אתחתלתא - לא לנצח

מאת:  הרב יצחק שילת

באין חזון יפרע עם   

בשנים האחרונות פוקדת את הציונות הדתית תחושת משבר. השייכות המובנת-מאליה אל המדינה ומוסדותיה, היחס החיובי, האוהד והחם אל כל מה שבשם "ראשית צמיחת גאולתנו" ייקרא, התחלפו אצל חלק גדול מהציבור הציוני-דתי, ובעיקר אצל הנוער, ברגשות של ניכור, תהייה וסימני שאלה. 

                    הגורמים לתחושת המשבר הזאת ידועים: אבדן האמון במנהיגי המדינה עקב גילוין של פרשיות שחיתות; העוול הקשה שנעשה לציבור הציוני-דתי בהתנתקות ואחריה; התנהלות מדינית וביטחונית תבוסתנית ורופסת של ממשלות ישראל מאז הסכמי אוסלו, כולל כשלון מלחמת לבנון השניה. כל אלה יצרו מציאות נפשית חדשה אצל מיטב הנוער הציוני-דתי, וכן אצל רבים מהבוגרים: מציאות של מעין התפכחות מאשליה. 

                    השאלה היא מה חשבנו מלכתחילה. ואין כוונתי חלילה להתרסה בסגנון 'חרדי'. אדרבה, סבורני שמלכתחילה הרגשנו את מה שצריכים היינו להרגיש: שהקב"ה עושה עמנו חסד נפלא בקיבוץ גלויותינו ובהפרחת שממות ארצנו, ושיש לנו סייעתא דשמיא עצומה בהקמת מדינת ישראל, בייסוד צבא ההגנה לישראל, ובניצחונו במערכות המלחמה. כוונת השאלה היא האם לא היה צריך להיות לנו ברור מלכתחילה ששלטון המנוהל בידי אנשים רחוקים מתורה, ומתוך השקפת עולם רחוקה מתורה, לא יוכלו להמשיך לתפקד כראוי דורות רבים, והמשבר בוא יבוא.  

                    תשובתי לשאלה זו, שאכן כל זה היה צריך להיות ברור מלכתחילה, ועם כל זאת, עשינו את הדבר הנכון כאשר היינו שותפים מלאים לציונות, להקמת המדינה ולבניינה. 

כי, "כאשר התעוררה התשוקה בלב כלל ישראל, הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בליבותם" לעלות לארץ ישראל ולהפריח את שממותיה - ודאי שהיינו צריכים להיות שותפים במצווה גדולה זו" כדבריו של פוסק-הדור בפולין בימי העלייה הראשונה, הרב יהושע מקוטנא זצ"ל (שו"ת ישועות מלכו, יוד סימן סו). וכאשר עוסקים במצווה אין בודקין בשותפים לעשייתה, כדבריו של הנצי"ב (נפתלי צבי ברלין) זצ"ל, ראש ישיבת וולוז'ין 'אם הישיבות הליטאיות': "כמו שהיה בימי עזרא הסופר שקיבץ איזה אלפים בבבל מכל סוגי בני אדם, גדולי תורה ויראי ה' וגם מאותם האנשים נושאי נשים נכריות אשר היו מורגלים בחילול שבת ולא ידעו את התורה כלל, כל אלה נתקבצו והכינו ישוב הארץ… כן עלינו להתעורר לקול רצון ה' הנשמע מקצה העולם ועד קצהו… לעשות מה שבידנו מעט או הרבה ובכל סוגי בני ישראל" (שיבת ציון, חלק ב, עמוד 6). וכל זה היה נכון ביתר שאת בימי הקמת המדינה וצבאה, שהיא קיום מצות עשה דאורייתא של שליטה ריבונית בארץ ישראל ואי-הנחתה ביד זולתנו מן האומות.  

                    וביסוד הכל: עם ישראל, הגוי כולו, ולא יחידים או קבוצות, הוא המען של התורה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", וייעודה המוצהר מפי הגבורה ערב מעמד הר סיני הוא: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, פרק יט, פסוק ו). ולכן רק הליכה בתוך כלל ישראל לקראת הגשמת הייעוד הממלכתי-התורני היא היא מילוי רצון ה' שהתגלה במתן תורה. 

