הדפסה
משנת הציונות הדתית -

בזכות ה"נורמליות" או: בַּעלֶבַּתִים

מאת הרב ד"ר יהודה ברנדס

מאת:  הרב ד"ר יהודה ברנדס

            ראש בית המדרש "מורשה"

            ירושלים

ברנדס יהודה  בזכות ה"נורמליות" או: בַּעלֶבַּתִים 

          

הנורמליים 

יהודים דתיים "נורמליים" הם ציונים דתיים.

יהודי "נורמלי" הוא יהודי שקם בבוקר, הולך לבית כנסת, מלוה את הילדים שלו בצאתם למוסדות החינוך בהם הם לומדים תורה ורוכשים השכלה שתאפשר להם להשתלב בבגרותם בתחום עבודה כלשהו. לאחר מכן הוא יוצא ליום עבודה במקצוע כלשהו שיש בו גם פרנסה וגם תרומה לחברה ולעם, בין אם הוא חקלאי, סוחר, עורך-דין, רואה חשבון או איש הייטק. במהלך יום העבודה הוא משתדל לעשות עבודתו באמונה, ביושר ובנקיון כפים. החברה בה הוא עובד היא, בדרך כלל, מעורבת בשני מישורים. האחד - מעורבת מבחינה חברתית: רמות דתיות וחילוניות שונות, עדות שונות, בבחינת "מעורב בדעת עם הבריות". השני - מעורבת מבחינה מגדרית: גברים ונשים עובדים יחד, תוך שמירה על כללי צניעות בסיסיים וכבוד הדדי, כמקובל בחברה מודרנית רגילה. הוא אינו עוסק באופן אינטנסיבי בהחזרה בתשובה, אבל בהחלט נענה לשיחות על עניינים של ערכים ומוכן לנדב עצות וסיוע למי שמתעניין בשאלות כאלה, אם באופן תיאורטי ואם מפני שהוא נזקק לשירותי ה"דת" בשל ענייני שמחות או חלילה אבלות. אם אפשר, הוא ישתתף או אפילו יארגן מנין למנחה במהלך יום העבודה ואולי גם שיעור קצר. הדתי "הנורמלי" חוזר הביתה בסוף יום העבודה, מתפלל מנחה-מעריב, משתתף בשיעור תורה, יומי, או שבועי. הוא פוגש את זוגתו וילדיו, משקיע מזמנו בשיחה, בעזרה בשעורי הבית, מקפיץ את הילדים לחוגים ולסניף של תנועת הנוער. קורא קצת עיתון, רואה קצת טלביזיה, גולש קצת באינטרנט. חלק מזה כדי להתעדכן בנעשה, גם בתחום החדשות, גם בתחום התרבות. לפעמים הוא מרגיש שבזבז יותר מדי זמן על כך, וגם נגע בדברים שאינם ראויים, ויש לו קצת רגשות אשמה על כך. מדי פעם הוא יוצא עם אשתו לבד, או עם חברים, או עם הילדים, לערב עיון המתקיים בבית הכנסת, או לאירוע תרבותי אחר – הצגה, קונצרט, הופעה. הוא נותן מכספו לצדקה, משתתף בעשייה קהילתית-ציבורית, בבית הכנסת, במשמר האזרחי, או במסגרת התנדבותית אחרת. לפעמים הוא עושה זאת באופן לא רשמי ולא מסודר, כשקוראים לו, לפי הצורך.  

                    הוא שירת בצבא ומחנך את ילדיו לשירות בצבא או בשירות לאומי. הוא מעוניין כי ילדיו ירחיבו ויעמיקו את לימודיהם התורניים ולכן הוא שמח אם הם מקדישים זמן לישיבה או מדרשה. הוא מעוניין כי ילדיו ירכשו מקצוע מתקדם, ולכן יסייע בידם ללמוד לימודים גבוהים באוניברסיטה. זוגתו כמותו. ברוב התחומים שסקרנו לעיל אין צורך לפרט את סדר יומה המקביל לשלו. בדרך כלל היא גם עקרת הבית וגם עובדת מחוץ לבית. לפעמים בתפקיד חשוב ומרכזי, המכונה קריירה, ולפעמים במשהו פחות זוהר אבל תורם לכלכלת הבית ולסיפוק אישי. לעתים היא בוחרת, מרצונה או שלא מרצונה, להישאר רק בתפקיד עקרת הבית ולהותיר את האחריות על הפרנסה באופן מלא על בעלה. שאיפותיה ביחס לילדיה ולאופן ההתנהלות של הבית דומות לשאיפותיו. כמובן, לפעמים יש ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין ילדיהם חיכוכים שאינם נוגעים לעיקרי אמונתם, אלא לאופן היישום ולמידתיות הנכונה. היא פמיניסטית במידה – אינה מקבלת כלל את התפיסה כי אישה מקומה בבית ותו לא, אך גם אינה נלהבת להפוך לשותפה שוות זכויות וחובות בסדרי בית הכנסת.   

                    אם נבחן מהם העקרונות החשובים להם מאד, בהם הם מוכנים להשקיע הרבה זמן ומאמץ וכסף, נגלה כי מרכיב מרכזי מאוד בעולמם הוא היכולת להנחיל את אורח חייהם והשקפת עולמם הבסיסית לילדיהם. האפשרויות המגוונות שמעמידה להם מערכת החינוך הציונית-דתית מעוררות בהם אי-שקט, במיוחד כאשר הם נדרשים להכריע אם לשלוח את הילדים למסגרת "תורנית" יותר, "חברתית" יותר, או "משכילה" יותר. הם רוצים שילוב של תורה, חברותיות, אנושיות והישגים ראויים בלימודים ובהשכלה. בסופו של דבר הם יבחרו בבית הספר הנחשב ל"טוב" ביותר בסביבתם, או ל"מתאים" ביותר לילד המסוים אשר לגביו הם מתלבטים.  

