד, הציונות הציעה רעיון אחר. ה'מזרחי' פיתח רעיון ציוני עם ביסוס דתי עמוק. 'ווילנה' הייתה החממה בה יכלה 'וינה' להפוך לציונות דתית.

אני נפרד מבית ה'מזרחי' בווילנה. זה חשוב כנראה לא רק לי.