הדפסה
משנת הציונות הדתית -

"המזיגה" – דרך החינוך הממלכתי דתי

מאת ד"ר הדני יעקב

מאת:  ד"ר הדני יעקב

             

          יעקב הדני  "המזיגה" – דרך החינוך הממלכתי דתי

הקדמה 

מגמתנו במאמר זה היא להאיר את ההשקפה הממלכתית-דתית, המבטאת את האידיאולוגיה החינוכית של הציונות הדתית כהשקפה אחדותית  מלכתחילה ולא כתפיסת עולם המגשרת בין תחומים, עולמות ואוכלוסיות  או  מפשרת ביניהם. 

האידיאה החינוכית של החמ"ד 

רבים נוטים להציג את החמ"ד כחסר זהות ברורה,  משום שהוא מציב את עצמו בין . . . לבין, כמגשר בין ישן לחדש, עתיק ומודרני, משלב בין קודש וחול, תורה ומדע, תורה ועבודה, מחבר ציונות עם דתיות,מתלבט בין התפיסה הממלכתית  לדרך ההלכתית, מכיל מגוון אוכלוסיות וקהילות ברמות שונות של קיום מצוות: חרדים, חרד"לים, דתיים, מסורתיים ואפילו חילוני ם המבקשים לתת חינוך דתי לילדיהם.  גם היותו כתובת למגזרים שונים בחברה היהודית אינה מתפרשת בהכרח כמייצגת דרך של לכתחילה: אשכנזים וספרדים,ליטאים וחסידים, ישנים וחדשים,  ותיקים ועולים, מבוססים וחלשים, עירוניים, כפריים וקיבוצניקים וכיוצא בזה.   

                    משום כך נתפס החמ"ד כמסגרת אקלקטית של גם וגם או כדיאלקטית של בין לבין, ותפיסה זו היא שקבעה את תדמיתו בעיני רבים מבית ומחוץ:  היו שהביטו בחמ"ד מבחוץ כמשקיפים הבוחנים את דתיותו ובודקים בציציותיו, בעיניהם הוא נחשב לפשרן,    מזרוחיסט, דתי-לייט וכדומה.  לעומתם  היו שחיטטו מזווית ממלכתית חיצונית  וגם משם זכה לכינויים: מקצין, פוזל לחרדיות, סקטוריאלי, מתנשא,  לא ממלכתי או לא דמוקרטי.  ויש המערערים מבפנים, התוהים על הפיצול בעולמו, על הכפילות באידיאלים, על הדילמות המלוות אותו, על ריבוי הגוונים, בהם הם רואים ביטוי של  רפיון ואי-בהירות, מדיניות של "זיגזגים" ללא קו החלטי וחד משמעי. 

                    אולם  הדרך הממלכתית-דתית  הינה דרך של לכתחילה ולא כמחפשת פשרות בדיעבד. בפתיחה לדברים שהקדשנו  לציון "מאה שנות חינוך ציוני-דתי ויובל לחמ"ד" (בהוצאת מכללת ליפשיץ והמחלקה לחינוך - המזרחי העולמי, כסלו תשס"ה), כתבנו: 

"מיוחד הוא החינוך הממלכתי-דתי מכל הדגמים של החינוך היהודי שהיו מאז ומעולם. ייחודו הוא באידיאולוגיה הדוגלת בייחוד ה' יתברך בהוויה הפרטית והלאומית ובהגדרת הזיקה ליחד הכלל-ישראלי כמרכיב חשוב בייחוד ובזהות".  ועוד הדגשנו שם, כי "מיקומו של החמ"ד . . .  בין המקדישים את שם ה' בייחוד, לבין המשתבחים ביחד הישראלי . . . מצב זה עשוי לשמש מוטיבציה ליצירה מקורית ולעשייה אחדותית, לגישור, לקירוב לבבות, למזיגה בין ישן וחדש, בין תורה ודרך-ארץ, בין קודש וחול . . . ולחיבורים מועילים בין אורתודוקסיה ומודרנה.  זו הדרך החדשה הנסללת על-ידינו במחשבה חינוכית מקורית, בתכניות לימודים חדשות ובמעשה החינוכי היומיומי:  "וקורא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ה' " (ישעיה, פרק סב, פסוק ג). 