                    העולם אשר מסביבם רוחש וגועש בפולמוסים אידיאולוגיים, אבל הם לא ממש משוקעים בכך. לפי טעמם, הפולמוסנים האידיאולוגיים מציבים תמיד עמדות קיצוניות: כתום בוער או ביקורת חברתית נוקבת על הכלכלה הישראלית. תביעה נחרצת להפרדה מגדרית בכל הרמות האפשריות מול אידיאולוגיות פמיניסטיות הדורשות שילוב הנשים בכל פינה אפשרית. שלילה גורפת של התרבות המערבית, עד כדי דרישה למזער את לימודי החול ולסלק את הטלביזיה מהבית, כנגד אידיאליזציה של תרבות המערב, תביעה להשתלב בכל תחומי היצירה, בקולנוע ובתקשורת, בתיאטרון, בספרות ובספורט.   

                    הם חשים אי נוחות מן הקיטוב העולה מן הקריאות האידיאולוגיות החדות כל כך והבהירות כל כך. תפיסתם הלאומית–ציונית גורמת להם בדרך כלל להיות ימניים בהשקפתם הפוליטית, אבל יתכן כי הם גם שמאל מתון. היותם חלק מן החברה המודרנית גורמת להם לחוש בנוח בתוך עולם מעורב, דתי-חילוני, ללמוד באוניברסיטה, לעסוק במקצוע שיש בו מפגש עם החברה הכללית ולצרוך את מרכיבי התרבות הכללית האופייניים לחברה הישראלית הכללית, תוך הקפדה, מי יותר ומי מעט, על התאמתם לדרישות הדתיות. הם ודאי לא יצאו "לבלות" בשבת. ודאי לא יגיעו לקצוות הרדיקליים של תרבות המועדונים התל-אביבית - מחד, אך לא יימנעו מללכת להצגה טובה או לסרט שזכה לביקורות חיוביות - מאידך. התפיסה החברתית שלהם, אליה חונכו בבית ההורים, במסגרות החינוכיות בהן למדו ובתנועת הנוער, מחייבת אותם ליטול חלק בעשייה חברתית ברמה זאת או אחרת, מבלי לנטות אל אחד הקצוות. הם לא יפקירו את ביתם וחייהם ה-'בורגניים' כדי להתמסר לעשייה למען הכלל, אבל גם לא יתבצרו באדישות בחיים נהנתניים וחסרי אחריות. הם ישבחו את 'מעגלי צדק' ו-'פעמונים', יתרמו לצדקה, יעודדו את הילדים לפעילות, יצטרפו בעצמם להפגנה או לארגון חסד בקהילה אך לא יקדישו לכך את כל שעותיהם הפנויות. נשמע להם די סביר לדרוש הפרדה בין בנים לבנות בבית הספר מגיל מסוים, אך הם אינם נרתעים מפעילות מעורבת בתנועת הנוער או במסגרות ההתנדבות. אם הם נמצאים קצת ימינה, אזי הם מעודדים את ילדיהם להצטרף למסגרת שיש בה הפרדה, אבל הם מבינים ומקבלים ואף ראוי בעיניהם שיתקיים מפגש עם בני המגדר השני, בישיבות מדריכים, בכינוסים וועדות מיוחדות. קצת שמאלה, והם מוכנים גם לתערובת מגדרית בבית הספר היסודי ואולי אפילו בגיל התיכון. 

                    לא מקובל עליהם לקבל פטור משירות צבאי או לאומי בתואנה כי לימוד תורה חשוב יותר או הקמת משפחה דחופה יותר, אבל הם מוכנים לקבל את ילדיהם גם אם נטו מן הדרך של ההורים, לצד זה או אחר. הם יתמכו בילדים גם אם יחליטו להתמסר יותר לתורה ולדחות גיוס ושירות ורכישת השכלה, וגם אם ה"רמה הדתית" שלהם תהיה נמוכה מזו של ההורים ויוותרו לגמרי על מסלול לימודים תורני. עם זאת, הרבה עגמת נפש תגרם להם אם חלילה הילדים יעזבו את הגבולות של ה-'מגזר' לכיוון של החילון או לכיוון של החרדיות.  

                    הם מכבדים רבנים. ישאלו אותם שאלות של כשרות, שבת וטהרת המשפחה. הם מעוניינים שיהיה להם רב בבית הכנסת ובקהילה, שיטול אחריות על סדרי החיים המצריכים רב, מלידה עד חלילה אבלות. אבל הם אינם רואים את הרב כמנהיג שיורה להם מה לעשות בכל תחומי החיים. הרב רשאי אמנם לחוות דעתו, אבל לא כדאי שיטה באופן קיצוני לכיוון מסוים. אם יעשה כך, הם יודעים יפה למדר את השפעתו. בדברים מסוימים יתיעצו איתו, ובאחרים, יבחרו להחליט לבד . לעתים הם סבורים כי חלק מן העמדות שמציג הממסד הדתי הן עמדות מביכות, מנותקות ואולי אף יעיזו להשתמש בביטוי 'חילול השם' כלפיהן. מאידך, הם גאים מאד בהצלחתם של יהודים חובשי כיפה בתחומים שונים, ממדע ועד תקשורת, והם מרגישים שותפות אישית ממש בזכייתו של פרופ' ישראל אומן בפרס נובל, או בהצלחתם של יוסי סידר ושולי רנד לייצר סרטים שיתקבלו גם בציבור הכללי. כל אלה מבחינתם הם סוגים של 'קידוש השם'. כאשר אחד מרבני 'צהר' מופיע בחתונה או בכלי התקשורת, הם מלווים את הופעתו בהזדהות מהולה בחרדה – אם ישמיע דברי טעם המחממים את הלב, יהיה בכך 'קידוש השם'; אך אם יכשל בלשונו חלילה ויציג עמדה חריגה ומוזרה, או שסגנונו וניסוחיו יהיו בלתי מובנים ומנוכרים לציבור הכללי, יהיה בכך טעם של כשלון ו-'חילול השם'. 