                    אמנם, "באין חזון ייפרע עם, ושומר תורה אשרהו" (משלי, פרק כט, פסוק יח). החזון של הקמת המדינה, והרוח האידיאליסטית של מקימיה ובוניה, הספיקו לדורות אחדים: לימי טרום המדינה, שבהם עם ישראל היה צמא וכמֵהַּ לריבונות ולמדינה משלו, ולימי הקמת המדינה וביצורה, שבהם העם היה עסוק בבנין ובהגשמת החזון. משהתבגרה המדינה, וחזון הקמתה ובנין יסודותיה החומריים כבר מאחרינו, החיים הפכו לשגרתיים, הלהט האידיאליסטי התפוגג, והגיע תור האינדיבידואליות, הדאגה איש לנפשו, הנהנתנות - "באין חזון ייפרע עם". חזון שאינו נגמר אף פעם הוא רק החזון של התורה, הדורשת מהאדם תמיד חיים של ערכים, מוסר וקדושה. שמגמתה האחרונה, האישית, הלאומית והעולמית היא תיקון עולם במלכות שד-י, תיקון שאחריו יבוא תור חדש לחיים עצמם.

לתקן עולם במלכות שדי 

המשבר היה אפוא צפוי. השאלה היא מה עושים עכשיו?  האם שוקעים בתוך המציאות האפרורית בתחושת תסכול וחוסר אונים, או שלוקחים אחריות, והופכים את המשבר לקרש קפיצה אל השלב הבא בתהליך גאולת ישראל?   

                    אין ספק שעלינו לבחור בדרך השניה. תפקידנו עתה הוא לחלץ את העגלה מן הבוץ, ולקדם את עם ישראל מהשלב של אתחלתא דגאולה חומרית, לקראת הגשמת הייעודים הרוחניים. איש אינו משלה את עצמו שהגשמת הייעודים הללו היא בהישג יד, אבל אם לא נסתכל קדימה, אם לא נעמיד את החזון במלוא גודלו לנגד עינינו, לא נתקדם. לעומת זאת, אם נאמין בכוחנו לחולל שינוי ערכי ורוחני, עלה נעלה בעזרת ה'. 

                    עם זאת, דבר אחד חשוב לדעת: למרות שייעודינו הגדולים רוחניים הם, אין שום אפשרות להגיע אליהם מבלי לחזק את המערכות החומריות הקיימות, קרי: מבלי לחזק את מדינתנו, על כל מה שהושג בה עד היום. לא רק משום שהסכנות הביטחוניות הקיומיות עדיין אורבות לנו ועלינו להתכונן ולהתגונן, אלא מפני שבאופן עמוק ומהותי החיים הישראליים השלמים, חיי "ממלכת כהנים וגוי קדוש", דורשים תשתית חומרית בריאה ואיתנה. הרמב"ם כותב (מורה נבוכים, חלק ג פרק נא) שאבות האומה אברהם יצחק ויעקב, שהיו מרכבה לשכינה, ודעתם קשורה תמיד תחת כסא הכבוד, השתדלו להרבות מקנה וקנין, ומשה רבנו איש הא-לקים עסק בהנהגה מדינית, "כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע ה' ותעבדהו", ואומה צריכה תשתית של כלכלה, ביטחון, והנהגה מדינית.  

                    אשר על כן, שומה עלינו להיות שותפים מלאים ואף מובילים למאמץ להביא את מדינת ישראל לעצמאות כלכלית, ביטחונית ומדינית. במקום לעסוק בעבודות ובמקצועות בלתי-יצרניים כמקור פרנסה גרידא – להשתדל לפתח ידע מדעי וטכנולוגי, לפתח תעשיה וחקלאות למען עם ישראל, להבריא את המנגנונים הציבוריים, לייעל אותם, לנקות את הצינורות מעצלות ומשחיתות, לראות כמשימה דחופה כניסה לעמדות שיאפשרו לנו להיות מובילי דרך ערכיים בכל תחומי האחריות במדינה ובחברה.

אנשי אמנה 

חכמינו אומרים לנו שירושלים חרבה מפני שפסקו ממנה אנשי אמנה (בבלי, שבת, דף קיט עמוד ב). אנו זקוקים עכשיו להרבה אנשי אמנה, שייכנסו לכל מערכות החיים ויעשו את עבודתם עבודה נקייה ונאמנה, כעבודת ה' וישראל עמו. העם צמא לאנשים ערכיים. ברור שלא נוכל להגיע לעמדות הנהגה ביום אחד. אבל מאמץ מתמיד ועקבי ישא פירות. גם הגידול הטבעי של הציבור המאמין משמעותי לענין זה.       

חדש ימינו כקדם 

מעבר לזה, עינינו נשואות אל חידוש ימים כקדם. אל סמכות הלכתית עליונה - הסנהדרין. אל סמכות מדינית עליונה - מלכות. אל סמכות רוחנית עליונה - כהן ונביא. עלינו להקדיש חשיבה מרובה לשאלה כיצד יכולים אנו להתקדם לקראת מטרות אלה. אל לנו להירתע מגודל החזון ולשבת בחיבוק ידים. אתערותא דלתתא מביאה אתערותא דלעילא. אמונים אנו על המושג של ירידת הדורות. ירדנו מספיק. עם שיבת העם לארצו הגיעה הזמן לחשוב על עליית הדורות.  

                    נתחיל מהתחום הקרוב ביותר אלינו, תחום לימוד התורה. הסנהדרין שאנו מייחלים להופעתה, זקוקה לחידוש דרכי הלימוד המקוריות שדרכו בהן הקדמונים. שאלות הדור והדורות הבאים דורשות פתרונים חצובים ממקורותיה הראשוניים של ההלכה, מהקשר של התורה שבעל פה אל התורה שבכתב, מדרכי מדרש התורה, ומהמושגים הערכיים והרעיוניים שביסודי ההלכות. עלינו לשאוף לסגל דרכי לימוד שיתקרבו יותר ויותר אל דרכי הלימוד של חז"ל.  

                    ועוד: חייבים אנו לסגל לעצמנו את תרבות ההכרעה. מצות התורה "אחרי רבים להטות" נזנחה מזה דורות רבים. בפועל אין פורומים תורניים המקבלים הכרעות בעמידה למניין ובהליכה אחרי הרוב. או שמתווכחים ומשאירים את השאלות פתוחות וכל רב מחזיק בדעתו, או שמי שהוא בעל מעמד יותר נחשב מצליח להשליט את דעתו. בסנהדרין היו חכמים גדולי עולם וגם חכמים קטנים מהם, והתחילו מן הקטן ("דיני נפשות מתחילין מן הצד"), כדי שלא יושפע מן הגדול ממנו אלא יאמר את דעתו באופן חופשי, ולבסוף עומדים למניין ומכריעים על פי הרוב. תקופות שבהן לא רצו לעמוד למניין ולקבל הכרעה נחשבות בעיני חז"ל לתקופות שפל בהנהגה התורנית, שבהן "רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (בבלי, סנהדרין, דף פח עמוד ב:, סוטה, דף מז עמוד ב). 

                    באשר להנהגה מדינית – צריך להשקיע לימוד וחשיבה בצורת המשטר הרצויה על פי התורה, לכלליה ולפרטיה. אמנם, אין השעה כשרה עדיין לשינויים מפליגים בשיטה הנהוגה כיום, מפני שרוב הציבור עדיין אינו בשל לכך, אך צריך להכין את הכלים לעת רצון כי תבוא.  

                    ולבסוף – הציפייה לישועה בארץ ישראל, בעת אתחלתא דגאולה, היא גם ציפייה לבנין המקדש ולהופעה מחודשת של רוח הקודש בישראל. אם ה-'חפץ חיים' בזמנו ובמקומו דרש מתלמידי חכמים לעסוק בהלכות המקדש וקודשיו, ולהתכונן לחידוש העבודה בימיהם, אנו, שזכינו לשחרר את מקום המקדש משלטון זר, על אחת כמה וכמה שצריכים אנו לתת אל לבנו את ענייני המקדש. ברוך ה', אכן ישנה התעוררות כזאת מצדדים שונים. 

                    זאת ועוד: אוויר ארץ ישראל, והתקופה המיוחדת שאנו מצויים בה, עשויים להצמיח חדשות גם בתחום הנפש וכוחותיה. גם אם קטונו ורחקנו עד מאד מהרוח הנבואית, כבר הבטיחו לנו נביאי האמת והצדק שרוח הנבואה תחזור לישראל אחרי שיבתו לארצו. בענווה וברוח טהרה נשתדל לפתוח פתח כחודו של מחט, והקב"ה יפתח לנו כפתחו של אולם. במהרה בימינו.