ואכן ייעודינו כוללים הם:  

 כלליות:  פנינו לכלל ישראל  ולא רק לרוב ישראל, כי  כל אחד מישראל הוא חולייה בשרשרת איתנה מישראל סבא. השאיפה היא להשלים את נס קיבוץ הגלויות "לבל ידח ממנו נידח", ולהביא למיזוג גלויות טבעי בין העדות ,ולקירוב לבבות אמיתי בין  הכיתות והקהילות, "יחד שבטי ישראל". 

 ממלכתיות:  יחסנו למדינת-ישראל נובע ממקור של אמונה ונאמנות, אהבה ומסירות לעמנו ולארץ מולדתנו שאליה שבנו בחסדי ה' שפקד את עמו להוציאו מגלותו ולהצמיח את גאולתו. אנו שואפים לקחת חלק פעיל בתהליך הגאולה, לבנות ולהיבנות במדינה, לפתחה, לעצבה ולשכללה בדרך התורה והיראה, להחזיר את שכינתו לציון, ולצפות לגאולה שלימה. 

אהבה:  אהבת ה' בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו כערך מכונן לחינוך העצמי, לתביעה העצמית כעובד ה', לאהבת הבריות, למזג טוב ולחביבות כלפי כל הנברא בצלם א-לוהים, לאהבת כל אדם מישראל בחיבה יתרה כבנים למקום. 

  לימוד וידיעה:  בראייה מקיפה ומלאה, במזיגה טבעית של קודש וחול, תורה ומדעים. תורה שיש עימה מלאכה, תורה שלמה  המתייחסת לחיים שלמים בעולמו של הבורא יתברך המתגלה בתופעות הטבע ונפלאותיו בחוקיות א-לוהית. וגדול תלמוד המביא לידי מעשה.    

שילוב  קודש וחול 

משנתנו החינוכית הייחודית הוגדרה על ידי  אברהם רון, מנהלו השלישי של החינוך הדתי בישראל, כתביעה כוללנית. במאמרו המקיף הרחיב על אפשרויות אחדות להגדיר את התפיסה, מעבר לביטוייה אצל קודמיו ראשי 'המזרחי' כפי שנזכיר להלן.   

קדמו לה הגדרות שונות שביטאו את תפיסות החיים של בעליהן:      

  1. תורה עם דרך-ארץ / בין קודש לחול.    

המפורסמת שבהן היא זו הידועה כשיטתו של הרב רפאל שמשון הירש.  עניין מרכזי במשנתו של הרב הירש הוא החיבור בין התורה לתרבות הכללית, בין קודש לחול. המטבע הלשוני המזוהה עם שמו – "תורה עם דרך ארץ", מתקשר במיוחד לתחום זה. יחסו ללימודים כלליים היה חיובי ביותר, בתנאי כי התורה והמצוות ישמשו בסיס ומקור ללימודים אלה.  בתכנית הלימודים שקבע לבית הספר שהקים בפרנקפורט, נתן ביטוי כמותי לדרך שילוב בין לימוד התורה להשכלה הכללית. ללימודי הקודש הוקדשו עשרים שעות בשבוע. המקור התורני לשיטתו המתייחסת בחיוב ללימודי החול מתברר בפירושו למקרא (ויקרא, פרק יח, פסוק ה), בבארו את המובא בספרא על לימוד תורה:  "ללכת בהם – עשם עיקר ואל תעשם טפלה, ללכת בהם – שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלמד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר: ללכת בהם, אינך רשאי ליפטר מתוכן.". 

                    נראה כי המשפט הפותח מאמר זה בא להוציא טעות מלבנו, לבל נבין מהמשך הדברים שעלינו להתעלם מכל חכמה הנלמדת מחוץ ליהדות.  כי חובה עלינו להתנזר מכל מדע שאיננו נוגע במישרין לדברי תורה . . . נמצא שהרשות נתונה לעסוק גם בתחומים אחרים של ההכרה. אלא שעלינו לעשות את התורה עיקר. 

