אותו הכפר

מאת:   אלישיב רייכנר  

אירוע מגדיר  

כשם שיש אירועים מכוננים בחיי אדם המגדירים את זהותו, כך ישנם אירועים בחיי ציבור המגדירים מחדש את מהותו. כזה היה האירוע שהתרחש בכפר מימון באמצע חודש תמוז תשס"ה. עשרות אלפי דתיים לאומיים התבצרו בתוככי הישוב הקטן שבמערב הנגב, מתוך מגמה להגיע לגוש קטיף, ואולי אף למנוע את עקירתו. לכאורה הייתה זו עוד הפגנת המונים, אחת מיני רבות, שקיימו נאמני ארץ ישראל בשנים האחרונות, אך לא. ההתכנסות בכפר מימון הייתה שונה, מכל היבט. משך ההתכנסות, אופי המתכנסים וההכרעה שהתקבלה ברגעים האחרונים של ההתכנסות הפכו את האירוע הזה לאירוע מגדיר. 

המקום 

הסמליות מתחילה כבר בשמו של מקום ההתכנסות. כפר מימון נקרא על שמו של הרב יהודה לייב פישמן מימון, ממנהיגי הציונות הדתית בתחילת דרכה, ממקימי תנועת 'המזרחי', מחותמי מגילת העצמאות ושר הדתות הראשון של מדינת ישראל. הרב מימון ייסד את 'מוסד הרב קוק', על שם אביה הרוחני של הציונות הדתית, והיה ממקימי הרבנות הראשית. באופן סמלי ביותר, בזמן הכרזת העצמאות ישב הרב מימון, נציג הציונות הדתית, לצדו של דוד בן גוריון, מנהיג הציונות החילונית. הרב מימון אף נמנה על חמשת מנסחי מגילת העצמאות והכניס לנוסח המגילה את הביטוי "מתוך אמונה בצור ישראל". בסיום הקראתה ברך בקול את ברכת שהחיינו.

                    הישוב כפר מימון, שהוקם לזכרו של הרב מימון, משקף גם הוא בתמציתיות את דרכה של הציונות הדתית. זהו המושב החקלאי הראשון שהוקם על ידי גרעין של תנועת 'בני עקיבא'. מושב שתושביו משלבים תורה ועבודה, עשייה חקלאית וחינוכית. בישוב פועלת הישיבה התיכונית 'בית יהודה' על שם הרב מימון. מוסד הישיבה התיכונית המשלב לימוד תורה עם השכלה כללית הוא המצאה ציונות דתית. בכפר מימון גם שכנה לפרקים ישיבת ההסדר של ימית ונווה דקלים. גם ישיבת ההסדר היא מוסד שחידשה הציונות הדתית. מוסד המבטא את דרכה המשלבת – דרך של ספרא וסיפא. במושב כפר מימון התגורר בעבר הרב יעקב אריאל, המועמד האחרון שהציבה הציונות הדתית לתפקיד הרב הראשי לישראל. במושב זה מתגורר כיום הרב יצחק לוי, שעמד בעבר בראש המפלגה הדתית לאומית, המפד"ל.

                    פעמיים 'זכה' כפר מימון לארח את הנאבקים על שלמות הארץ. בראשית שנות השמונים אירחו תושבי כפר מימון את מתנגדי הנסיגה מחבל ימית. מהכפר יצאו קבוצות שבאו להתיישב בעיר ימית כדי למנוע את הפינוי. הפעם השנייה הייתה במאבק נגד עקירת גוש קטיף.  

אופי האירוע 

באמצע תמוז תשס"ה נדחסו בין גדרותיו של המושב הקטן עשרות אלפי דתיים לאומיים. השהיה הממושכת של ציבור כה גדול במתחם קטן הפכה את האירוע לחוויה של גיבוש והתרוממות רוח. קשה לתאר במילים את התחושה המשפחתית ששרתה במקום, את הכנסת האורחים של תושבי כפר מימון ואת המעמדים ההמוניים שהיו לא פחות מהתעלות רוחנית.     

                    מי שנכח במקום, לא יכול היה להימלט מתחושת גאווה מגזרית, ושמחה על הזכות להשתייך לציבור ערכי כל כך.  נוער שדאג לניקיון המקום, סבים וסבתות שישנו בשקי שינה, ילדים קטנים שלא התלוננו על התנאים הלא נוחים, אנשי חינוך ותנועות נוער שדאגו לפעילות חינוכית בשעות הפנאי, רבנים ומנהיגי ציבור שהקפידו לדאוג שלא ייחצו קווים אדומים מול כוחות הביטחון, בחורי ישיבה שניצלו כל רגע פנוי ללימוד תורה, סטודנטים 'כתומים' שהפיחו רוח בשירה ועידוד, אנשים שויתרו על ימי עבודה, משפחות שויתרו על הטיול המשפחתי של הקיץ, חקלאים שתרמו מיבול שדותיהם למפגינים, אנשים נשים וטף שיצאו בחום של חודש יולי מהמזגן, עזבו את הבית ואת המשרד, וירדו לנגב המערבי הלח כדי למחות מחאה דמוקרטית מאופקת ומעוררת כבוד.     

