היבט היסטורי אקטואלי על זהות ציונות דתית
מאת ד"ר יוסי אבנרי
פתיחה
מזווית ראיה אישית ההגדרה בעלת שלושת המרכיבים 'יהודי-ציוני-דתי' אינה אלא מושג אחד. די לי בהגדרה יהודי כדי לתחום במסגרתה את ציוניותי ודתיותי. הנסיבות ההיסטוריות המורכבות אליהן נקלע עם ישראל בעת החדשה היו מגורמי האילוץ להשתמש ב"מושג משולש".
ניתן למנות שורה ארוכה של מאפיינים המייחדים את 'היהודי-הציוני-דתי'. העדפתי להתמקד במספר גורמים מצומצם המאפשר להערכתי בחינה היסטורית ועכשווית של דמות 'היהודי-ציוני-דתי'. הסדר בו יובאו המאפיינים לא בא לציין את דרגת חשיבותם היחסית. לכולם שורש היסטורי, ותוקף עקרוני שלא פג זמנו.
למותר לציין כי אין בדברים אלה לגרוע מחשיבותם של מאפיינים נוספים, שיתכן כי בניתוח מזווית ראיה שונה היו זוכים להדגשה יתירה.
מהפכנות, אקטיביזם ומתח מתמיד
המאפיין הראשון יוצא דופן מיתר המאפיינים אשר עניינם בהשקפת עולם ובמעש, מאחר והוא מצביע על שורה של היבטים הגותיים ומעשיים, מנקודת תצפית מנטאלית וחווייתית. מאפיין זה משקף אווירה והלכי רוח ומתמזג באופן מלא או חלקי עם מרבית המאפיינים האחרים.
הציוני-דתי הוא מהפכן ואקטיביסט מזן מיוחד. הוא מטמיע בהגותו ובפועלו : זר ומוכר, ישן וחדש, מסורת ושינוי, שמרנות ומהפיכה. הוא מעוגן בעולמה של היהדות, אולם הוא מפליג גם אל עולמות שמעבר לתחומה. הוא חווה את המתח הכרוך בנחשונות רעיונית וחברתית, ובמיזוג אידיאות שלכאורה אינן מתיישבות בנקל זו עם זו. מתח זה הוא אחד מסימני הזהות של הציוני-דתי אשר משנתו מצויה בבחינה מתמדת.
המנהיגות הציונית-דתית בצעדי בראשית שלה מרדה בשגרה, ושקדה על יצירתם או אימוצם של דפוסי קיום פורצי דרך. היא ניחנה במזג נפשי-רוחני תוסס ויצירתי, שלא ייצג מלכתחילה תנועת המונים. ברם, די היה בחלוץ אליטיסטי בעל אמונה לוהטת, כדי לכבוש נתיב חדש, לגבש סביבו עדת חברים ואוהדים, להעניק להם דמויות מופת להזדהות והשראה לפעילות.
הורתה ולידתה של הציונות הדתית, בניפוץ שיגרה רעיונית-דתית עתיקת ימים בנושא גלות וגאולה. הגיגיהם של 'מבשרי הציונות', הרבנים יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר בדבר דה-מיסטיפיקציה של רעיון הגאולה, היו נקודת הזינוק של הציונות הדתית. העתקת היהודי מזירת הציפייה המשיחית הפסיבית אל מסלול גאולה אקטיבי, בו מוטלת עליו חובה לטול חלק פעיל בתהליך הגאולה, חוללה מהפכה תיאולוגית ואידיאולוגית שזעזעה את החברה האורתודוכסית במשך דורות.
הרבנים 'המבשרים', ייצגו דגם ראשון של רבנים לאומיים שהציבו את חזון השיבה הלאומית לארץ ישראל במוקד פעילותם. הם עלו בנועזותם על מקימי תנועת 'חיבת ציון' ומייסדי התנועה הציונית. בשעה בה 'מבשרי הציונות, פרצו בסערה לזירת הלאומיות היהודית, ניצבה מולם חומה בצורה ומאיימת של שמרנות דתית. הם לא נרתעו מהתגובות העוינות ומהאדישות שרבים הפגינו כלפיהם, התמידו ביוזמתם, ובהדרגה התלכד סביב חזונם מחנה אוהדים נלהב.
זהותם של הרבנים יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר כאבות הציונות –בכלל, ואבות הציונות הדתית - בפרט, באה לידי ביטוי לא רק במהפכנותם, אלא גם בהתייחסותם אל העולם המודרני רווי השינויים והגירויים. בניגוד לשמרנים שחזו במציאות החדשה איום הראוי לדחייה על הסף, פרשו הרבנים 'מבשרי הציונות' את אותה מציאות, כפוטנציאל בו גלומים אתגרים שראוי להתמודד עימם. הם היו ערים להתרחשויות פוליטיות, חברתיות ורעיוניות חריגות בסביבתם, ותגובתם על כך חברה אל עיונים בלתי שגרתיים במקורות היהדות. דחיית קיבעון רוחני רעיוני ומענה לרמזים ולאותות של המציאות הם מקווי הייחוד שהותירו את הטיפוס הציוני-דתי מחוץ לגבולות המחנה החרדי.
מגמות מהפכניות ואקטיביסטיות במחנה הציוני-דתי פשטו צורה ולבשו צורה, בהתאם לנסיבות השעה. תחושת המרד הגיעה לאחד משיאיה עם ייסודה של 'הפועל המזרחי', תנועת הפועלים הדתית-לאומית-סוציאליסטית, בשנת 1922. למטבע הלשון "המרד הקדוש" שיוחסה למנהיג התנועה שמואל חיים לנדוי, נודע משקל רב בעיצוב דמותו של החלוץ הדתי כמורד. המורד הדתי לא נרתע גם כאשר היה מדובר בהתייצבות בנים מול אבותיהם, ותלמידים מול רבותיהם. "המרד הקדוש" בהגות שח"ל וחבריו לא היה הוראת שעה אלא בשורה וצו לדורות. המושג הפך לאחד מסימני הזהות של הציוני- דתי, וסימל התרחשות בלתי פוסקת, אשר מוקדה בבחינה ובתגובה מתמדת ומקורית להתפתחויות בזירה הלאומית היהודית. ייחודו של "המרד הקדוש" היה, בין היתר, באיזון הפנימי שבו, איזון בין מרד לקדושה.
לימים, תנועת 'הפועל המזרחי' שבעצם הקמתה מרדה גם בתנועת האם שלה 'המזרחי', התאחדה עם 'המזרחי', אלא שאז הקסם המהפכני של המחנה הדתי-לאומי היה בשלבי התפוגגות.
גילויים והבזקים של אקטיביזם מצויים גם בימינו באפיקים ההתיישבותיים, החינוכיים והחברתיים. בהתיישבות האידיאולוגית במרחבי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים, נוטל הציבור הדתי-לאומי חלק מכריע. מפעל זה גם אם הוא שנוי במחלוקת, ואולי גם בגלל שהוא שנוי במחלוקת, הוא מופת של העזה חלוצית ומסירות נפש. הגרעינים התורניים הפזורים היום ברחבי המדינה, הם אחת הדוגמאות ליוזמה מקורית עכשווית האוצרת בקרבה מימד מהפכני הבא לגבש מציאות חדשה. ברמה הטקטית המיידית יתכן והשינוי מינורי. האקטיביזם החברתי והחינוכי מוצנע בשגרה מיגעת ומתמדת, בכיבושים ונסיגות, בשינויים הדרגתיים ובדבקות במשימה. ברמה האסטרטגית, למהלך זה פוטנציאל מהפכני. סיומו של התהליך –אם יעלה יפה- אמור לחולל תמורות מרחיקות לכת בצביונן של קהילות וערים בישראל.
ראוי לציין כי ברוב שנות קיומו של המחנה הדתי-לאומי, המהפכנות והאקטיביזם לא שיוו לו זהות קיצונית ודוגמאטית. הוא זוהה יותר עם מתינות, סובלנות ופרגמטיזם פוליטי.
שותפות דתית חילונית בבניין הארץ
ציוני-דתי, גם כאשר הוא מייחד מסגרת ארגונית לעצמו, אין הוא פורש מן הציבור. הוא רואה בבניין הארץ תהליך כלל ישראלי, שבכל דור ודור הצלחתו מותנית בשיתוף פעולה של כלל ישראל.
הרב שמואל מוהליבר ועמיתיו שומרי המצוות בתנועת 'חיבת ציון' עלו על מסלול 'המבשרים', אולם דרכם לא התנהלה על מי מנוחות. בעוד ש-'המבשרים' האמינו בתחייה לאומית עטורה תורה ומצוות, תנועת 'חיבת ציון' שמשה אבן שואבת לחוגים לאומיים דתיים וחילוניים כאחד. הרב שמואל מוהליבר התמודד באומץ עם תופעה מורכבת זאת, שהעלתה לסדר היום הלאומי שהחל להתגבש זה עתה, סוגיות סבוכות בתחום המעשי ובתחום התיאולוגי-אידיאולוגי. הוא נמנה עם מניחי התשתית ללגיטימציה ולעידוד שניתנו לשיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים במסגרת הלאומית. נועזות רבה הפגינו גם הרב יעקב יצחק ריינס וחבריו לדעה, בהכרעתם על ייסוד תנועת 'המזרחי' בשנת 1902. החלטה זאת היא כהצהרה לפיה מגמותיה החילוניות של התנועה הציונית אינן סיבה לפרישת הציבור הדתי מפעילות במסגרתה. כך נוצרה תשתית ממסדית מפלגתית לציבור הציוני-דתי, כפלג בתוך התנועה הציונית הכללית, ולא כגוף חיצוני לממסד הציוני. נוסף לכך, מהלך זה הוביל כעבור מספר שנים אל פריצת הדרך הגדולה של 'המזרחי' בתחום החינוך הדתי-לאומי, שנעשה אבן פינה בפעילותה של תנועה זאת.
חזון בנין הארץ תוך שיתוף פעולה עם כלל ישראל, חושל להלכה ולמעשה ונעשה לעיקרון בסיסי ולאורח חיים בציונות הדתית. בהקשר זה ראוי לציין את הראי"ה קוק שהעניק לשותפות האמורה שורה של הנמקות מעמיקות.
חזון שותפות כלל ישראל בתהליך שיבת ציון הגביר את הנתק בין החרדים הלא-ציונים למחנה הציוני-דתי, שמצא עצמו לעיתים מזומנות בין הסדן החילוני לפטיש החרדי. ברם, במהלך הזמן השכיל הציוני-דתי להפוך את מצוקתו למנוף באמצעותו שידרג את מעמדו כמי שיושב על הגבול בין המחנות השונים, כדי לפייס ולבנות גשרים בין המחנות.
מעמדו הייחודי של הציוני-דתי כמי שיש לו בו זמנית שיג ושיח עם העולם החילוני והעולם החרדי, מבטא בהכללה את מצבו כמי שהוא יותר "מבין" מאשר "מובן". עמידתו בתווך בין המחנות משקפת את הזדהותו עם ערכים רבים בשתי הקבוצות. לעומת זאת, ניתן לומר בהכללה כי החילוניים והחרדים מבינים פחות את מורכבותו של הציוני-דתי הנתפס בטעות כמי שפוסח על שתי הסעפים. אי הבנת זהותו האידיאולוגית העצמאית של הציוני-דתי דוחקת בו, לעיתים בתת מודע, להימלט מתדמית הבינוניות האורבת לפתחו של מי ששרוי לכאורה בעמדת ביניים. ביוזמות שונות הוא מוכיח לזולתו, ולפעמים לעצמו כי זהותו אינה תערובת של חרדי לא-ציוני וציוני לא-דתי, וכי משנתו ופועלו אינן עמדת ביניים פשרנית בין שני מחנות אשר מכל אחד מהם הוא נטל כביכול נתח לבניית עצמו. לצד שני המחנות האמורים, ציוני-דתי מייצג עמדה עקרונית שלישית, שזהותה הייחודית והעצמאית אינה מוטלת בספק.
מחוץ לקונכיה
ציונות דתית פירושה, בין היתר: שבירת ההסתגרות הכיתתית, מעורבות בכל תחומי העשייה בחברה הישראלית ושאיפה לנוכחות והשפעה בכל זירה בעלת משמעות. הציוני הדתי תורם לחברה ומעשירה בכל מגוון האתגרים הניצבים בפניה, ויוצק בפעילותו את יסודות השקפת עולמו. הוא נושא בכל החובות כאזרח. יתירה מכך, מבחינה מערכתית עקרונית, שירות צבאי או שירות לאומי הוא לדידו חובה דתית אשר השתמטות ממנה איננה עולה בקנה אחד עם זהות ציונות-דתית. הנתינה הבסיסית הזאת למדינה, היא תחנה מרכזית במסלול מעורבותו החברתית, ואחד המכנים המשותפים האיתנים המלכדים אותו עם כלל הציבור הציוני.
הציוני הדתי מתמודד מידי יום עם שאלות הלכתיות הנובעות מהרחבה מתמדת של גבולות פעילותו. הוא מאמין כי תורת ישראל אינה עומדת בסתירה להתנהלותה התקינה של מדינה מודרנית. מבחינתו ההלכה אינה מגבלה אלא אתגר. הוא מעניק להלכה דינאמיות, הוא מעצים ומפרה אותה, והופך אותה לחלק אינטגראלי בתהליך שיבת ציון.
סיסמה קשיחה-גמישה
הציוני הדתי מזדהה עם הסיסמה המתמקדת בעיקרים הבאים: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. ייחודו של הציוני דתי אינו רק בכך כי הוא מחויב לכולם כאחד, אלא בגמישות שהוא מגלה בהדגשת כל אחד ממושגי היסוד הללו, בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. מרחב התמרון שהותירה לעצמה הציוניות הדתית בתחום זה היה במשך שנים ארוכות מסימני הזהות שלה. היא לא היתה מקובעת בקונספציה לפיה אחד ממרכיבי היסוד הללו יזכה בכל מצב לעדיפות מוחלטת על פני יתר היסודות. כך לדוגמה : תנועת 'המזרחי' בראשיתה, התמקדה בפעילות חינוכית ובמאבק על צביונו היהודי של המפעל הציוני. תנועת 'הפועל המזרחי' הדגישה יותר את ההיבט של עם ישראל: חיי חברה, חלוציות והתיישבות. בתקופה שבין הקמת המדינה לבין מלחמת ששת הימים התמקדה הציונות הדתית יותר בהיבטים של עם ישראל ותורת ישראל: קליטת עלייה, יסוד מושבי עולים, חקיקה דתית, מאבק על החינוך הדתי, הפצת תורה והקמת ישיבות. לאחר מלחמת ששת הימים ועוד יותר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בלט ההיבט של ארץ ישראל. המדיניות הגמישה שננקטה ביחס לסדר העדיפות של עקרונות היסוד הללו, כוחה היה יפה גם ליעדים אחרים שהציבה לעצמה הציונות הדתית. אי ההסכמה הנוכחית במחנה הציוני-דתי ביחס לסדר העדיפות, ואי ההסכמה לשתף פעולה בין החוגים השונים בציונות הדתית כל עוד לא שוררת אחדות דעים בשאלת סדר העדיפות, הן משורשי משבר הזהות של הציונות הדתית בזמנינו.
פעמי משיח וחבלי משיח
כיהודי ציוני-דתי אני מאמין כי האירועים הדרמטיים שראשיתם בתנועת 'חיבת ציון' וביסוד התנועה הציונית, והמשכם בהקמת מדינת ישראל, הם בעלי משמעות דתית עמוקה. תהליך שיבת ציון מציין שלב בתהליך הגאולה, גם כאשר מרבית נושאיו היו והינם יהודים המכונים 'חילונים'. קשה להעלות על הדעת שניתן לנתק התרחשויות כה חריגות בתולדות אנוש ובתולדות עם ישראל מחזון הגאולה.
אכן, התהליך מלווה טלטלות ולעיתים זעזועים נוראיים. הרב יצחק ניסנבוים, הוגה ומטיף ציוני-דתי שניספה בגטו וארשה, חווה בעוצמה רבה את תחושת הגאולה הממשמשת ובאה, והבהיר כי דורו של משיח יהיה כרוך בחבלי משיח ובפעמי משיח.
היו מנהיגים והוגים בציונות הדתית ובכללם הרב יעקב יצחק ריינס אשר בנימוקים שונים, כולל נימוקים פוליטיים פרגמאטיים, העדיפו לעמעם את היבט הגאולה כמרכיב בסיסי בחזון הציונות הדתית. הם הותירו את הציונות הדתית כתנועת הצלה לאומית חומרית נטולת השראה אלוקית.
הפרשנות הדתית למציאות ההיסטורית איננה בעלת משמעות תיאולוגית גרידא. מן הפרשנות הזאת נגזרת מחויבות דתית, מוסרית וחברתית מרחיקת לכת המוטלת על הדורות אשר זכו לחוות את אירועי עידן הגאולה. זהותה, הלכי רוחה ואורחות חייה של מדינת ישראל אמורים להיות מושפעים מן הפרשנות הדתית לאירועים ההיסטוריים. מדינת ישראל כמאמר הראי"ה קוק אינה מדינה רגילה "שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה . . . " לעומתה "מדינתנו, מדינת ישראל , יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד . . . " (אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, ירושלים תשנ"ג, עמוד קס).
ציונות-דתית וזהות פוליטית
הסטייה מדיון בהיבטים דתיים, רוחניים, אידיאולוגיים אל האפיק הפוליטי עלולה לאכזב, ולהעלות את החשש לעירוב קודש וחול. אולם, להערכתי, לא ראוי לפטור דיון בזהות ציונית-דתית ללא התייחסות לממסד הציוני-דתי המצמצם לכאורה את המימד הכלל ישראלי שהוזכר לעיל.
אינני סבור כי חברות בתנועה פוליטית דתית-לאומית כזו או אחרת, היא תנאי הכרחי להגדרת פלוני כציוני-דתי. למרות זאת, דומני כי הזהות הציונית-דתית באה לידי ביטוי גם בהשתייכות או בתמיכה בארגון פוליטי החותר לעצב במדינת ישראל זהות יהודית מובהקת. פסיפס פוליטי ישראלי רבגוני אשר המימד הציוני-דתי נשמט ממנו, או שמקומו בו שולי, לוקה בצלם יהודי מעוות המקרין על כלל החברה הישראלית. הדברים אמורים גם אם ברמה האינדיבידואלית הציבור הדתי-לאומי מרושת בכל הזירות הישראליות האפשריות. הישגיו ההיסטוריים המרשימים של הציבור הציוני דתי נכרכו, בין היתר, בעוצמתו הקולקטיבית כמחנה פוליטי בעל השפעה ובעל יעודים ייחודיים, אשר על מימושם הוא היה נכון לגלות מסירות נפש.
שבירת הכלים הפוליטיים של הציונות הדתית, והתפזרות ניצוצות המחנה הדתי לאומי לכל עבר פוליטי, באו בד בבד עם התחושה כי האינטרסים הבסיסיים של המחנה הדתי לאומי מובטחים. חלה שחיקה במרכזיותו של ההיבט הדתי בתודעת הציבור הדתי לאומי, והיה נדמה כי ניתן לממש את החזון הציוני דתי בעזרת מפלגות המייצגות ציבור חילוני ודתי.
הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק בחיבור "חמש דרשות" נדרש לנושא הממסד הפוליטי הציוני-דתי, בו הוא ראה מרכיב הכרחי בתהליך השרשת היהדות במדינת ישראל. לדבריו, "רבים טוענים, כי 'המזרחי' צריך להיות תנועה תרבותית-חינוכית טהורה ולא להתעסק בשאלות פוליטיות . . . את חטאי אני מזכיר: במשך זמן מסוים גם אני הייתי מאוהדי שיטה זו . . . שיטה זו לא נכונה היא, טעיתי וכן הרבה מחברי" (יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמוד 115).
אני רואה בממסד הציוני דתי מרכיב בזהותי הציונית דתית, ומזדהה עם עמדתו של הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק לפיה: אסור להפקיד את השמירה על זהותה היהודית של המדינה בידי מפלגות פוליטיות אשר אמנם מגלות זיקה חיובית לערכי היהדות, אולם חותם היהדות לא מושרש בעומק תודעתם ובמרכז הוייתם. מבחינתם 'מדינה יהודית' היא ערך דמוגראפי יותר מערך אידיאולוגי. וודאי כי בחוגים פוליטיים אלה אין נכונות למסירות נפש למען ערכי היהדות. אסור להפקיד את טיפוח החינוך הדתי-לאומי בידי מי שעבורו חינוך זה הוא בסך הכול עוד מרכיב במגוון חינוכי רב-תרבותי. אסור להפקיד את שמירת צביון השבת במדינת ישראל, בידי מי שמפקיע אותה מקדושתה ומעלה אותה על נס כיום מנוחה סוציאלי. כל הפקדה מסוג זה גובלת בהפקרה. לפיכך נכרכה הזהות הציונית-דתית משחר הולדתה בממסד פוליטי עצמאי, אשר בדומה לכל ממסד פוליטי אינו מגלם אידיאל,אלא אילוץ הכרחי.
המשנה הציונית-דתית אינה מייצגת מפלגתיות בדלנית. הממסד הפוליטי הציוני-דתי היה במשך דורות מן המובילים אחדות וליכוד בעם ישראל ובמדינת ישראל. הצבת גבול בין אחדות לייחוד, היא לעיתים חיונית כדי לגונן על אחדות אמיתית המוקירה כל מרכיב בשותפי האחדות. הייחוד בתחום המפלגתי, אינו ייחוד לשמו, אלא אמצעי מועדף להעצמת גורמים המובילים בסופו של דבר לחישול האחדות הלאומית במישור המהותי.
הדגשת המימד הפוליטי לא באה לגרוע מחשיבות הציונות-הדתית כתופעה לא ממסדית, וכחוויה אנושית מרתקת אשר גילוייה החומריים והרוחניים מצויים בכל אתר ואתר בעל משמעות בחברה הישראלית. היבט זה ראוי לתיאור מדוקדק בפני עצמו.
תקווה
על רקע האמירות בדבר שותפות ובדלנות, למותר לציין, כי כציוני-דתי קצה נפשי בבדלנות הפנימית בבית הציוני-דתי. אני סבור כי כל היומרות לשאת את דגל אחדות ישראל ואת נס הזהות הלאומית, יתנפצו אל צוק הפלגנות הפנימית.
היהודי, הציוני-דתי, מאמין כי חרף חילוקי הדעות הנטושים בקרב המגדירים עצמם דתיים לאומיים, קיים ביניהם מכנה משותף המצדיק, מחייב ומאפשר פעילות במסגרת פוליטית מאוחדת אחת ויחידה. מסגרת ראויה, המובלת על ידי אישים בעלי שעור קומה ושאר רוח, אשר ישיבו לציונות הדתית את העוצמה החיונית למימוש יעדיה ולייצוג זהותה.
מאת: ד"ר יוסי אבנרי
מרצה לתולדות עם ישראל
מכללת אשקלון