 

                    המדובר הוא אפוא בתכנית לימודים כללית הקובעת כחובה את לימודי הקודש בשיעור גדול ואת היקף החשיפה המצומצם ללימודי חול לסוגיהם השונים. הגדרתם של לימודי החול רחבה ביותר: כל חכמה הנלמדת מחוץ ליהדות, כל מדע שאינו נוגע במישרין לדברי תורה. ובכל אופן לימודים אלה הם בגדר רשות. 

                    ניתן להבין כי מידת החשיפה למקצועות החול בכלל, ולכל מקצוע בפרט, תיקבע לפי הזיקה האפשרית בינם לבין לימודי התורה.   מתוקף הדברים ברור הדגש החזק הניתן למילה "עם" בביטוי– "תורה עם דרך ארץ", כי רק בזאת ניתנת הרשות לעסוק, ורק ממנה אסור להתנזר. הכוונה ל"דרך ארץ" היכולה לשמש עזר לדברי תורה, ההולכת יד ביד עם לימוד התורה. 

  1. על המחיה ועל הכלכלה.

מסגרות המתירות לימודי-חול בחינוך החרדי מנמקים זאת כצורך קיומי לחיים. גם בכינוס מחנכים מטעם 'המזרחי' שהתקיים בשנת תרפ"ה (ופורסם בהוצאת "התור" של 'המזרחי'), ניתן ביטוי להשקפה זו התואמת את התפיסה של הרב רפאל שמשון הירש. אולם היא זוכה להרחבה בהדגישה שאיפה כפולה, כשבצד היהדות השלימה,  נדרשת ההשכלה הכללית כקטגוריה של "אנושיות-יהודית מלאה" שתכליתה להכשיר את התלמידים למלחמת-החים דהיינו: לקיום כלכלי. 

"התכנית של בתי-ספרנו בנויה על השאיפה הכפולה: להשיג את תכלית הלמודים של בתי-אולפן בישראל מדור דור ולתת לחניכיו השכלה הצריכה להם בתור כלי-זיין בחיים, שתהא בידם יהדות שלמה ואנושיות יהודית מלאה.  התכן ותכלית הלמודים הם כשל בתי-תלמוד-תורה.  המתודה, שיטת ההוראה באמצעי חנוך הם חדשים.  . . . מה שמציין בייחוד את התכנית זו היא המידה הגדולה של תלמוד ולמודים יהודיים בכלל בבתי-ספר עממיים מבלי לוותר על הלמודים הכלליים במידת השכלה עממית. שני שלישים של כל השעות מוקדשים ללמודי-היהדות.". 

  1. עם אחד – בית אחד / אורייתא, קודש אבריך הוא וישראל חד הוא.

בניגוד להשקפתו של הרב רפאל שמשון הירש, הכריז  הרב משה המאירי-אוסטרובסקי, אשר יחד עם הרב אלעזר מאיר ליפשיץ ייסד את 'בית המדרש למורים המזרחי' (כיום: מכללת ליפשיץ), בנאום בוועידת החינוך של 'המזרחי' בשנת תרע"ט:  

  " . . .  אנו נגד התבדלות! נכונה אולי שיטת הפירוד של רש"ר הירש בשביל יהודי גרמניה. אבל לא כל מה שטוב לחוץ לארץ טוב גם לארץ ישראל. בארץ ישראל אנו עם אחד ועלינו לבנות בית אחד." (אוסטרובסקי- המאירי, בתוך: ספר הציונות הדתית, עורכים: י' רפאל וש"ז שרגאי, ירושלים תשל"ז, עמוד 372-387). 

שלושים שנים לאחר מכן חזר וקבע במבוא שכתב לחוברת על כינוס "לבירור בעיות החינוך המזרחי":  

" . . . בתי הספר של 'המזרחי' לא נוצרו רק בשביל 'המזרח' ובניהם. אנו יוצרים בתי ספר על מנת להשפיע על חיי היישוב . . . בשעה שמקבלים לבתי הספר ילדיהם של הורים חופשיים לגמרי או חופשיים למחצה או לשליש לא שאלנו אם זה טוב בשבילנו או לאו." (אוסטרובסקי-המאירי, ירושלים  תש"ט, עמוד קג). 

