הדפסה
משנת הציונות הדתית -

הכספת של עם ישראל

מאת יצחק מאיר

 

מאת:  יצחק מאיר

             יצחק מאיר  הכספת של עם ישראל

            

במאי 1945 נסתיימה מלחמת העולם השניה. היינו אז, אמי שני אחי ואני, פליטים-אסירים בשווייץ, בעוון גניבת גבול בפלילים. אימנו מילטה שם את נפשה ואת נפשנו ולאחר שאבינו נתפס והוגלה לאושביץ ממנה לא שב, מאימי עקירה שרדפו אותנו, ממחנות וחיי מסתור ואפילו חסדי בית מנזר. אדמת אירופה  הייתה לרמצים לוחשי אש מתחת לכפות רגלנו ונסנו אל האי האחד בו ציננה הנויטרליות  את האדמה הבוערת סביב. ביוני באותה שנה קיבלנו שני צווי גירוש משני פקידים במשרד משטרת הגירה אחת שלא ידעו האחד מה עושה השני, אחד למקום הולדתה של אימנו ואחד למדינה בה חיינו כשניתכה עלינו המלחמה. כתוב היה בהם בצווים, היום והשעה בהם עלינו לבא לתחנת הרכבת לשוב אל המקום שהביורוקרטים בברן הגדירו כארץ מולדתנו. 

                    הייתי הבכור, ילד שהחיים ביגרוהו מהר, ועימי חלקה אימי עליה השלום את מצוקותיה. מולדת? אין לנו מולדת עוד. מולדת אינה מקום ואינה ארץ. מולדת היא בית אבא, היא משפחה, היא קרוב וגואל. היא מחוז של עתיד לא מחוז נרות זיכרון. לאן אוליך אתכם.   לא היה לי מושג. לאמת גם לא ירדתי לסוף דבריה ולא יכול הייתי לחוש עמה את החרדה מפני השיבה אל אשר לא יחדל להיות מכלאת עקורים גם אם יפילו השלום והאחווה והתקווה הטובה את גדרות הזרות בלתי הנמנעת. גרנו בדירת פליטים אחת, במטבח אחד, בחדר אמבט אחד, מנדל וילנר ומשפחתו ואנחנו.היה צפוף אבל היינו רחוקים זה מזה. מנדל היה פעיל בח"ד - ברית חלוצים דתיים, והפעיל במחנות העבודה בשווייץ תאים אידיאולוגים על פי משנת תורה ועבודה וקיווה כי לאחר המלחמה יתלקטו צעירים להכשרות ויעלו לארץ ישראל. מעולם לא היה לו זמן לשכמותנו . לא היינו מועמדים להגשמת חלומותיו ולבד מזה הוא היה יותר בדרכים מאשר בדירתנו הקטנה המשותפת. והנה עתה שאימי אמרה לי כי אין לה איפה להישאר ואין לה לאן לחזור הלכתי אצלו ברגע של חסד בו מצאתיו בביתו ושאלתי אותו מה לומר לה לאימי. –"שב", אמר לי והניח לפני ספר. כל עמודיו היו תמונות. אף על פי שהיו שחור לבן, קרן מהן אור שלא ראיתי מעולם. –"תל אביב", אמר לי מנדל, ואמר משפט או שניים על תל אביב. –"'הבט בשלטי החנויות, דפדף בספר, מה אתה רואה?".- "שלטים", אמרתי.- "שלטים באילו אותיות?" שאל מנדל. –"עבריות", ניחשתי. "הראית מעולם ארץ בה כל השלטים הם עברית?" חזרתי אצל אמי ואמרתי לה "הראית מעולם ארץ שכל שלטי חנויותיה הם עברית?" "לשם אנחנו הולכים". "לא לשם גירשו אותנו השוויצרים והם לא ירשו לנו להפליג ולא שם מחכים לנו הבריטים אדוני הארץ והם לא ירשו לנו לנחות" - קראתי למנדל. "את הבחורים" אמר – "אנו נרשום להכשרה של תורה ועבודה בה יש זאטוטים בגילם ושם יקבלו סרטיפיקטים, של עליית הנוער ויעלו, ואותך גברת מאיר ואת בנך התינוק נגניב כמעפילים לארץ ישראל". כך היה. אמי ואחי הקטון נשארו בדירתם והודיעו לשלטונות כי יכבדו את צוו הגירוש למועד ולא לחשו דבר על התכניות האחרות, ואני ואחי נסענו לבדנו להרים להכשרה של תורה ועבודה. 

