האחריות הכבדה של יהודי ציוני-דתי

מאת:  ד"ר עליזה לביא

            המחלקה למדעי המדינה

            אוניברסיטת בר אילן 

פתיחה   

בבחירות האחרונות לראשות עיריית ירושלים ניצב הציבור הציוני-דתי בפני התלבטות מעניינת: האם לבחור במועמד ציוני-חילוני (ניר ברקת) או במועמד דתי-חרדי (מאיר פרוש)? אין ספק שהכרעה מוניציפאלית אינה עניין לרומה של אידיאולוגיה וקיים סיכוי סביר כי השיקולים המכריעים בהצבעה זו עסקו בשאלות איכות החיים הבסיסית של תושבי העיר.  יחד עם זאת לא ניתן לנטרל לחלוטין את המרכיבים הערכיים שעמדו גם הם ברקע הדברים ובאלה ברצוני לעסוק .התמודדות נקודתית-אזורית זו,העמידה, במובן מסוים, בפני מצביעים בקרב הציבור הדתי-לאומי אתגר שחייב אותו לבחון את שני מרכיבי הגדרת זהותו ואת היחס ביניהם. המדובר בשאלה רחבה בעלת השלכות חברתיות, פוליטיות ואף אישיות בעלות חשיבות רבה בישראל של היום:  

מיהו ציוני-דתי?   קודם למה – הציונות או הדת?  האם זו שאלה ישראלית או יהודית?  האם לשאלה זו בכלל יש מקום לאחר שישים שנות קיום המדינה?  ואיך דיון זה מקיש על עולמם של שומרי מצוות במדינה הציונית, ועל אלו המתגוררים בגולה? 

שאלות סף  

ברם, עוד לפני דיון בסוגיות אלה, מן הראוי להתמודד עם שאלות סף מקדמיות:

מדוע בעצם לעסוק בשאלה זו, האם לא די לנו בתיוגים המקטבים האוכלים כל חלקה טובה בשיח הציבורי, דוגמת "מחנה השלום" ו"המחנה הלאומי" וכל שכן בקרב הציבור-הדתי הנקרע בין זרמיו?  

מדוע איננו יכולים לומר שאנו יהודים וישראלים – וזהו?  

למה להבחין בין דתי לחילוני, בין חילוני למסורתי, בין חרדי לדתי ובין דתי לחרד"לי? 

האם 60 שנה אחרי הקמתה של המדינה ו-110 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון עדיין צריך לעסוק בשאלה מיהו ציוני? 

 נדמה כי אין ביכולתנו להימנע מבחינת עומק של הגדרת הציונות-הדתית. בריחה לחיקן החם של הגדרות רחבות וגמישות תוביל בסופו של דבר לערפול הזהות העצמית, על כל המשתמע מכך.  

חיוניות התיוג  

במרחב הפרטי:  כבני אדם, אנו עובדים בהתאם לחלוקות חברתיות-תרבותיות. כך הורגלנו. אנו מבחינים בין גבר לאישה, בין צעיר לזקן, בין עצמאי לשכיר, בין מועסק למובטל, בין עני לעשיר, בין חולה לבריא – ובעוד תבניות חשיבה רבות. התיוג נושא משמעות, והוא מאפשר לנו למקם את עצמנו ואת זולתנו, לטוב ולרע, על פני הגדרות שונות, מהן גם נגזר יחסנו כלפי הפרט ואל מול צרכיו - הלכה למעשה. התיוג חיוני לניהול חיים חברתיים תקינים בכל חברה אנושית. 

במרחב הציבורי: התיוג הפוליטי הכרחי. כאשר אדם בא לממש את זכותו הדמוקרטית ולבחור את מנהיגיו, הוא מבקש לדעת אלו עמדות מייצג כל מועמד וכל מפלגה. התיוג הוא תמצית הדעות והעמדות בכל נושא – בשאלות מדיניות, בסוגיות כלכליות, בנושאים חברתיים ועוד. לא הרי איש ימין כאיש שמאל; הסוציאליסט והקפיטליסט מייצגים עמדות מנוגדות. הוא הדין בשאלות של דת ומדינה, המוגדרות לעיתים קרובות בהתאם לתיוג של חרדי/דתי/מסורתי/חילוני. וכך גם בנוגע לקיומו של העם היהודי במדינתו: גם כאן יש להגדיר מיהו ציוני ומי אינו. 