בכל דרכיך דעהו  

בהרצאה שנשא הרא"מ ליפשיץ בוועידת מורי 'המזרחי' בתשרי תרפ"ז, התבטא כנגד הסיסמא של רש"ר הירש "תורה עם דרך ארץ", וטען כי: 

 "פורמולא זו צרה היא . . . ולא רק מפני טעם פיזיולוגי, שהמילים 'דרך ארץ' אינן כוללות הכל . . . בכל דרכיך דעהו, זה יסוד לשיטה חדשה בה, כל התרבות והתורה ברוח אחת, ברוח של תורה.  . . . שאיפתנו היא כי כל הלימודים ילמדו ברוח התורה, והתורה ברוח התורה, התורה לא בתור לימוד, ולא בתור מקור ללשון." (שם, עמוד קכו).   

וכך מנסח הרא"מ ליפשיץ את שיטתו, בדגשים הבאים:

  1. אין עולם אלא אחד ואין תורה אלא אחת.

במאמרו "לשאלת החינוך המזרחי",(שפורסם לראשונה ב"התור" באדר ב', תרפ"ז) קובע ליפשיץ כי המסורת היהודית לא נמנעה מחיבור עם תרבות כללית "ועוד בימי ספרד חכמי ישראל השתתפו ביצירת התרבות הערבית ולא עלתה שאלה עם פער בין תורה לבין השכלה". דילמה זו נוצרה כשעברה "על עמי אירופה תנועת הרנסאנס ועולם זה היה זר לנו". 

תשובת 'המזרחי' לדילמה זו בלשונו של הרא"מ ליפשיץ היא בהירה ונחרצת. ביטויי הביקורת שבה מכוונים כלפי שיטתו של רש"ר הירש. 

  1. התורה שאותה נלמד היא תורת אלוקים והעולם עולמו של אלוקים.

"אין כאן ניגודים, אלא בתפיסתם של מפרשי העולם והתורה ... והאידיאות הגלומות בעולם, הן האידיאות הגלומות בתורה. זה היה אסון לעם התורה, שמפרשי העולם עמדו מחוץ לרשות יחידו של עולם. אנו לא נוכל להסכים שיש כאן ניגודים.  אין עולם אלא אחד, אין תורה אלא אחת ... כל החושש מפני ידיעת העולם מתוך חשש סתירה, אנו חוששים לתומת אמונתו ... בית הספר צריך לתת דעת התורה ודעת העולם צמודות, תפקידם של המורים להפוך את כל הלימודים לתורה ... "איזוהי פרשה שכל גופי תורה תלויים בה: בכל דרכיך דעהו".ילמד המורה מתוך ההכרה שאין הוא יוצא מרשותה של התורה, אף בעמדו בגבול העולם ומדע העולם, כי כל העולם הוא רשות אחת, "לה' הארץ ומלואה", ואי אפשר כלל לאדם לצאת מרשות חי העולמים, כך יוכלו כל הלימודים להיות תורה, בידי המורה, ואולם אף התורה עצמה תוכל להיות לא תורה, אם לא תלמד ברוח התורה." (ליפשיץ, כתבים ג, מוסד הרב קוק ירושלים תשי"ז, רכב-קכג). 

                    עיון במשנתם של ראשוני החינוך 'המזרחי' מגלה את יסודות הראייה החדשה עוד בראשית התבססות החינוך 'המזרחי' בארץ. ביחד עם מייסדי בית מדרשנו הטביעו את חותמם האידיאי על החמ"ד גם לאחר שהוקמה המדינה. בסקירת סיכום על התפתחות 'המזרחי' עד תרפ"ט כתב הרב ברמן: 

"החינוך 'המזרחי' זה יצירה חדשה,שחלם עליה כל ציוני דתי בגולה, ולא הגיע לגישומה ... לתת לנוער חינוך שלם ומקיף גם ביהדות וגם באנושות אפשר רק כאן, רחוק מן העולם האירופי מהשפעת עמים ולשונות ומזרמי התבוללות. ... וחסרי נסיון אנו, לקשר את החיים לתורה שלמה, ואת התורה לחיים שלמים ... תכנית של "חדר" עם תכנית של בית ספר אירופי. והשפה הקדושה היא שאיחדה אותן." (ברמן,על החינוך 'המזרחי', הוצאת המרכז העולמי של  'המזרחי', ירושלים תרפ"ט  עא-עה).  