                    מי שצויר בשורות לעיל הוא ה-'מזרוחניק' הידוע. הוא ורעיתו, הוריו וילדיו. ההוא – אשר הכל אוהבים לזלזל בו. הדתי עם המקף. זה אשר כל עולמו כביכול בבחינת "גם וגם". קצת מזה וקצת מזה. זה שלא הולך עם שום דבר עד הסוף, חוץ מאשר עם הדבר הזה עצמו, עם הזכות שלו להישאר 'מזרוחניק' שלא הולך עם שום דבר עד הסוף. זה עצמו הוא ה"עד הסוף" שלו, על כך הוא מוסר את נפשו יום יום ושעה שעה.  

                    כשה-'מזרוחניק' המצוי קורא פרשת שבוע, יש לו נטיה להזדהות עם כל הטובים למיניהם וסוגיהם. הוא מזדהה עם הליכתו של אברהם אבינו לארץ ישראל, עם הצורך שלו להיפרד מלוט שהוא טיפוס "לא נחמד" אבל גם ליצור קשרים טובים עם ענר אשכול וממרא. להלחם במלכי הצפון  ולהציל את מלכי "איזור ים המלח", אבל לא לקחת מחוט ועד שרוך נעל ממלך סדום. הוא מבין את הקושי לגדל את יצחק וישמעאל בבית אחד. הוא מבין את יצחק המעדיף את עשו איש השדה, אבל גם את רבקה הפקחית שיודעת כי דווקא יעקב שנראה איש תם, הוא זה שימשיך את מסורת הבית טוב יותר. הוא מזדהה עם הערך של חפירת הבארות לא רק כעיסוק רוחני בהפצת תורה, אלא גם כצורך הכרחי ביישוב הארץ ובנינה. הוא לא נבהל מהתיאור של המפגש על הבאר בין יעקב לרחל והאהבה העזה השוררת ביניהם, הגם שהוא יכול להבין את הצורך בנישואין שלא מתוך אהבה לוהטת אלא לשם כינון משפחה יהודית כשרה, כפי שמשתמע מאופיים של נישואי יעקב ולאה. הוא מקבל את זה כי צריך להיות איש אמת כמו יעקב אבינו, אך מבין גם כי אי אפשר להתנהל בעולם הזה מול הנבלים בני בתואל ולבן, והרשעים בני עשו, בלי תחכום של רמיה, דורון, תפילה ומלחמה. הוא מזדהה עם השגב של מעמד הר סיני ותורה מן השמים, אבל מבין  כי המנגנון המשפטי המורכב שהציע יתרו לא יעבוד.  הוא אוהב שלום ורודף שלום כמו אהרן, ולכן מוכן להרבה פשרות, לפעמים כאלו שבסופן "יצא העגל הזה", אבל הוא גם יודע כי לפעמים נחוצה מידה מסוימת של קנאות כדי לעמוד על דעתו וכדי שהצדק ינצח. אפשר כמובן להמשיך כך עוד ועוד, עד לסיום התורה בשמחת תורה – וחוזר חלילה.    

                    איך הוא מנהל את חייו בתוך כל המורכבויות הללו? נדמה, כי מעולם לא יצר לעצמו רשימה מסודרת של קווים נוקשים וגבולות ברורים. הוא 'זורם', כמו שרגילים לומר היום. יש לו קווי מיתאר וגבולות גיזרה ברורים, אבל בתוכם – הדברים משתנים. הוא גם מפספס וטועה, וחוזר ומתקן. פעם הוא היה 'כתום' קיצוני, או 'נתיבות שלום' שמאלי ברור, היום הוא קצת מאוזן יותר, גם הגיל עושה את שלו. את האיזונים שלו הוא מעצב מתוך התבוננות ב"דמות דיוקנו של אביו" – בית ההורים, תוך התחשבות בהבדלים המתבקשים מפער הדורות, מהבדלי העדות והמנהגים בין ביתו לבית הוריו ולבית הורי זוגתו. הוא מעצב אותם בעזרת החברה בתוכה הוא חי, קהילת בית הכנסת, ההורים של הילדים האחרים בבתי הספר, השכונה, מקום העבודה וחבריו הותיקים מן הישיבה והצבא, אותם הוא עדיין פוגש לפעמים, אולי במילואים, אולי בשבת בוגרים. מרכיב חשוב מאד בעיצוב האיזונים שלו בא גם מן הדור הבא, הילדים שחוזרים מן הישיבה והאולפנא, המכינה והמדרשה, ומביאים עימם רעיונות חדשים, כיוונים ומגמות חדשים, אשר חלק מהם ידחה בשתי ידיים (לאומן, בראש השנה? מה חסר לך פה, בישיבה, בבית הכנסת ובבית?) וחלק מהם יאמץ בשיטת שמאל דוחה וימין מקרבת. (אני אמנם לא ברסלבר וזה לא העולם שלי, אבל אם זה כל כך חשוב לך, אני מוכן לנסוע איתך לאומן לראות פעם אחת במה מדובר).  