מיהו דתי?  

משהגענו למסקנה כי יש חשיבות לבחינת עומק של המושג ציוני –דתי,ברצוני לבחון את שני רכיביו של מושג זה ולעמוד על היחס ביניהם. 

ובכן, מיהו "דתי"?  אברהם אבן-שושן במילונו נותן שלוש הגדרות:  

• "אדוק באמונתו, מאמין בה' שהוא בורא עולם, מכוונו ומשגיח על התנהגות ברואיו".
• "המקיים את מצוות הדת ומנהגיה המקודשים".
• "המתייחס לדת, נוהג ברוח הדת, מבוסס על עיקרי הדת".

אלו הן הגדרות רחבות מאוד, כיאה למילונאי, אך חסרות תועלת למחנך או לחוקר החברה. תחת כנפיה של הגדרה משולשת זו חוסה למעשה מיצעד נרחב שבקצהו האחד מי שמסתפק  "באמונה  שבלב" ובקצהו השני מי שמקפיד על קלה כחמורה. לא ניתן למצוא מכנה משותף ממשי לספקטרום חברתי כה נרחב. 

יתרה מזו: גם אם היינו מסתפקים רק באחת הגדרות ומנסים ליישמה, היינו מגלים חיש קל שהחיים מורכבים מכדי שניתן יהיה לתחום אותם בהגדרה קצרה.  

האם מי ששומר שבת אבל גונב דרך קבע ממעבידו או מדווח דיווח מס שיקרי הוא דתי?  הרי באותה תורה עצמה נאסרו הן המלאכה בשבת והן הגניבה.  

ומי שמפזר את הונו לצדקה, מכניס אורחים ומבקר חולים, אך בה בעת אוכל חזיר – כיצד נגדיר אותו?  

ומה על מי שמניח תפילין מדי יום אך משחק כדורגל בשבת?  

ומה על מי שפרנסתו מהימורים והוא מממן מכספים אלה תלמידי ישיבות ומחקרים בעולם היהדות? 

                    המסקנה העולה מלמדת, כי הניסיון למצוא הגדרה אחת כוללת וליישמה לחיי המעשה הוא חסר תוחלת. כל שנוכל הוא לתאר מספר מאפייני התנהגות היוצרים יחדיו את ההגדרה האינטואיטיבית של אדם דתי. פנייה לעולם המעשה תלמד שההגדרות החברתיות הן נגזרת מאופיו של המגדיר ושיוכו הקבוצתי, ובוודאי שונות בהתייחסותן לגבר או לאישה. גבר דתי יוגדר, לרוב, כמי שמניח תפילין ומתפלל שלוש פעמים ביום, מכסה את ראשו, מקפיד על כשרות, שומר שבת ומקדיש מזמנו ומכספו לחינוך ילדיו. ואילו אישה תוגדר פעמים רבות כשומרת כשרות, שבת, טהרת המשפחה ומופקדת על חינוך הילדים.   

                    כאן מתבקשת הגדרה נוספת – לחרדי. יהיה זה אדם דתי, אשר ניכר גם בלבושו המסורתי הייחודי, אשר דרישותיו בתחום הדת יהיו מחמירות יותר (למשל בכשרות או במצוות) ואשר לעיתים קרובות יימנע משימוש בטלוויזיה ו/או באינטרנט, מחשיפה לחברה הישראלית ומהשכלה אקדמית. חשוב לדעת, שההגדרה 'דתי' או 'חילוני' לכשעצמה אינה מלמדת דבר על יחסו של אותו אדם לציונות או לישראל, ושהיא גם אינה משליכה אוטומטית על השאלה האם הוא עובד או לומד, והאם מגוריו בישראל. 

מיהו ציוני  

כעת נפנה להגדרת 'ציוני'  ושוב נתחיל את מסענו בבחינה מילונאית. במילון אבן-שושן מוגדר המונח ציוני: "המאמין ותומך בשאיפות הציונות – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וכינוס פזורי ישראל, חבר בהסתדרות הציונית הדוגלת בציונות".   