  1. "טוב תורה עם דרך ארץ" - עכשיו הסיסמא הזאת פסולה.

הרב מאיר בר אילן, נשיא 'המזרחי', באחד מנאומיו בכינוסי החינוך המרכזיים שנהג לקיים, הגדיר כלל אחדותי-חדשני ביותר, תוך שלילה טוטאלית של השניות שבביטוי "טוב תורה עם דרך ארץ":  

"המזרחי עמד מראשיתו ועומד גם עכשיו על נקודה אחת. התורה כוללת הכל, אין צירוף תורה עם עוד דבר שהוא ... "תורה דכולי בה": לא תורה עם מדיניות, לא תורה עם דרך ארץ, אלא תורה ובה הכל ... כנגד המפרידים את הקודש מן החול ... תורה זהו דבר המקיף את הכל, מניע את הכל. בה בתורה יש כל הדברים שבעולם: התעמקות, מדיניות וכל יתר הדברים. אין דבר שאיננו בתורה. התורה צריכה להיות תוכן התכנים. זו היא שיטת 'המזרחי', וזו צריכה להיות שיטת החינוך שלנו." (קובץ הכינוס, נאום הנעילה ניסן תשט, קג). 

                    הקביעה כי אין צירוף בין קודש לחול, כי אין להפריד ביניהם, מציבה אתגר ייחודי לחינוך 'המזרחי' להכין תכניות לימודים בהן כל המדעים והתחומים יהיו בזיקה ברורה לתורה. זיקה המעלה את חשיבותם, תוך כדי הרמת קרנה של התורה למעלה עליונה. 

מורכבות חברתית 

מנהלו השני של החינוך הדתי בישראל, יהודה קיל, ניסח את המדיניות החמ"ד בסוגיה מורכבת זו באיזון בהיר:  " . . . הכוונה לחברה שלא תתבדל מהחברות הקרויות חילוניות, ותשתף אתן פעולה בכל הנושאים הנוגעים לכלל ישראל ולמדינתו, כי כל ישראל ערבין זה לזה . . . החמ"ד רוצה לראות הבדלה חברתית מסוימת שהיא הכרחית לגיבוש הפרט וחברתו הדתית למען פעולתם העתידה בעם, אבל הוא דוחה התבדלות." (קיל, הגיונות במקרא ובחינוך ירושלים תשנ"ח, עמו 366-367). 

                    יהודה קיל נוטה להשתמש בביטוי "תורה עם דרך ארץ" דווקא כדי לחדד את הבדלי ההשקפות עם תפיסתו:  ". . . האידיאולוגיה החינוכית של החמ"ד . . . כוללנית במהותה: תורה עם דרך ארץ, תורה עם מדע, על כל פנים עם . . . והחמ"ד מקבל "עם" זה לא בדיעבד, אלא מלכתחילה, כמשהו כוללני-אינטגרטיבי שבכוחו לעשות את האדם הדתי למאוזן יותר" (קיל, חינוך דתי א', ספריית המורה הדתי, תשל"ג, עמוד 75).   

                    גם ד"ר מתי דגן (החינוך הדתי במבחן הזמן והתקופה, מכללת ליפשיץ ירושלים, תשס"ו, עמוד 148-149), שהסתייג מן התפיסה הכוללנית משום שהיא "קשה לעיכול", אינו מאמץ את סיסמת "תורה עם דרך ארץ", ונוקט "בגישת ביניים המתייחסת לקודש ולחול כשני כלים המשרתים אחד את משנהו". לדעתו, יש מקום לחשיבה משולבת:  גם במסגרת המוסר הטבעי, האדם הדתי ישתדל יותר, יחוש מחויבות חזקה לכלל ולחברה ויהיה בין המובילים בתחומי הערכים האוניברסליים והמוחלטים גם בתחומים החברתיים. 