                    אם נדחק אותו לפינה ונבקש ממנו להציג את האישים בני זמננו אשר לאורם הוא הולך, שוב יסתבך. הוא מחזיק מאוד ברעיון "תורה עם דרך ארץ" של הרב רפאל שמשון הירש, אבל קשה לו עם הידיעה כי רש"ר הירש התנגד לציונות וחשב כי תפקידו של עם ישראל הוא להישאר בגלות ולהשפיע על הגויים. הוא מאד מתלהב מתורתו של הראי"ה קוק, אבל קשה לו עם חלק מהדרישות הקיצוניות הנשמעות היום מפי חלק מתלמידי תלמידיו, גם בתחום הדתי הנוטה בעיניו לחרדיות, גם בהתמקדות היתירה של חלק מהם בנושא הפוליטי. לרב יוסף דב סולוביצ'יק שמורה בליבו פינה חמה, אבל תודעת הדיאלקטיקה החריפה שחי בה, המתח הבלתי פתור שלו עם "בית בריסק" והעובדה כי לא עלה בסופו של דבר לארץ מקשה עליו להזדהות איתו באופן מלא. האקדמאים הדתיים אכן מדברים דברי טעם כאשר הם עוסקים ביחסי תורה ומדע, יהדות ומודרנה, אבל לפעמים נראה לו כי הם מייצגים משהו המנוכר לחום הבסיסי של יידישקייט שספג בבית אבא ובישיבה התיכונית ואשר אותו הוא חפץ מאוד להנחיל לבניו ולבנותיו. לעתים קרובות, הוא לא יודע לתאר בדיוק את משנתם של אותם האישים המהווים את הנוף הרוחני של עולמו, ודאי שאינו יכול להסביר בפירוט את הבדלי הניואנסים שבין השיטות השונות.   

                    הבה לא נשכח את ה-'מזרוחניקים' שבכלל אינם כלולים בקהילה הרשמית של הציונות הדתית. אלו ה-'מזרחיים' דהיינו, הספרדים. (הם אינם 'מזרחיים' באמת, הרי הם באו מכל קצווי הגלובוס, כולל מקצה מערב. מה זכה המרוקאי מן המערב לכינוי 'מזרחי', בעוד יהודי רוסי מקצה מזרח נחשב ל-'מערבי', הרי זו חידה בפני עצמה שלא כאן מקומה. אולם לצורך רשימתנו זו, דווקא מתאים הצירוף שבין ה-'מזרוחניקים' לבין ה-'מזרחיים'). כל מה שתואר למעלה על ה-'מזרוחניקים', נכון גם לגבי אורחות חייו של היהודי הספרדי או התימני הנורמלי. גם אם הוא מצביע לש"ס, חובש כיפה שחורה ואינו מרגיש שום הזדהות עם הראי"ה קוק, הרב יוסף דב סולובייצ'יק והרב צבי הירש קלישר. וכי ה"בן איש חי" (הרב יוסף חיים מבגדד), ה"כף-החיים" (הרב יעקב סופר וכן רבי חיים פלאג'י), הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב ישראל אבוחצירא והרב יוסף קאפח, ולהבדיל בין החיים לבין החיים, הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו אינם מייצגים הגות והנהגה "ציונית דתית"? אמנם, הפוסק לפי דעתו של הרב עובדיה יוסף אומר רק חצי-הלל בלי ברכה ביום העצמאות. האם מפני כך מעורבותו בחיי העם והמדינה, מחויבותו לצה"ל ולערכי השירות, ההתנדבות והעשייה למען הזולת - פחותים? ואולי אדרבה? מידת המעורבות והאחריות והשיתוף שלו עם כלל החברה הישראלית אף גדולה מזו של מקבילו האשכנזי? הרי קווי הגבול בין דתיים לחילוניים, אנשי-שלומנו והאחרים, מטושטשים הרבה יותר בחברה הספרדית מאשר במקבילותיה האשכנזיות!    

                    איני רוצה להחריד את החברה החרדית מחרדותיה, אבל דומני כי אפשר לצרף לקהילה הוירטואלית של יהודי האמצע גם לא מעט מאלו אשר בנותיהם לומדות ב"בית יעקב", בניהם לומדים ב-'ישיבות קדושות', ליטאיות וחסידיות, והם לובשים מגוון של מעילים, חליפות וכובעים בכל גווני השחור. מבחינה סוציולוגית החברה החרדית נבדלת מן החברה הציונית-דתית, באופן מובהק - במוסדותיה, מערכות החינוך שלה, לשונה ומלבושיה. לפיכך, הנטיה של העומדים מבחוץ היא להכליל את כל סוגי החרדים בחדא מחתא, ולתאר את החברה החרדית דרך העמדות האידיאולוגיות של מנהיגיה, ולא לפי אורחות חייה היומיומיים. בסופו של דבר, הרבה מאד מבני החברה החרדית הם בעצם "יהודים נורמליים" וככאלה, הם קרובים באורחות חייהם ואפילו בהשקפת עולמם ל-'ציונות הדתית'. אפשר לומר, באופן כוללני וגס, כי החברה החסידית קרובה יותר לציונות הדתית בעמדותיה הלאומיות, ואילו החברה הליטאית קרובה יותר לציונות הדתית בעמדותיה המודרניות. אולם יארך עוד זמן לא מבוטל עד כי מציאות החיים הזו תפעפע כלפי מעלה, ותשפיע גם על המובילים האידיאולוגיים וגם על התעמולה הרשמית. בינתיים, בקצוות, תופעות כמו הנח"ל החרדי ומסגרות ההכשרה לעבודה של הגברים ועוד יותר של הנשים, עושים את שלהם בשטח, ולא בכדי הם נתקלים בהתנגדות והשמצות מצד חלקים של ההנהגה האידיאולוגית.  