                    גם הפעם, זוהי הגדרה שאינה ישימה לצרכינו. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וכינוס פזורי ישראל – הרי על כך מתפלל כל יהודי מאמין מדי יום במשך אלפי שנים. לפי ההגדרה הזו, יש לא מעט ציבורים חרדיים שאנו רגילים להגדירם כ"אנטי ציוניים", אך אולי בעצם לפי הגדרה זו הם הציוניים ביותר. מצד שני, לא כל מי שתומך בציונות המדינית הוא חבר בהסתדרות הציונית; די להתבונן בזאב ז'בוטינסקי, אשר פרש ממנה והקים את ההסתדרות הציונית החדשה, ואיש לא יטען שהוא לא היה מהציונים הנלהבים ביותר. 

                    לפיכך נראה כי בכל הנוגע לסוגיות שבפנינו הגדרת "ציוני" חייבת להביא בחשבון לא רק את המאוויים אלא גם את דרכי יישומם. איני בטוחה שניתן להגיע להגדרה מדויקת וברצוני להסתפק שוב בניסיון לתאר מספר מאפיינים מרכזיים של הגדרה זו: 

• ציוני הוא מי שתומך במהלך ארצי וגשמי של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ופועל לכינוס יהדות העולם לתוכה.
• ציוני אינו מחכה לביאת המשיח מצד אחד, ואינו מבקש את חסדי העולם מצד שני.
• ציוני רואה במדינת ישראל את המענה הטוב ביותר, במסגרת המגבלות הקיימות, למצוקתו של העם היהודי ולסיפור חייו, והוא סבור שהמדינה היהודית חייבת להתקיים בארץ ישראל בשל הזיקה ההיסטורית הבלתי ניתנת להפרדה בין העם לבין הארץ. יודגש, אין זה אומר שציוני הוא רק מי שחושב שהמדינה מושלמת. להיפך: דווקא מתוך אהבתו למדינה, הוא רוצה לתקן ולשפר אותה בלי הרף, למען ילדיו ונכדיו.

מיהו ציוני-דתי ?  

כעת עלינו לנסות ולאחד את שתי ההגדרות, וכמו בהרבה מקרים – השלם יהיה גדול מסך חלקיו. לכאורה,המונח ציוני-דתי אמור להיות צירוף פשוט של שתי ההגדרות הקודמות. הוא מי שתומך בקיומה של מדינת ישראל, למרות שהשלטון בה הוא חילוני, ומנהל בה חיים של עולם יהודי ושמירת מצוות. 

 מי שדי לו בצירופן של שתי ההגדרות ללא בחינת ההיזון ההדדי ביניהן ומשמעותו ,יחמיץ חלקים חשובים של התמונה . .  . 

ליהדות יש כמה ערכי יסוד חשובים: 

• טוטליות ההלכה - יהודי שומר מצוות מכוון אמור לכוון את כל מעשיו, מקומו בבוקר ועד שנתו בלילה, בהתאם להלכה. היא אומרת לו כיצד להתחיל את יומו ואיך לסיימו, כיצד לאכול, כיצד לסחור, כיצד לנהוג בזולתו, כיצד לנהל את חיי האישות, כיצד לחנך את ילדיו – והכול במסגרת הבחירה החופשית. 
• ערבות הדדית -  "כל ישראל ערֵבים זה בזה". כל יהודי אחראי גם להתנהגותו של רעהו. התלות הקבוצתית קיימת תמיד. כך למשל: נוסח התפילות וצורכי הציבור המוזכרים בו הינם בלשון רבים, משום שכל יהודי צריך לבקש על זולתו בדיוק כשם שהוא מבקש על עצמו. כל הווידויים על חטאים הם בלשון רבים, משום שעבירה של הפרט משפיעה על הכלל. לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו כאילו הם חציים זכאים וחציים חייבים, לימדונו חכמינו. עשה מצווה אחת – הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות; עבר עבירה אחת – הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. 

משני ערכים מרכזיים אלו נגזרת התפיסה, שיהודי דתי אינו יכול להסתגר בד' אמותיו ולומר "שלום עליך נפשי". חכמינו מותחים ביקורת קשה על נח, אשר ביודעו שהמבול עומד להגיע – דאג רק להצלת עצמו. לעומתו, אברהם אבינו עמד להתפלל על אנשי סדום, שהם כידוע הסמל הנצחי לשחיתות. 

לכן, יהודי דתי אינו מסתפק בכך שהוא עצמו יכול לקיים את המצוות ושהמדינה מאפשרת לו להעניק לילדיו חינוך דתי. הוא רוצה להפיץ את אווירת האמונה היהודית ואת קיום המצוות המעשי. וכאשר מחברים לכך את היותו ציוני – הוא מוצא את עצמו בנקודה יוצאת דופן ורבת אפשרויות.  

                    העם היהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט חווים בשנים האחרונות קיטוב, וכדרכו של קיטוב – הוא פועל לשני הכיוונים ומעצים את עצמתו. מצד אחד ניצב ציבור חרדי, ההולך ומקצין בחומרותיו, מסתגר בתוך עצמו ומגיב באלימות מילולית (ולעיתים פיזית) כלפי מה שנראה לו כפגיעה באורח חייו ומתנגד לכל חידוש וקידמה. מצד שני ניצב ציבור חילוני שיש בקרבו כאלו המוכנים לוותר על נישואין כדת משה וישראל ועל קבורה יהודית, שלעיתים נאבקים אף בכל ניסיון להקים בית כנסת ולקיים פעילות תרבותית דתית. מובן וידוע  שהרוב הגדול שבתווך אינו נוטה לאף אחד משני הקצוות. אך כתמיד – הקיצוניים הם הזוכים לחשיפה תקשורתית ולמקום מרכזי בדיון הציבורי. 

                    הציוני-הדתי הוא, פעמים רבות, היחיד היכול לגשר בין הקצוות הללו. מבחינת ערכי הדת ועולם ההלכה, הוא קרוב הרבה יותר לחרדי מאשר לחילוני. כמותו הוא מניח תפילין, שומר שבת וכשרות, נשמע להוראות רבניו בהליכות היום-יום, מקפיד על טהרת המשפחה ואינו מוכן לפשרות בגיור ובנישואין. מאידך מבחינת אורח חייו היומיומי, הוא קרוב הרבה יותר לחילוני מאשר לחרדי. כמותו הוא עובד לפרנסתו, נחשף מרצונו לתרבות המודרנית מעוניין להשתלב בכל היבטי הפרהסיה בישראל ומשתתף בחיים הפוליטיים והציבוריים.

גשר בין קצוות  

אז מה ההבדל המהותי בין ציוני-דתי לחרדי ?  בין ציוני-דתי לחילוני?

בניגוד לחרדי, הציוני-הדתי רואה בחיוב את מדינת ישראל, על כל חולשותיה ומגרעותיה. הוא משרת בצה"ל, משלם מיסים ומצביע בבחירות. בניגוד לחילוני, הציוני-דתי סבור שזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל נובעת מהבטחה אלוקית שאינה ניתנת לערעור. הוא מאמין בנצחיותה של התורה, על כל ערכיה ומצוותיה.   

                    אז אולי כעת צריך לשאול להיפך – אם אלו ההבדלים, היכן הגשר?  אלא שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. אין צורך להקים גשר שיוביל אותנו מצד ימין של הכביש לצד ימין של הכביש; הגשר מוליך מצד ימין לצד שמאל ומצד שמאל לצד ימין. 

במילים אחרות:  אם כולם נמצאים באותו צד, הגשר מיותר ורק מאריך את הדרך. אם לא היו הבדלים ולא הייתה שונות בין הציוני-הדתי לבין החילוני מצד אחד ובינו לבין החרדי מצד שני, הוא היה שייך לאחד המחנות. אך מאחר והוא משלב את שני העולמות וחי בתוכם, יש ביכולתו כדי לאפשר את הקשר ולאחות קרעים. 

                    כאשר ציוני-דתי חי בסביבה חילונית, הוא חלק מרקמת החיים הישראלית שנרקמה בארץ הזאת כבדרך נס. (קיבוץ הגלויות הביא עימו קבוצות אוכלוסין בעלות שוֹנוּת ניכרת זו מזו ,ושילובן יחדיו הינו נס גלוי של ממש). ציוני-דתי המקים את ביתו בערים ובשכונות שאינן דתיות מוחלטות, מוכיח יום-יום שיש אפשרות להיות דתי מודרני, לשמור מצוות תוך כדי עבודה, לגדל ילדים יחד ולפתח חיי קהילה משותפים.  כאשר  ציוני-דתי בא במגע עם חרדים, הוא סימן ועדות שאפשר - למרות מגוריו בסביבה חילונית, עבודתו וחשיפתו לתקשורת – לשמור על קלה כחמורה ולחנך את ילדיו לחיי תורה ומצוות.

                    אין ספק כי המשימה אינה קלה, במיוחד מול החיים המודרניים והנורמות המערביות הרווחות. יש מקומות עבודה הנעולים בפני שומרי מצוות משום שהם פועלים בשבת. במקומות אחרים צריך לדרוש מטבח כשר וזמן לתפילת מנחה. עצם החיכוך המתמיד עם מי שאינם מאמינים עלול לעורר שאלות כבדות משקל באמונה וביהדות. אך כגודל האתגר – כך גודל הסיפוק בהתמודדות. ובלשון חכמינו: "לפום צערא אגרא". 

                    גם מול הציבור החרדי ההתמודדות מורכבת. כיצד ישכנע הציוני-הדתי שהוא אכן שומר מצוות לא פחות מהחרדי?  הרי החרדי דורש הכשרים מחמירים יותר,טוען לשמירה קפדנית יותר על חומרות אלה או אחרות ואף מתנגד בתוקף ללימודי חול וטוען שיש להקדיש את כל הזמן ללימוד תורה. ושוב – נאמר לעצמנו: מי אמר שהכול קל?     

                    אלא שאחרי שמפתחים מודעות והבנה למחסומים הראשוניים הללו, שכאמור אינם קלים למעבר, יש בכליו של הציוני-הדתי כדי לשמן את בריחי הצוהר לשני העולמות, בריחים שהחלידו זה זמן רב ויש כאלו שאף נשברו.   

                    במציאות חיינו העמוסה הפכו אמצעי התקשורת להיות הסוכנים החברתיים. הם נושאי מסרים ומעצבי דעת קהל. המרחב התקשורתי מדבר בשפתו שלו, והוא בעל סדר יום שלעיתים זר לכאלו שאינם בקיאים בשפתו ומורגלים אליה. החלוקה וההפרדה עליהן דיברנו בראשית הדברים, מתעצמות בשפה התקשורתית הנשענת כבדרך שגרה על קטגוריות וחלוקות הנושאות משמעות.  

                    למשל: אדם חילוני שבחיי היום-יום שלו רחוק מסוגיות הלכתיות או חברתיות-יהודיות, נחשף לרוב אל קיומן באמצעות התקשורת. פעמים רבות נושאי המסר מחזיקים בדעות העוינות את הנושא המסוקר ודעתם מחלחלת אל מרחב הסיקור. פעמים רבות יעדיף עורך חדשות לפרסם את עמדות הקיצוניים שבמחנה החרדי, כי כך יצור עניין; והלא הרייטינג הוא חזות הכול והכוח המניע. מנגד,גם כותב הפשקוויל החרדי נוקט בגישה זהה ומעדיף להציג את הדעה החילונית הקיצונית ביותר. במשחק הזה, המתח הרב-זרועי דתי-ציוני/חרדי/חילוני משמש כשחקן להשכיר. לעומת זאת, במפגשים מעמיקים יותר, בשכנות טובה, ביוזמות קהילתיות משותפות ובהתמודדות עם נטל חיי היום-יום, מתגלים פניה האחרים של תחושת היחד החוצה גבולות והגדרות.  

                    תנאי הכרחי למילוי משימה זו הוא שהציוני-הדתי אכן יחיה ויפעל בתוך הציבור החילוני. אין קל מלהיות 'צדיק בפרווה': מי שכאשר קר לו, לובש פרווה ומחמם את עצמו, במקום להדליק את החימום ולהיטיב גם עם הסובבים אותו. אנו יכולים ללא מאמץ גם להסתגר ביישובים או בשכונות שבהם כולם דתיים כמונו, לשלוח את ילדינו לבתי ספר הומוגניים בהם אין כניסה למי שאינו תושב השכונה, בהם מכוניות לא נוסעות בשבת והכל לבושים בצניעות. אין קל מכך – ואין גרוע מכך.  

                    לציבור הציוני-דתי יש אחריות כבדה. זוהי משימה של חיי יום-יום ושעה-שעה. של עשייה ויצירה ושל הנחלת כבד האחריות לילדיו. הציבור הציוני-הדתי חייב לחזור אל רקמת החיים הישראלית על תפריה, פרמיה וטלאיה. ובתור צעד ראשון: לחזור מהשכונות המבודדות ללב הערים. הוא זה שיכול וחייב לקדש שם שמים בכל הליכותיו, וקידוש שם שמים הרי עושים לא מול מי שממילא מקבל עליו עול מלכות שמים פעמיים ביום, אלא דווקא מול מי שלא שמע מעולם את קריאת שמע.    

                    יתרה מזאת: אם הציבור הציוני-דתי מסתגר בתוך חייו שלו, מה לו כי ילין על פניה של המדינה ?  אדרבא: אם אתה סבור שהמצב מחייב תיקון – ואין ספק שכך הוא – צא ופעל. אל תשב ותבכה את ירידת הדורות, שפלות הקומה של דור המנהיגות שהצמיחה המדינה וטשטוש ערכי היהדות. "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" אנו מצווים לקיים את המצוות. המשכילים טענו: "הֶיה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ואנו נאמר: "הֶיה יהודי בביתך ויהודי בצאתך" – גם כאשר אתה יוצא מביתך, מסביבתך המוגנת. 

מצאתי אותך א-להי

התלבטתי רבות כיצד לסיים מאמר זה. גם זהות הבמה המארחת הציבה בפני אתגר. וכך מצאתי את עצמי חוזרת וקוראת את אחד הטקסטים המרגשים שפגשתי בנדודי בעולם התפילות האישיות. אין צורך להרחיב על זהות הכותב, על תנאי חייו ועל כך שלמתבונן מבחוץ כל היהודים שווים. זוהי "תפילת הפיוס" של יאנוש קורצ'אק:  

מצאתי אותך, א-להי, ואני שמח כמו ילד אבוד שהבחין בדמות מוכרת.

מצאתי אותך, א-להי, ואני שמח כמו ילד שנעור מחלום בלהות ומקדם בחיוך שליו פנים שלווים המחייכים מעליו.  

מצאתי אותך, א-להי, כמו ילד שנמסר להשגחה זרה – ומרושעת – בורח ומצטנף אחרי הרפתקאות וקשיים רבים על פי רוב בחיק אדם יקר, הקשוב לשירת לבו. 

מי אשם שהתרחקתי ממך, אלוהי, בקלות דעת בשעה שהייתי שקוע בצהלת משחקים, מוקסם למראה דוכני זוטות בוהקים, למראה קוף הקשור בשרשרת, למשמע מוסיקה רועשת, נמשך אל חבורות ססגוניות המתגודדות בשוק? 

מי אשם שבמרוצתי אחרי גרגרי יער, נדחף בתקווה שהנה, כבר, מיד אחרי קבוצת העצים הבאה, אמצא כל כך הרבה מהם – מתוקים מתיקות של מציאה בלתי צפויה, מציאה שאמצא ביוזמתי, שאלקט במו ידי – הרחקתי, רך בשנים, לתוך יער בוגדני?   

מי אשם שלא שיקעתי את מבטי התמים בניצוצות יגיעה, אלא בתמונות נעות, שלא הייתי קשוב ללחשי סודות כמוסים, אלא להמולת ריקודים ובלעתי את שמחת השווא בפה פעור ולב שוקק? 

דמעה אחת של חשש שאני לבד בתוך המון - וכבר אנו יחד – אתה לידי, א-להי.

. . . דרך פיתויי החיים, סערות וסופות חושים כוזבות, דרך נביאי שקר – אליך.  

ואני שמח כמו ילד קטן – ואינני מכנה אותך "אדיר", ולא "עושה צדק", ולא "טוב ומיטיב" – אני רק אומר:  א-להים שלי.

אומר: "שלי" ובוטח בך.