                    באותה הכשרה, בכפר האלפיני שמפרי, נתוודעתי כילד בפעם הראשונה לקסם המהפנט של הציונות. בעבורי היא התחילה בכך שצווי הגירוש השוויצרי לארצות מהן נשדדנו היה בטל ומבוטל. ארצות אלה היו לבלתי אפשריות. לבלתי סבירות. לסגורות ומסוגרות בפני ההיגיון הקיומי היהודי. בעבורי היא התחילה עם תמונות האור בשחור לבן בהן בהקו האותיות העבריות שבארץ ישראל. בעבורי היא התחילה בלהט הנעורים המדבק של בחורים ובחורות שחבקו את התקווה בעוצמה גדולה אפילו יותר מעוצמת היאוש מן החיים שלפתה אותם בימי המלחמה. בשמפרי היו חלוצים וחלוצות צעירים בסוף שנות העשרה וראשית שנות העשרים שלהם ששרדו את המלחמה . הם לימדו עצמם קצת חקלאות הררית אבל בעיקר היו טרודים בשיחות ובהרצאות בהן הייתי לעיתים שומע ומבין שברי דברים בלבד. הם הירבו לשיר בכל הזדמנות הגיונית ובלתי הגיונית ותיבות "ארץ ישראל בלי תורה כגוף בלי נשמה" הסעירו אותי אף על פי  שמילות 'הגוף' 'והנשמה' שמישהו תירגם בעבורי מעברית ללשון בה דיברתי אז, נטו קצת להקפיא מעט את דמי. התפילות היו נהדרות, של יום חול ושל ימי השבת. לא הבנתי דבר. לא ידעתי את הניגונים ולא הבינותי מה ששמעתי מפי בעל הקורא כשהוא רוכן על גווילי ספר התורה שהפגיש אותי בפעם הראשונה בחיי עם תחושה שלימים ידעתי לקרוא לה קדושה. היה לי ברור כי בספר תמונות האור בשחור לבן מתפללים צעירים וצעירות נהדרים  בין האותיות העבריות שעל שלטי החנויות והרחובות בתל אביב. בארץ ישראל שלי היו אתים ומקושים על הכתפיים, רצועות תפילין על הזרועות, אותיות עבריות ברחובות, ובחורים ובחורות שהתפללו ושרו ורקדו הורה, הכל בהדי הדדי. שם בביתן מידות של עץ, למרגלות הרים משוננים ומושלגים, נולד בי הסנטימנט היהודי, הציוני,הדתי, ולא עזבני מאז. 

                    לימים כשבגרתי בארץ בתוך עמי, ונתוודעתי לאחי ורעי הציונים הדתיים שהסנטימנט שהיה למשנת חייהם בא אצלם מערי בירות גלויות ישראל, ממורשת בתי המדרש החסידיים והישיבות הליטאיות ובתי המדרש לרבנים האשכנזיות הקודרות  וממורשות ישראל בארצות שטופות השמש, בהן נתנגנו געגועים בבתי הכנסת המשפחתיים שליוו את תיבות הפיוטים האלמותיים שכתבו גדולי משוררי ספרד ותורה נלמדה לימוד סוחף ומרגיע, לא היה לי עם מי לחלוק את הורתו ולידתו של סנטימנט תורה ועבודה שלי ואף על פי שטבלתי עם אחי ורעי לתוך מורשת תורה ועבודה שלהם, שימרתי את שלי כגל בתוך גל ואני שוחה בו עד הנה, עד שיבה וזיקנה. 