                    'מזרוחניק' מצלצל כמו גולנצ'יק. דברי אלה נכתבים בימי המלחמה בעזה, המלחמה המנוהלת בין היתר על ידי רמטכ"ל גולנצ'יק. רמטכ"ל שלא מדבר אבל עושה. איש שאינו מצטייר כאיש אידיאולוגיות מתוחכמות, אבל מנהל את המלחמה בחכמה רבה וביעילות. את הברק של האינטלקטואלים המתוחכמים שבענו במלחמת לבנון השניה. נראה כי עכשיו הגיעה שעתם של הגולנצ'יקים בחברה הישראלית. לפחות, יש כלפיהם יותר הבנה. בדומה לכך, ה-'מזרוחניקים' הם אנשים סבלניים. בתקשורת ובאקדמיה, בישיבה וברבנות, שומעים בעיקר את קולם של האידיאולוגים הגדולים. הפרופסורים, הרבנים, הקצינים הבכירים וחובשי הכיפות הסרוגות שעברו לפוליטיקה. כל אלו יודעים להציג את העמדות העקרוניות והחשובות של הציונות הדתית. הם יודעים לברר במדויק את ההשקפה הנכונה והמידה המדויקת של השילוב בין כל המרכיבים. הם מפלגים מפלגות על קוצה של אי-הסכמה לאומית או חברתית. ה-'מזרוחניק' המצוי לא מבין למה לא יכולים כל מנהיגיו ונציגיו לייצג אותו יחדיו. אבל אין לו כלים משמעותיים להשפיע עליהם, כי הוא בסך הכל 'מזרוחניק מצוי' והם מבינים יותר ממנו מה בדיוק צריך להיות המצע של המפלגה.  

הטהרנים

טהרנות – purism  באנגלית, היא תכונה של רדיפת האמת האידיאולוגית, בירורה ומיצויה עד תום, המלווה בדרך כלל בביקורת חריפה כנגד כל מי שסוטה מן הקו המדויק והטהור. כנגד כל האמור לעיל, קיימת בשורש זהותה של הציונות הדתית תביעה חריפה לבירור מתמיד של עמדותיה והשקפת עולמה, וקריאה מתמדת לחיים טעוני אידיאולוגיה. הסיבה לכך היא כי התנועה מכילה ביסודותיה מגמה מהפכנית רדיקלית, וקריאה לחלוציות והתחדשות מתמדת. הערכים הללו מהווים את האתוס של התנועה מראשיתה. הציונות הדתית, כתנועה מאורגנת, צמחה כתגובה דתית לתנועות מודרניות שנולדו מחוץ לעולם הדתי ואף מתוך התרסה נגדו.  שלש התנועות העיקריות שהשתלבו בסופו של דבר לתוך 'הציונות הדתית' הן: תנועת ההשכלה, התנועה הלאומית–ציונית והתנועה הסוציאליסטית. ביסודם, אין אלו רעיונות הנוגדים את התורה, אולם התהליכים ההיסטוריים, החברתיים והפוליטיים באירופה במאה התשע-עשרה הציבו אותם כאיום על הדת המסורתית, וכך התפתחה תגובת הנגד האורתודוקסית, החרדיות, ששללה את הרעיונות הללו באופן גורף, עד כדי התכחשות להיבטים המסורתיים שלהם. התגובה המתונה שביקשה לשלב את המגמות המודרניות הללו לתוך העולם הדתי, היא דפוס התגובה שיצר בסופו של דבר את התנועות המרכיבות כיום את הציונות הדתית והן: "תורה עם דרך ארץ" - היא הצירוף של תורה עם מדע, השכלה ותרבות אירופית; 'המזרחי' - הוא הצירוף של תורה וציונות; ו-'הפועל המזרחי' - תנועת "תורה ועבודה" היא הצירוף של תורה עם הרעיונות החברתיים–סוציאליסטיים. בנוסח אחר אפשר לומר כי שלש התנועות האלה אינן צירוף של תורה עם רעיונות מודרניים שבאו מן החוץ, אלא חשיפה של ההיבטים הללו בתוך עולמה של תורה, והעצמתם לפי צרכי השעה והדור.  

                    מראשית קיומן, עומדות התנועות המשלבות הללו בביקורת מתמדת של שני המחנות אשר מהן התבדלו. ההשכלה, הציונות והסוציאליזם ראו בהן נטע זר, אם לא לומר זיוף קלריקלי של אמונותיהן והשקפותיהן, ואילו החרדים ראו בהן כניעה למודרנה, לחילון ולעזיבת הדת. משום כך, עסוקה 'הציונות הדתית' כל ימיה בבירור מקומה בין החברות והזרמים אשר משני צדדיה, וגם בבירורים רעיוניים על אודות המינון הנכון של השילובים, בין חול וקודש, בין תורה לתרבות אחרת, ובין כל אחד מן המרכיבים שלה בפני עצמו.    