צירוף ומזיגה   

ראינו כי קריאתו של הרב מאיר בר-אילן נגד צירוף כלשהו עם התורה העלתה את חשיבות המדעים והרימה את קרן התורה לדרגה עליונה. בדומה לו, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, 'הראשון-לציון' לפני קום המדינה, הכין קווים לתכנית-לימודים המדרגת את המדעים בדרגה משנית לתורה הרחבה. הרב עוזיאל ששלל את הזרמים בחינוך העממי ודגל בחינוך אחיד, כלל בתכניתו לימודי-חול בצורה נרחבת אפילו לחינוך הישיבתי.  המושג התורה הרחבה כולל  " . . . גם שפת התורה, גם גאולת הארץ וגם תורת האהבה והמוסר בחיי המשפחה והלאום ובחיי האדם הנברא בצלם.   . . . תורה זו צריכה להיות הבסיס העיקרי בתכנית הלימודים . . . בארצנו, ושני לו, המדע הכללי והחברותי לכל פרטיו." (מכמני עוזיאל ד', ירושלים, כסלו תשס"ז, צז). 

ועוד הרחיב במאמרו על החינוך הלאומי בארץ ישראל: "החינוך הלאומי צריך להיות אחד ומאוחד לכולנו בתכניתו ולימודיו,...המקרא והמשנה שהם אוצר התורה התרבות הספרות ותורת החיים של ישראל צריכים להיות יסוד חינוכי מרכזי לכל בתי הספר ואליהם יצורפו גם המדעים הכלליים הדרושים לכל אדם באשר הוא אדם להשלמת עבודתו בחיים ובחברה" (שם, קג-קט). 

                    הראי"ה קוק באיגרת החינוך (איגרות הראיה א' ריח-רכ), מבחין בבירור בין התכלית הראשית, הקריאה בשם ה' - לעשות את האדם טוב וישר, לבין התכלית המשנית, הכשרת האדם למלחמת החיים; כאשר הראשונה מושגת על ידי תלמוד תורה בלבד והשניה בלימודי חול. הרב מזהיר מהסכנה הטמונה בעירוב התחומים: "גם אלה אשר החיים הכבידו עליהם . . . והרשו להם לצרף לתכונת החינוך חול אל הקודש, אל נא ישכחו, כי צירוף זה צריך שמירה גדולה, שלא יבא הדבר לידי זיוף המטבע החינוכית שלנו בכלל."    

                    לעומת זאת בחנוכת בית המדרש 'מזרחי' בירושלים נקט הראי"ה קוק לשון מזיגה:  "במוסד הזה ישנה מזיגה בין קודש וחול. לומדים כאן תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ולומדים חלק מהמדעים שנדרשים לעולם, בצורה של חול . . . אנחנו צריכים לדעת שאם לא נהיה זהירים, אז יש לפעמים שזרעוני חול רוצים לעשות מכל הקודש חול. בשעה שאנחנו לומדים תורה-שבכתב והוא הדין תורה שבעל-פה, אין אנו לומדים אותן לשם ספרות בעלמא ואפילו לא לשם ספרות לאומית בעלמא ולא לשם מדע בדרך-כלל, כי אם משום שאותם ציוה ה' א-לוהינו אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם כאשר ציוני ה' א-לוהים ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים. יעזור ה' שהמזיגה הזאת תתקיים באופן הנעלה ביותר בבית הזה." (מאמרי הראיה, ירושלים התשד"ם, עמוד 479).   

                    ודוק: התרכובת של מזיגה הופכת את המרכיבים לדבר אחדותי, בעוד שהתערובת הנוצרת על ידי צירוף מאפשרת להבחין במרכיבים גם לאחר צירופם יחדיו. דיוק בדברי הראי"ה קוק מעלה כי הזהירות הנדרשת בצירוף היא כדי למנוע  את חילול הקודש  בכך שלא יהיה זיוף של המטבע החינוכי שלנו . הזיוף בצירוף עלול  להיווצר בהעלאת התכלית המשנית של מלחמת החיים לתכלית ראשית. וגם המזיגה עלולה להתקבל כמטבע מזוייפת חלילה, אם במקום לקדש את החול, יתגברו זרעוני החול על הקודש. 

השאיפה החינוכית של החמ"ד

סביב רעיון זה מתגלה ניגוד גדול בין המגמות בחינוך היהודי בישראל ואין לחמ"ד שותפים בדרך זו:     

הקהילה החרדית אינה סובלת כל עירוב או צירוף בין התחומים של קודש וחול . עד כדי כך שאין היא מתירה לבניה מגיל בר-מצווה  חשיפה למקצועות חול כי זה בגדר ביטול הקודש. ואפילו כערך איסטרומנטאלי למלחמת החיים  אין היתר. היא אינה מאפשרת חשיפת ילדיה אפילו לגדולי תורה המאמינים באתחלתא דגאולה. היא גם סולדת ממיזוג גלויות אמיתי על ידי נישואין בין העדות. כמו כן דוחה מגע עם הרחוקים מתורה ומצוות, שלא לשם החזרתם בתשובה. 

המערכת החילונית כנגדה, אינה מכירה בזיקה כלשהי אל הקדושה. גם אם מלמדים בה לימודי קודש, תורה שבכתב או תורה שבעל פה, מתייחסים אליהם כאל חול ובכך מחללים אותן. היא מרחיקה את ילדיה מקשר קרוב עם המקפידים בקיום מצוות הנאמנים להלכה. 

השאיפה החינוכית של החמ"ד היא המזיגה הטבעית של תכנית הלימודים כתורה שלמה לחיים שלמים, תוך הישמרות מכל זיוף וסילוף.  שלא יהיה  כל ניגוד ופירוד בין קודש וחול, "מעלין בקודש ואין מורידין". גדולים בתורה מוזמנים בהערכה ובכבוד, גם אם אינם מבתי מדרשנו.   אולם, אנו גורסים כי אין להעדיף את דרך "השילוב עם" , "הצירוף עם"  או אפילו את "המקף שבין לבין", על פני התורה השלמה. 

הייחוד והיחד

האתגר הגדול הוא "המזיגה", אליה יש לשאוף בהתמדה, כאידיאל וכערך מכונן.  היצירה  החינוכית הארץ-ישראלית היא יצירה חדשה של העם המחדש את נעוריו בבניין ארצו. זוהי השקפת עולם שלכתחילה. הנחת היסוד שלה היא ההכרה כי האדם נתבע לעבודת ה' בכל תכניותיו, ולשם כך עליו להשתמש במיטב השיטות והכלים. דרך המיזוג מוטמעת בתלמידי החמ"ד המתמזגים היטב בכל תחומי החיים בישראל ,נושאים בגאון את ייחוד ה' ונושאים בעול עם  הבריות ובמערכות החיים הכלכליים והחברתיים: בחקלאות, בתעשייה, בביטחון, בטכנולוגיות המתקדמות, בתקשורת, במערכת המשפט, בספרות ובאמנויות. תמימות דרך זו של  ההולכים בתורת ה', מניעה אותם להיות ממובילי הדרך גם בהתנדבות, במעגלי-צדקה וחסד, בהירתמות למשימות לאומיות בקליטת עלייה גאולית של  האובדים מיהדות והנידחים מארצותיהם. קליטה תומכת ומאמצת בתוך מוסדות החינוך ובתנועות הנוער, בחיק המשפחות ובקהילות. 

                    הנוקטים בדרך המזיגה בלמודי קודש וחול, חיים בתחושה מתמדת של עמידה לפני ה' ומקדשים את ערך המיזוג כאידיאל חינוכי. הם גם פועלים למיזוג גלויות טבעי ואמיתי במוסד החינוכי, במגורים משותפים של בני עדות וקהילות ממזרח וממערב. עולים חדשים וותיקים מתחנכים יחד אלו עם אלו באינטגרציה ללא הבדלה וללא התנשאות.    

                    הכרת המדינה  בדרכנו החינוכית הביאה  להחלטה היסטורית להטיל על החמ"ד את המשימה לקלוט את "ביתא ישראל"- יהודי אתיופיה. גם היחס לאחים הרחוקים בתורה ומצוות מתוך אהבת ישראל , נובע ממקור של אחריות כלל-ישראלית. המזיגה היא אפוא השאיפה הגדולה לייחוד עם היחד. 

                    זוהי תורה תמימה, הסוללת מסלולים לידיעת ה' בכל הדרכים. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך, ודרשו בר-קפרא: זוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (בבלי, ברכות, דף סג עמוד א). 

מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית