הדפסה
משנת הציונות הדתית -

הדגל שנטשנו בצידי הדרך

מאת הרב מרדכי ורדי

הרב מרדכי ורדי

ורדי מרדכי  הדגל שנטשנו בצידי הדרך

במסגרת הדיון על ציונות דתית אני מבקש לעורר חשבון נפש על תחום אחד שלא הצלחנו לפתח, תחום שקרוב לליבי שאני מחשיב אותו לסוגיה מורכבת אך לא פחות מזה – חשובה. אני הגעתי אל תחומי האמנות בתיבה ובקולנוע בזכות הרב קוק והתלמידים בישיבת מעלות. היה זה כאשר למדנו בישיבה את כתבי הרב ראי"ה קוק ובין הסוגיות עלתה שאלת יחסו של הרב לאמנות. לימוד הסוגיה הביא אותם לתבוע סדנאות לכתיבה יוצרת במסגרת הישיבה, תביעה שהוציאה אותי למסע יחד אתם, אל כוחות היצירה שגיליתי באמצעותם. בנוגע ליחסו של הרב קוק לאמנות ניתן להבחין בשלושה רבדים. רובד ראשון ניכר במכתב הברכה לרגל הקמת "בצלאל". במכתבו הרב קוק רואה בעיסוק באמנות סימן לתחיה לאומית. הוא מדמה את עם ישראל לילדה בשם שושנה הילדה חולה וקודחת מחום, חייה בסכנה, ואז היא מתאוששת ומבקשת את הבובה שלה. כולם סביבה מאושרים, הילדה רוצה בובה סימן שהיא מתחילה להבריא. ברובד הזה עדיין אין לאמנות ערך העומד בפני עצמו, אלא רק כסימן חיים ראשון, אחרי מחלת הגלותיות שהפילה אל האומה לתרדמת העמוקה של הגלות. ברובד אחר הרב קוק במקומות שונים קורא לבני בית המדרש לאחוז בעט ולכתוב כתיבה ספרותית. הרב קוק ראה בספרות מכשיר רב עוצמה להפיץ את האמונה ואת רוח היהדות, הוא הצטער לראות שבני הישיבות אינם יודעים להתבטא בכלים ספרותיים וכתיבתם איננה רהוטה ואיכותית. ברובד הזה קריאתו של הרב קוק מזכירה את הסיסמה האידיאולוגית: "הטובים לתקשורת". אבל לרב קוק יש גם רובד שלישי עמוק יותר והוא מובא בהקדמתו לשיר השירים בספר עולת ראיה – שם הוא רואה באמנות ערך עצמי. הוא מגדיר את תפקיד האמנות כחובה להוציא לידי ביטוי את כל הטוב הגנוז בנפש האדם. ומגדיר את האמנות כמעשה של שליחות וחובה קדושה. כמו שחקלאי מיישב את הארץ בנטיעות ובנין כך אמנים מישבים את השממה הרוחנית על ידי יצירה אמנותית בתחומי הספרות והאמנות הפלאסטית (על פי הגרסה המקורית של דברי הרב הכוללים את הציור והפיסול).

עברו 70 שנה והקריאה של הרב קוק נשארה ללא מענה ראוי. אין לי ספק שאם הרב קוק היה נוחת כאן היום היה מתאכזב. אין לנו מוסד גבוה לאמנות פלאסטית שאיננו סמינר למורות. גם לא מוסד ללימוד מוזיקה ברוח התורה, ובתחום הכתיבה רק ישיבות הסדר מעטות, יוזמות ומקיימות סדנאות לכתיבה יוצרת. מעטים הם היוצרים המחוברים ליהדות שמביאים אל כיכר התרבות הישראלית חמרים משמעותיים.

מהו המונע ?

בראש ובראשונה השמרנות. הפחד מפני החידוש. אחר כך הבורות בכל מה שנוגע לחינוך לאמנות. ההנהגה הרוחנית שלנו לא הפנימה את הערך שהרב ראיה קוק נתן לאמנות,  שאמנות היא הרבה יותר מאשר יודאיקה, והמוכשרים בתחומים היצירתיים והאסתטיים לא רק ישמשו לצורך "התנאה לפניו במצוות". ושמוזיקאים אינם רק כליזמרים שעושים שמח.

אני חש את הפחד של הממסדים למיניהם מפני החופש שהאמנות משדרת, חופש שבלעדיו לא תוכל שום אמנות לפרוח, חופש שנראה מאיים אבל ניתן לבנות אותו בסיס של אחריות, אתיקה ומוסר שיהיו פנימיים לעולמו הרוחני של היוצר.

מבחינה ציבורית מצטרפת הרגישות המופרזת ביחס לביקורת פנימית , מה שהוא בין השאר מחובתה של האמנות. ומכאן גם ציפיות מוטעות של הקהל, הנובעות מבלבול בין תעמולה דתית (קירוב רחוקים) לבין אמנות יהודית מקורית נוצר מצב כמעט בלתי אפשרי עבור האמן התורני.

וכאשר מצטרפים לזה גם רגשי האשמה המצטברים על רגעי העונג מהתרבות החילונית, אשמה הנובעת בין השאר מקושי בהבחנה שבין אמנות לבין בידור.  .וביסוד כל אלה - אין לנו מסורת של אמנות תורנית.

החסמים הללו מתחבאים פעמים רבות  מאחורי הטענה ש"קודם ימלא כרסו ש"ס ופוסקים ואחר כך יעסוק ביצירה", או כמו שרגילים לצטט : "רק שרי קודש (בשין שמאלית) יכולים להיות שרי קודש(בשין ימנית)"

זוהי טענה שתוקעת מראש את כל האפשרות לקידום שכבה משמעותית של אמנים. אמן צריך החשף לסביבה יצירתית ולעולמות של רגש ודמיון בגיל צעיר, בלי התנסות יצירתית מוקדמת הסיכויים שלו לנבוט כאמן הם מזעריים.

בינתיים בני הציונות הדתית מסתפקים בעמדת הצצה אל העולם התרבותי (העשיר) של החילוניים. הצצה שאיננה מחויבת בלקיחת חלק בשיח התרבותי.  

בינתיים הצימאון גדל והלחץ מלמטה הולך וגובר. נפתחות מגמות קולנוע באולפנות ובישיבות פעמים רבות מלחץ של הצעירים. הוצאות הספרים מזהות את הציבור הדתי לאומי כיעד מרכזי וחשוב. הרצאות ודיונים על קולנוע ויהדות מדרש קולנוע וכדומה הם כבר דבר שכיח ורגיל.

אבל חמרי נפש רבים נשארים נעולים וחסומים. כשרונות רבים נשארים ללא טיפוח.

כאשר הרב צבי יהודה קוק לימד שהצבא הוא קודש קמו תלמידיו וחינכו וגידלו דור של קצינים דתיים שיצאו מבתי המדרש אל הצבא חדורי שליחות ועושים עבודת קודש במסירות נפש וגבורה.

מי יקדם את קריאותיו של אביו הראי"ה קוק – להרים את דגל השליחות של היצירה האמנותית ? .