                    מטלת בירור מקומה של התנועה מבחינה רעיונית אינה רק מטלה ציבורית המוטלת על ראשיה ומנהיגיה, אלא היא משימה אישית יומיומית המוטלת על שכמו של כל אחד מבניה ומבנותיה, כפי שתואר גם בפרק הראשון. התמהיל המדויק של תורה ומודרנה, של ציונות והשכלה, חברה ומדינה, לא ניתן להגדרה כלל, ולכן הוא מחייב בירור מתמיד, גם ברמה האישית, בכל צומת דרכים של הכרעה אישית וציבורית: איפה ללמוד, לאן לשלוח את הילדים ללמוד, בחירת מקצוע, מקום עבודה, מסגרת שירות, מסגרת לימודים, בית כנסת ושכונת מגורים או מקום התישבות. כל אלו הופכים להכרעות טעונות מבחינה ערכית ואידיאולוגית, ומחייבים התייחסות חוזרת ונשנית לבירור האמונות והדעות. בשל מורכבותה של החברה הציונית-דתית וריבוי תת הגוונים שבה, קשה גם להישען על מוסכמות חברתיות מקובלות, מסורת בית אבא או מנהג הקהילה, כפי שמצוי בחברות שמרניות סגורות דוגמת חלקים מסוימים של החברה החרדית. (כך לפחות נראית חברה זו למתבונן מן החוץ). 

                    כפי שתיארנו בפרק הנורמליות, נראה כי בסופו של דבר ה-'מזרוחניק' המצוי אינו שרוי בלהט של בירור אידיאולוגי מתמיד, וגם אם הבירורים הערכיים והאידיאיים הם חלק משגרת יומו, שיחת הסלון שלו, ופולמוסי הפרלמנט של חצר בית הכנסת, אין הוא אידיאולוג מקצועי וגם אינו דבק באופן קיצוני בנוסחה מסוימת ומגובשת של השקפה. עם זאת, ישנן מספר קבוצות בתוך הקהילה הציונית-דתית אשר העיסוק בבירור אידיאולוגי מתמיד הוא נשמת אפן. ניסוח ובירור מערכת הערכים המדויקת, ביקורת מי שאינו מקבל את דעתם והנפת דגלים של אמונות ודעות מגובשות לילך לאורם, הם עצמם ערך מהותי בעולמם, והם מתבוננים לעתים בבוז ולעתים בחמלה על מי שאינו שרוי במתח אידיאולוגי שכזה. אפשר למנות כמה קבוצות אופייניות החיות בעולם של מתח כזה. קבוצות כאלה קיימות לא רק בציונות הדתית, אלא בכל חברה וקהילה בעלת רעיונות ואידיאות:   

האינטלקטואלים: אלו אשר מקצועם הוא עיסוק ברעיונות. בכלל זה: רבנים ורמי"ם, מחנכים ומורים, אנשי  אקדמיה מתחומי הרוח, סופרים והוגים.    

הנוער: על פי טבעם, רבים מבני הנעורים חשופים להשפעתם של מחנכים ומורים במערכת החינוך, מדריכים ומנהיגים חברתיים. הללו עוסקים באופן אינטנסיבי בעיצוב השקפת העולם של בני הנוער. יש להוסיף לכך את הצורך הטבעי של בני הנעורים לגבש לעצמם השקפת עולם ולקבל החלטות על דרכם בחיים, ואת הלהט המאפיין את גיל הנעורים, הנטיה להשקפות ברורות, ראיית העולם במושגים ברורים של שחור ולבן, סלידה מ-'בינוניות', 'פשרנות' וויתורים.   

פוליטיקאים ואנשי תקשורת: לעתים קרובות, הללו חייבים להציג עמדות ברורות ונחרצות, גם כדי להתקיים בתודעה הציבורית, וגם כדי להיבחר על ידי קהלים מסוימים שאליהם הם פונים. הפוליטיקאי זקוק לבוחרים, אישי התקשורת זקוקים לרייטינג, שאף הוא סוג של בחירה.    

                    לא מפתיע אם כן, כי דווקא קולם של הטהרנים, העסוקים בבירור האמונות והדעות ה"נכונות" ודחיית הדעות האחרות מתוך פולמוס עז ונוקב, נשמע בבירור, הרבה יותר מאשר קול ההמון. כך נוצר הרושם כי הציונות הדתית היא אשליה וירטואלית או תנועה בתהליך התפרקות, בעוד כי לאמיתו של דבר מדובר בציבור גדול ויציב של קהילות ויחידים, אשר המכנה המשותף שלהם גדול ביותר ומובחן היטב מקבוצות אחרות בחברה הישראלית. אמנם, יש פוליפוניה של צלילים וגוונים בתוך החברה הזאת, והיא מתחלקת לתת-קבוצות המדגישות צדדים שונים של המורכבות והשילובים, אולם באופן כללי, הציונות הדתית היא זרם ברור לגמרי בתוך עולמה של היהדות בת זמננו.   

                    חלילה לנו מלפסול את ה-'טהרנים'. יש להם תפקיד חשוב מאד בחינוך, בהנהגה ובבירור הערכים וההגות של הציונות הדתית עם שינויי הזמנים וצרכי השעה והדור. אלא שיש להבחין בינם והתפקיד החשוב שהם ממלאים, לבין המציאות הריאלית של הרוב הגדול והדומם יחסית של הציונות הדתית, שהוא בעצם השלד המרכזי שלה, והוא אינו מסוכסך, אינו מפולג ואינו מתפלמס כמו ה-'דגלנים' שלו.   

דרך האמצע 

למה כל כך מזלזלים בו, ב-'מזרוחניק'? למה מבטלים אותו? למה רואים בו מופת לפשרנות ובינוניות?

                    ראשית, כי הרבה פעמים הוא באמת פשרן ובינוני. צריך לזכור כי חלק מן ה-'אידיאולוגיה' בה הוא אוחז היא עצם העובדה כי עדיף להיות פשרן ובינוני מאשר קיצוני ובינוני. אולי אפילו עדיף להיות פשרן ובינוני מאשר קיצוני נלהב ורציני עד תום, חמור סבר וכפוף גו בשל משא העולם שעל כתפיו. אמנם, הרמב"ם אומר כי בזכות המשתגעים העולם קיים, אבל עדיין, משתגעים המה. ואילו הוא – רואה עצמו כאדם נורמלי.   