                    לא על חינם בחרתי בתיבה 'סנטימנט'. הבחירה בציונות כתוואי דרך אינה באה מן הרציונלי בלבד. גדולי ההוגים של הציונות המדינית המשתיתים הגותם על ניתוחים סוציולוגים או היסטוריים או על תורות מתורות המשפט הבינלאומי או על כל  כיוצא באלה, חדורים ברוח שיש בה מן הפואטי, מן הרגש, מן הערגה הכוספת. גם כשהציונות שלהם היא הלכה או משפט, היינו הך, ביסודה מונח המדרש. הציונות כסנטימנט יהודי היא הבריח המחבר בין ההוגים הרבניים המובהקים שנתגעגעו לריבונות יהודית בארץ ישראל מתוך עולמה של תורה ובשמה ומכוח צוויה, לבין ההוגים שניסחו את עיקרי הציונות המדינית מתוך עולמות האיזמים החברתיים שדבר אין להם, על פי פסיקתם, עם הדת. הציונות המדינית היא המסקנה הרציונלית ממהותה הטרגית של הגלות. הרוח במפרשיה קדמה לה. זהו הפרדוקס הציוני. האחד.מכל נקודת תצפית. 

                    הסנטימנט הזה, הבריח המחבר שדיברתי בו, חזק יותר אפילו ממי שמכחיש אותו. אני זוכר כי בימי התהוותה של השקפת עולמי נתקלתי במעין ויכוח מאוחר מעל דפי ספר השנה של 'הצופה' של שנת תרפ"ד כמדומה לי, בין בנימין זאב הרצל לרב אברהם יצחק הכהן קוק. במסגרת מאמציו של הרצל לזכות בתמיכת המלוכות והממלכות האירופאיות לכינון מדינה יהודית בארץ ישראל, כותב הרצל לנסיך פרדריק מבדן בשנת 1897 כי העלייה לארץ האבות תביא ברכה לציוויליזאציה האירופאית,  כי היהודים יוצאי המערב הנאור יאירו את חשכת הפינות שכוחות האל בארצות מזרחה שמש. העלייה תהיה וולונטרית. רק יהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להיטמע ייסדו בארץ הקדש את מדינתם ומשכילים יהודים רבים ישארו בארץ מולדתם גרמניה שתוסיף להתברך בנוכחותם. אין ספק כי חלק מן הטיעונים האלה נבחרו כדי לשכנע את הנסיך יותר מאשר כדי לשקף נאמנה את חזונו של הרצל אולם אין גם ספק שהרצל כותב מתוך נאמנות לתפיסתו הסוציולוגית את הציונות.   

                    הראי"ה קוק, רבע מאה שנה  מאוחר יותר, דוחה את מה שהוא קורה "העוגה הצרה" ההרצלינית. הוא כיבד אותו כבוד גדול אולם לא יכול היה לקבל ציונות שאינה טוטלית.  

כנגד העליה ההתנדבותית של מי שאינו רוצה או אינו יכול להיטמע ,הוא כותב על "הן עם כלביא יקום", על שיבת ציון באמצעות שיבת עם. הרוח במפרשים אינה יכולה להיות רוח הבעיה היהודית אלא רוח היעוד היהודי. הציונות ההרצלינית קיבלה,אחרי הרצל, את האבחנה הזאת. הציונות המדינית הפכה הלכה למעשה למעין תנועה משיחית שראתה בקיבוץ הגלויות באשר הן גלויות ובהקמתה של מדינה לכלל היהודים את עיקר תפקידה. האנליזה הציונית הדתית הייתה ולדידי הינה עדיין וכך תהייה גם לעתיד לבא, כי כדי להגשים את האידיאל של "הן עם כלביא יקום" צריכים ומחוייבים לפעול כעם שכבר קם כלביא. האבחנה הייתה שיש ציונות אחת בה שותפים דתיים ושאינם דתיים, איש על דיגלו ואיש על מחנהו במפעל של שיבת ציון, הקמת מדינה ,בנינה והגנתה.  