                    את כל הרכיבים החיוביים שמאפיינים את הציונות הדתית ניתן היה למצוא באירוע ההתכנסות הזה. תלמוד תורה עם מעשה, חברה מעורבת אך צנועה, הנהגה משותפת של רבנים ואנשי מעשה.  אירועי כפר מימון נשאו אופי ציוני דתי מובהק. עם זאת, האירוע המגזרי העיד גם על תכונה בעייתית שמאפיינת את הציונות הדתית, במיוחד בעשור האחרון.   

הנוכחים והנפקדים

אין ספק שחלק מהחוויות הרוחניות שחוו הנצורים בכפר מימון נבעו דווקא מההומוגניות של הקהל. במיוחד בתקופת המאבק נגד ההתנתקות שבה חווה השבט הדתי לאומי התקפות מכל עבר, היה נעים ומחזק להצטופף במתחם קטן עם עשרות אלפי אנשים כמוך, שדומים לך חיצונית, חשים אותן תחושות ונלחמים על אותן המטרות. אבל בו בזמן שהנוכחים בכפר מימון חוו התעלות רוחנית לאומית מכוננת, לא הרחק משם, בנחלת שבט דן, המשיכה שגרת חייהם של מאות אלפי אזרחים אחרים, לזרום כרגיל. את בני השבט החילוני - בכלל, והשמאלני - בפרט, אנשים טובים ונחמדים, גוש קטיף לא ממש עניין. אין צורך לומר שגם בני השבט החרדי לא היו שותפים לאירועי כפר מימון. הצעדה שהייתה אמורה לצאת מכפר מימון לכיוון גוש קטיף הוכתרה בכותרת השבטית 'לעזרת אחינו הגיבורים', והיא ביטאה יותר מכל את המציאות הכואבת שבסופו של דבר המאבק נגד עקירת גוש קטיף היה מאבק מגזרי של הציונות הדתית בלבד.     

                    האירוע השבטי בכפר מימון שיקף במידה רבה את מערכת היחסים החברתית של הציונות הדתית עם החברה הישראלית. בשנים האחרונות הציבור הדתי לאומי הולך ומתכנס בישובים דתיים ובשכונות הומוגניות. יש לו עיתונים משלו, מוסדות חינוך נפרדים, פעמים רבות גם אליטיסטים, ואפילו אקדמיה אחרת. החיים בתוך בועה שבטית מבודלת נעימים ונוחים ליצור האנושי. אדם אוהב לחיות בחברת אנשים הדומים לו. אבל לקיומה של הבועה הציונית-דתית יש מחיר חברתי כבד. כשכל שבט טרוד אך ורק בבעיות השבט שלו נפרמת הסולידאריות. עקירת גוש קטיף הייתה מחיר כואב אחד של תהליך ההתכנסות השבטית, אבל לשבטיות יש עוד הרבה מחירים חברתיים כואבים לא פחות. מדורת השבט של כפר מימון הייתה נעימה ומחממת, אבל בלי לפרוץ את מחסום השבט לא היה סיכוי לפרוץ את מחסום כיסופים. הנוכחים בכפר מימון יצרו חוויה דתית לאומית מרוממת, אבל הנפקדים הרבים מכפר מימון הם שהכריעו את גורל המערכה.    

                    האידיאולוגיה הציונית דתית דורשת מעורבות חברתית ולקיחת אחריות על כלל ישראל. אדם ציוני דתי מוכרח לגלות עניין בנעשה מחוץ לגבולות השבט הטבעי שלו, וכדי שזה יקרה חייבים להתרחש תהליכים של התערות ואינטגרציה בין השבט הציוני דתי לשבטים האחרים בחברה הישראלית. התערות יכולה להתבצע במוסדות חינוך אינטגרטיביים, באזורי מגורים הטרוגניים, ובמקומות עבודה שאינם בהכרח מגזריים.   

ההכרעה 

ההתבצרות-התכנסות בכפר מימון הסתיימה בערבו של י"ג תמוז, בהכרעה היסטורית שביטאה יותר מכל את מערכת היחסים בין הציונות הדתית למדינת ישראל. לאורך כל השהות בכפר מימון, שידרו המנהיגים שלמרות העיכוב, פניו של הציבור העצום עדיין מופנות לגוש קטיף. עם זאת, ככל שחלף הזמן התחוור לציבור המכונס בכפר מהו היקפו של הכוח המכתר, ומה עלול להתרחש כשייעשה ניסיון לפרוץ מהמתחם.  לא פחות משבעה עשר אלף שוטרים וחיילים כיתרו את הציבור שהתכנס בכפר מימון. ראש הממשלה אריאל שרון אף הורה למפקדי הכוחות בשטח למנוע בכל מחיר את המשך הצעידה לכיוון הגוש.  

                    בתום שלושה ימים מתוחים שבהם לא היה ברור לאן פניו של הציבור הגדול, קיבלה הנהגת מועצת יש"ע בתיאום עם קבוצת הרבנים שנכחה במקום, החלטה שלא לפרוץ את גדרות כפר מימון ולא להסתכן בעימות אלים עם אלפי החיילים והשוטרים שהקיפו את הכפר. ההחלטה הגורלית ביטאה את התפישה הממלכתית בה אוחז הרוב בציונות הדתית. תפישה זו אומרת כי גם למאבק על שלמותה של הארץ ישנם קווים אדומים. מלחמת אחים היא קו אדום אשר הציונות הדתית אינה מוכנה לחצות, גם למען מטרות חשובות.   

                    רוב מפגיני כפר מימון הגיעו לצעדה כדי למחות על תוכנית העקירה, אבל הם לא רצו לשבור את הכלים. כמובן שאם המשטרה והצבא היו מאפשרים להם ללכת לגוש קטיף הם היו עושים זאת, אבל עדיין אין זה אומר שהם התכוונו להגיע לשם בכל מחיר.  

                    לאחר האירועים האשימו רבים את מועצת יש"ע בכישלון המאבק וטענו שצריך היה לפרוץ את גדרות כפר מימון, אבל מועצת יש"ע לא המציאה את קו כפר מימון הממלכתי והמאופק, היא פשוט ראתה מי הקהל שלה, קראה את השטח, והבינה שלמאבק מיליטנטי יותר אין לה חיילים. רוב אנשי הציונות הדתית אינם רוצים לנצח את צה"ל ואת המדינה ולכן הם יוצאים מבתיהם להיאבק רק כשמדובר במאבקים שאינם אלימים. לתפילות המוניות ולעצרות המונים הגיעו ויגיעו עשרות אלפים. לחסימות כבישים ולמאבקים פיזיים במאחזים מגיעים עשרות ומאות בלבד. הנהגת מועצת יש"ע בכפר מימון פשוט הביאה לידי ביטוי את רצונו של הרוב הדומם בציונות הדתית.   

                    ההחלטה שלא לפרוץ את גדרות כפר מימון, ביטאה את החיבור של הציונות הדתית לעם ישראל ולמדינת ישראל. דווקא פריצת הגדר הייתה עלולה להביא ליצירת גדר בין הציונות הדתית לשאר המדינה.  ציבור שאין לו קווים אדומים במאבקו עם אחיו, ימצא את עצמו מנוכר ומנודה, ללא השפעה על החברה והמדינה. בנצי ליברמן, ראש מועצת יש"ע באותם ימים, אמר לימים על ההכרעה שלא לפרוץ את הגדרות: "יכולתי לנסות ולהבקיע את החסימות של כוחות הביטחון. הדבר האחרון שהפחיד אותי היה שאצא משם על אלונקה. הדבר הראשון שהפחיד אותי היה שנפרוץ את הגדר ונהפוך להיות חרדים בתוך גטו של מאה שערים שמפחדים לבוא אליהם, ושאין שום קשר ביניהם לבין החברה הישראלית".

ההכרעה שהתקבלה בכפר מימון הייתה יותר מכל הכרעה ציונית דתית.   

אחרי העקירה 

מאז עקירת גוש קטיף מוכיחה הציונות הדתית שההכרעה שהתקבלה בכפר מימון שיקפה את הלך הרוח הדומיננטי בציבור הזה. למרות השבר הגדול, הכתום לא הפך לשחור. הציונות הדתית ממשיכה להתגייס לצבא, לשרת במילואים, להקים ישובים בכל הארץ, ולעסוק בעשייה חברתית בעיירות הפיתוח ובתנועות הצדק החברתי. למרות הקושי, הציבור הדתי לאומי ממשיך להתנחל בלבבות, לדבר על התחברות ועל אהבה, ולהיות מעורב בכל מה שקורה במדינת ישראל  - כי המדינה הזאת חשובה לו מאוד ואין להפקיר אותה!    

                    אין להמעיט בעומק הכאב. בעקירת גוש קטיף הובילה הציונות הדתית בבכי לקבורה, את אחד המפעלים המפוארים שהקימה בעשורים האחרונים, מפעל ציוני, חברתי וחלוצי. אבל מכל הכאב הזה עוד תצא עוצמה גדולה. מכל הדמעות הללו עוד תצמח מהפכה. מהנוער המדהים הזה שהזיל דמעה, עוד יצמחו אנשים מחוזקים, מפוכחים, ומלאי אמביציה לתיקון ולהנהגה של החברה הישראלית. הנערים והנערות של הציונות הדתית אמנם לא שכחו ולא סלחו, אבל את הכעס והעלבון שלהם הם מתעלים לכיוונים חיוביים. במקום לבחור בדרך אמוציונאלית וקצרה של התנתקות ופרישה הם בוחרים בדרך הארוכה והקשה, אבל הנכונה, של התחברות לעם ולמדינה.