                    שנית, כי גם אם הוא בכלל לא פשרן ובינוני, הוא נראה ונשמע כך. הוא אדם שקול ומחושב, החי את חייו על פי המלצותיו של החכם מכל אדם, בין היתר בעזרת הנוסחה: "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא א-להים יצא את כולם" (קהלת, פרק ז, פסוקה יח). אלא  כי לנוסחה הזאת אין יחסי ציבור טובים. היא לא "עוברת מסך". על פי העיקרון הידוע בתקשורת, כלב שנשך אדם אינו חדשות ואילו אדם שנשך כלב זו חדשה מרעישה, אין לו סיכוי לעשות 'רושם'. מי יזמין אותו להרצות בבית הספר של הילדים על האידיאולוגיה של חייו, אידיאת האמצע ו"השילוב הראוי"? איזה ענין יש באדם שמוכן להסכים ולהזדהות עם כמעט כל ערך מערכי היהדות והציונות, בתנאי אחד: שלא יוקצן עד כדי כך שיבטל את האחרים. מי יזמין אותו להתדיין בפאנל, כשהוא מסכים עם כל אחד מן הדוברים ורק אומר להם, תפסיקו לריב, תקשיבו אחד לשני ותבינו שכל אחד מכם מקבל במידה מסוימת גם את עמדת הצד שכנגד?

                    השאלה המתבקשת היא:  האם אפשר להציב את 'המזרחיות' כאידיאולוגיה של 'הציונות הדתית' למרות קשיי התקשורת שלה?   יש לפחות שתי סיבות מהותיות, מדוע הדבר קשה מאוד, גם אם אינו בלתי אפשרי: 

הסיבה הראשונה -  כפי שהוזכר לעיל, הציונות הדתית היא ביסודה תנועה אידיאולוגית,  ואידיאולוגיה חייבת לחדד קצוות, לדרוש מסירות נפש. כך היא מעצם טבעה. היא א-נורמלית באופיה. הנורמליות היא תכונה 'בורגנית', לא אידיאולוגית.    

                    הסיבה השניה -  הדמיון הגדול בין בינוניות פשרנית לבין הליכה ערכית בדרך האמצע והשילוב הראוי, מקשה מאד על חינוך לדרך הזו. קל יותר כי מחנכים ומנהיגים שונים יפעילו כוחות חד מימדיים, גם אם הם מנוגדים בעצמה מרובה, על נפש המתחנך. בפיסיקה קוראים לזה "שקול כוחות", השקלול של כוחות שונים שכל אחד מהם פועל בוקטורים שונים. אמנם, החניך ייקלע תחילה למערבולת של תביעות קיצוניות מאד להתמסרות, דבקות, יושרה ואפילו קנאות לדרך – מכיוונים שונים, הכוחות הללו דוחפים ומושכים למגמות מנוגדות, אשר חלקן ממש סותרות זו את זו ויוצרות התלבטות ומבוכה. אבל התקווה הכמוסה היא כי המוצר הסופי של הפרויקט הזה יהיה אדם מאוזן, אך לא פשרן. 

                    כנגד שתי הסיבות הללו ניתן להעלות טענות נגד, המצדיקות את ההעמדה של תפיסת "האיזון הראוי" כדרך החיים הראויה ולא רק כתוצר של פשרה בין אידיאולוגיות מתנגדות:   

                    בעצם השימוש באידיאולוגיה – טמונה מכשלה. ההנחה כי החינוך הראוי והמצליח הוא חינוך לאידיאולוגיות, טעונה לכל הפחות בדיקה, אם לא ממש ערעור. אין הכוונה לחינוך לאידיאלים שהוא דבר הכרחי אלא חינוך ל-'אידיאולוגיות'. בעיני, אידיאולוג הוא מי שמדבר על הערכים ומנסח אותם, ואידיאליסט הוא מי שמבצע אותם בפועל. די לנו שנחנך ונתחנך לקיום תורה ומצוות בשלמות, ונגדיר זאת כמטרה ודרך עיקרית. ממילא, תהיה מקופלת בחינוך הזה קריאה לאידיאליזם, למסירות נפש ולהחלצות למשימות חברתיות ולאומית, מתוך תודעת אחריות ושרות. אלו יתקיימו בלא הלשון המדברת גבוהה של האידיאולוגים, ובודאי ללא הפסלנות הטהרנית הנהוגה אצל האידיאולוגים ה-'קשוחים', הנוטים לפסול או לפחות לבקר בחומרה כל חוג ואדם שחושבים קצת אחרת מן הקו המדויק של הזרם (זרזיף?) המסוים האחד שכביכול אין בלתו. בדרך של חינוך אידיאליסטי אך לא אידיאולוגי, גם מערכת הבלמים והאיזונים תהיה מונחת בתוך התביעה החינוכית, הרי זו היא דרכה של תורה.   