                    אין ציונות אחת ולעומתה ציונות אחרת, בוודאי ובוודאי לא אחרי שבמפרשי הציונות המדינית ההרצלינית מנשבת הרוח היהודית הגדולה שקדמה לה. מתקני עולם שביקשו לנגוח באיל הציוני את חומות אי הצדק וחוסר השוויון האוניברסלי ולהקים בארץ ישראל קודם כל חברת מופת בחינת אור לגויים, עשו ופעלו מכוח הרוח היהודית הנושנה. הציונים הדתיים שביקשו לתקן עולם במלכות שדי בארץ ישראל ולהמליך וליישם בתוכה את האידיאלים החברתיים שנתגבשו בפילוסופיות ובתנועות החברתיות האירופאיות, עשו מכוח תורה ומכוח דרך ארץ שקדמה לתורה. והנה עוד פרדוקס. בקרב הציונים שלא שמרו מצוות, קדמה תורה לדרך ארץ ובקרב הדתיים קדמה דרך ארץ לתורה. הציונים הלא דתיים קידשו את זהותם היהודית על פי תפיסתם. הציונים הדתיים טיפחו בה גם את זהותם החברתית על פי תפיסתם הם.

                    מאז עומדי על דעתי בארץ ישראל אליה הביאה אותי השיחה עם מנדל וילנר, אני רואה את המעשה הציוני מתוך עולמי כציוני דתי. המעשה הזה האחד הוא מקלעת של מעשים הרבה מספור. אומר תחילה מה שראיתי. 

                    ראיתי בשנים של טרם מדינה את בתי הספר של 'המזרחי' בהם למדתי. מורינו ומורתנו היו רובם ככולם יוצאי ארצות אירופה שהצילו עצמם בעליה ארצה. הם הביאו עימהם מרוחה ומבושמה של תורה ודרך ארץ. היו שנולדו בארץ וניחוח מיוחד של ישוב ישן ממנו יצאו  מילא גם הוא את חלל כיתותינו. היו שהגיעו הרבה לפנינו מירכתי תימן ועברית שלהם המוקפדת ניגנה עצמה לתוך העברית המרושלת מעט של רוב מנין  והייתה למעצבת קמעה של  רוב בנין. ראיתי את המחולות של כ"ט בנובמבר, את המדריכים שלנו מבני עקיבא מתגייסים להגנה ולאצ"ל וללח"י ושמעתי בסניף מעוללות מלחמותיהם ומיסורי האבל על נפילתם. ראיתי מעירי הרחוקה את הגוש האגדי במצור, את בארות יצחק ואת עין צורים ואת כפר עציון של הקיבוץ הדתי עם רבדים של השומר הצעיר ואת השיירות ואת לוחמי הל"ה, חיל גדול של גיבורים צנועים שלחמו ונפלו כ "הן עם אחד כלביא יקום". המלחמה ההיא הייתה ציונות אחת בטהרתה.  

                    ראיתי בבני ברק את טקס הכרזת המדינה שהועבר ממוזיאון תל אביב בשידור חי, שמעתי את הרב יהודה לייב מימון  מברך שהחיינו בשם ובמלכות בהברה הישנה נושנה. זאת הייתה ציונות אחת בייחודה. 

                    ראיתי את הקליטה המדהימה של מאות אלפי עולים שבאו אל האוהלים  והפחונים והצריפונים ואל הליפטים ואל האסבסטונים במעברות ובעיירות הספר ומילאו את הארץ בראשית של מצער ובאחרית ששגתה מאוד. זאת הייתה ציונות אחת בתעוזתה. 

                    ראיתי ישובים עולים על הקרקע בעמק בית שאן ובנגב ובחבל לכיש ומכים בסלע העתיק מכל הסלעים שיצאו ממנו מים וחורשים תלמים ונוטעים עצי פרי ובונים מערכות אידיאיות של משנת תורה ועבודה הלכה ומעשה וסמוך להם ישובים כמותם שבנו מערכות אידיאיות של חברה שתיקונה בעמל וזה מכבד שונותו של זה וזה מברך על ששונות זאת בנויה על המשותף. זאת הייתה ציונות אחת בבניינה. 

                    ראיתי שליחויות של חינוך,של הצלה, של סיכון חיים ממש בארצות נעולות, של הבאת בשורה לאימפריות הכפור שנואשו מכל בשורה, של שלוחים שהלכו עלומים במדבר בראש טורי רגלים ניצולים מארצות שנוסדו כדי שיאבדו בהן, והיו בהם צעירים וצעירות  ברוכי תושיה וחדורי אמונה, דתיים ושאינם דתיים. זאת הייתה ציונות אחת במימוש חלומה.   

                    ראיתי ישיבות שהנצו ופרחו, ראיתי אוניברסיטאות שהיו לחממות של חכמה ומדע, ראיתי רפואה שמשנסת מתניה להשיג המיטב, ראיתי תיאטראות ואולמות קונצרטים, ראיתי גלריות, ספריות, עיתונים ותקשורת,סופרים ומשוררים, כינוסי הקהל ותורה שבעל פה ולילות של לימוד בחצות של כל הארץ. זאת הייתה ציונות אחת בהפרחת תרבותה ובחידוש שפתה.  

                    ראיתי מלחמות, ראיתי חיילים של צבא אחד בוכים על אבני הכותל, ראיתי מצבות דוממות דממה אחת בהרי ירושלים, ראיתי את ההוד וראיתי את הסוד, ראיתי את התפארת וראיתי את השכול. זאת היתה ציונות אחת בששונה וביגונה. 

                    ראיתי גם מאבקים. ראיתי את מסירות הנפש שפרצה אל טורי יהודה ושומרון ובזלת הגולן וחולות עזה והייתה בעיני כוהניה ולווייה כשקולה כנגד מקלעת המעשה הציוני כולו. ראיתי מי שראה בה תקוות דורות והיו שחרדו שמא אינה רושמת לפניה את המציאות המדינית והבין לאומית בהווה וכמות שהיא, או מרחיקה סיכוי לפיוס ולשלום. ראיתי את הציונות האחת השואלת עצמה האם היא אכן אחת, האם הייתה אחת מלכתחילה ואיננה אחת עוד, או שמא היא נותרת אחת כמקדם אף על פי שיש קוראים לה שמות העושים אותה כביכול ליותר מאשר אחת.   

                    ראיתי מי אפסיים בהם טבלו בני עמי כאילו היו אגני תרבות, ראיתי חצרות של בתי ספר שהיו לזירות אלימות, ראיתי שיכרות נוער,ראיתי ניוון שבנה לו פיגומי הבל, ראיתי כבישים שהיו למלכודות מוות בזבזני שאין לו כפרה. ראיתי מושלים שהיו למשל ולשנינה וראיתי הרבה יותר מדי ממה שאוי להן לעיניים שכך הן נאלצות לראות. ראיתי פיסות חלום שנתהפכו להזיות מורעלות, ראיתי רצח, ראיתי חיסול מטורף של ראש ממשלה, ראיתי שנאה, ראיתי גילויים מחרידים של קצף על  צבור שלם בעוון חוטא שחרג מתוכו, ראיתי שיש מי שאיננו יודע להבדיל בין מאבק בתוך ציונות אחת לבין מלחמה איש באחיו מתוכה. 

                    אכן ראיתי כל אלה ואני אומר לכם, לא תהיה לה תקומה לסטייה משבועת הציונות האחת, הנושאת על כתפיה את גורלו של העם היהודי בעולם הזה. הארץ הזאת האחת, הקטנה, היחידה, היא הכספת בה מונח גורלו של העם היהודי בעולם הזה שלנו. הרוח הנושנה שנתחדשה כאן בעבור כולנו ועל ידי כולנו, היא הקוד הסודי של הכספת הזאת. המעשה הגדול, המשותף, האמיץ ורב ההשראה בכל תחומי המימוש של בנין עם בארצו, היא הפלדה של הכספת הזאת. אי אפשר לזייף את הקוד ואסור לסדק את הפלדה. יהודי, ציוני, דתי, הוא מי שחובר ליהודי, ציוני,לא דתי ומסיר עמו יד אחת את הסטייה המחלידה מן הכספת של כלל ישראל.