                    זאת ועוד, בחינוך האידיאולוגי הטהרני מועברת האחריות על מציאת האיזונים בין האידיאולוגיות לבין המעשה, אל החניך הצעיר או על האדם הבודד בחברה. זו מטלה שאינה הוגנת. דווקא זו היא המשימה הקשה והמורכבת מכולן, והיא מצריכה כושר שיקול מעודן, או לפחות – התבוננות בדמות הזדהות שאפשר לחקות אותה, או להעתיק ממנה רכיבים של אורחות חיים. נדגים זאת מחינוך הבנות: החינוך האידיאולוגי מטיל על הבת בישראל להיות אישה רבת פעלים, המקיימת בעוז את כל כ"ב הפסוקים של מזמור "אשת חיל", מבלי שהוא מדריך אותה איפה לוותר ואיפה להתפשר, ואיך לאזן בין כל הדרישות של הבית והמשפחה, הלימודים, הקריירה וההתפתחות האישית, עשיית החסד והתרומה לקהילה. החינוך הזה מותיר בנות ונשים רבות עם תסכול מתמיד, ובתחושה שהן לעולם לא מספיקות לבצע את כל הדרישות ולעולם לא יגיעו למיצוי נכון של אישיותן.   חינוך פחות 'אידיאולוגי' יכול לאפשר מרחב מחיה רוחני ומעשי בתוכו יכולה הבת לרכוש כלים לעיצוב אורח חיים מאוזן ושקול יותר, שיכלול כמובן ויתור על השאיפה הבלתי-סבירה למצוינות והצלחה בכל התחומים וההזדמנויות שהעולם של ימינו פותח בפני הנשים.   

                    השאלה איך פותרים את הפער המובנה בין העמדות האידיאולוגיות לבין מציאות החיים הבעל-בתית, ואיך משככים את החשש מפני נפילת המתח האידיאליסטי ואישור לחיים פשרניים ורדודים היא שאלה חמורה, אולם כמדומני שהיא אינה נוגעת לעצם מהותה של העמדה ה-'מזרוחניקית'. היא קיימת גם בחברות אידיאולוגיות קשוחות, בדרך כלל בדור השני. הדור הראשון מוסר נפשו על האידיאולוגיה, במחיר ויתור על אופקים מסוימים של מכלול החיים האנושיים. הדור השני כבר סובל מחוסר באופקים אלו, ותובע את השלמתם בדרכים שונות. התהליך הזה מוביל להתרככות האידיאולוגיות ולאימוץ אורח חיים שמרני, הנאבק על שימור הקיים מול מגמות של התחדשות ורענון בדור הבא. אלו תופעות שאפשר היה לראותן בעבר, וגם כיום, בתנועה החסידית ובעולם הישיבות הליטאי, כמו גם בקיבוצים של תנועת העבודה ובהתישבות העובדת של הציונות הדתית, ואף בישובי יש"ע בשנים האחרונות.  

                    אחד הגורמים המעוררים תחושת אי נחת וחוסר בטחון בחלל עולמה של הציונות הדתית הוא ההתפוררות וההתפרקות של מוסדותיה הרשמיים. שתי דוגמאות מן העת האחרונה ממש: סגירת עיתון 'הצופה' והתפרקות המפד"ל. אולם תהליכים אלה אינם נובעים מחולשה. חדירתם של בני הציונות הדתית לכל שדרות החברה הישראלית, בצבא, בתקשורת, בכלכלה ובפוליטיקה, מבטאת דווקא תהליך של התעצמות. לא כאן המקום לדון בשאלת הרווח וההפסד של התופעות הללו. מה משמעות העובדה כי אין ביטוי אלקטורלי ישיר בהיקף מספק לציונות הדתית כתנועה? האם העובדה שיש כיום עיתונאים ציונים-דתיים בכל כלי התקשורת בישראל היא יתרון לעומת המצב של ההתכנסות לתוך עיתוני הבית? האם הפיכתו של 'בנק המזרחי' לבנק ישראלי נטול סממני דתיות היא יתרון או חסרון? כל אלו אינם שייכים, לדעתי, לנושא המרכזי בו אנו דנים כאן.   

סיכום

מבחינה מהותית, נראה, לדעתי, כי הציונות הדתית נמצאת כיום בשלב של הגדרתה מחדש כ"דתיות [ארץ] ישראלית נורמלית". לא עוד סקטור מאורגן כקבוצה ייחודית, אלא דרך המלך של חיים נורמליים של עם ישראל החי בארצו ומתנהג על פי תורתו, ממש כסיסמת 'המזרחי': "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". זאת, תוך כדי השתלבות בכל מערכות החיים במדינה ותוך עיצוב מחדש של עולמו הדתי והרוחני של עם ישראל, לרבות המחנה הדתי והתורני שבתוכו, כנדרש משיבת העם לארצו. זהו תהליך שלא יסתיים בדור אחד, אבל בסופו של דבר הוא חייב לגבור על הזרמים האחרים, בשל התאמתו הטבעית לחיי העם בארצו. הוא יתגבר על החרדיות הקלאסית אשר טרם הפנימה את שיבת העם לארצו ומנסה במובן מסוים לשמר כאן באופן מלאכותי את חיי היהודים בגלות, ובתהליך שהחל כבר לנגד עינינו יטמיע עוד ועוד פיסות מן החברה החרדית לתוכו. מן העבר השני - יתגבר על החילוניות הקיצונית המשלה את עצמה כי עם ישראל יכול לחיות בארצו ככל הגויים, בלי ייחוד אמוני ותרבותי, בלי ההכרה כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". וכפי הנראה לעינינו, יטמיע לתוכו עוד ועוד פיסות מן החברה החילונית כביכול, שהיא בעצם – הישראלית המסורתית, המתגעגעת למציאת משמעות יהודית ערכית לקיומה בארץ.  

                    בסופו של דבר, דווקא הנורמליות של הציונות הדתית היא שתנצח, בזכות מוטת כנפיה הרחבה ויכולתה להכיל מגוון של השקפות ואורחות חיים, סביב יסודות ערכיים בסיסיים המשותפים לרוב החברה היהודית בארץ ישראל ובעולם כולו.   

מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית