צבי יהודה הכהן קוק

הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליל הסדר בעיירה זוימל במחוז קובנא שבליטא,, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנית ריזא רבקה, בת אחיו התאום של האדר"ת. היה בכור לאמו, אולם לאביו כבר הייתה בת, מנישואיו הראשונים עם בתו של האדר"ת, שנפטרה בגיל צעיר. לאחריו נולדו שתי בנות נוספות.

הוא נולד שם כיהן אביו ברבנות, ובשנת התרנ"ו (1896) עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. עם קבלת הראי"ה קוק את המינוי לשמש כרבן של יפו והמושבות עלתה המשפחה לארץ ישראל והגיעה לנמל יפו בכ"ח באייר תרס"ד (13 במאי 1904).
בילדותו למד גמרא אצל הרב ראובן גוטפריד (ידידיה), חתנו של הרב יואל משה סלומון, וכן אצל ר' משה זיידל ור' בנימין מנשה לוין, אך עיקר תלמודו בא לו מאביו. בשנת התרס"ו (1906) עבר לירושלים כדי ללמוד בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה, אחת מהישיבות החשובות בארץ ישראל באותה תקופה. על אף גילו הצעיר (כבן 15), נמנה הרב צבי יהודה על בני השיעור הגבוה בישיבה והתקרב לראש הישיבה, הרב זרח אפשטיין. לאחר תקופה לא ארוכה בירושלים שב הרב צבי יהודה ליפו, שם חזר ללמוד אצל אביו.
בשנות יפו הללו, התידד עם הרב יעקב משה חרל"פ ואף סייע לו בעריכת הספר "צבי לצדיק". כמו כן, היה בין יוזמי הקמת ישיבת "שערי תורה" ביפו, בראשותם של אביו והרב זלמן שך. בשנים אלו החל גם בעריכת כתביו של אביו ובהוצאתם לאור, הראשון שבהם - הספר "שבת הארץ" (1910) על שנת השמיטה, בו גם נטל חלק בכתיבה. עם ר' ישראל חבס הוציא בשנת התרע"ג (1913) את הקובץ "התרבות הישראלית".
בין אירופה לארץ ישראל

הרב צבי יהודה עמד לימינו של אביו בכל עיסוקיו הציבוריים, אך כשהבחין כי הדבר פוגע בלימודיו נסע שוב לירושלים, שם "הסתתר" בישיבת פורת יוסף. מאחר שגם שם לא מצא מנוח, שקל את האפשרות להרחיק אף יותר ולנסוע לישיבת טלז, ישיבת סלובודקה או לישיבה בהונגריה.
בסופו של דבר, סמוך למלחמת העולם הראשונה נסע להלברשטט שבגרמניה, בעצתו של ר' בנימין מנשה לוין, שם לימד תנ"ך וגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות), ובעצמו העמיק בלימוד מסכתות עירובין וחולין עם חלק יורה דעה שבשולחן ערוך. במקביל, למד פילוסופיה באוניברסיטת הלברשטט במשך כשנתיים. עם פרוץ המלחמה נאסר מתוקף היותו נתין של רוסיה שהייתה מעצמת אויב, אך שוחרר לבסוף. כשאביו, שנסע לוועידה העולמית של אגודת ישראל, נתקע בשווייץ בשל המלחמה, הצטרף אליו בנו.
בשנת התר"פ (1920) שב הרב צבי יהודה ליפו, שם לימד בבית ספר "נצח ישראל" של הרב משה אוירבך.
שנה לאחר מכן, חזר לאירופה בשליחות תנועת "דגל ירושלים" שהקים אביו, כדי לעשות נפשות לרעיון תחיית האומה והארץ בקרב גדולי התורה שבאירופה. במסגרת זו נפגש ויצר קשרי ידידות עם גדולי הרבנים והאדמו"רים בפולין, בליטא ובווינה.
בכו בשבט התרפ"ב (24 בפברואר 1922), כשהיה כבן 31, נשא לאישה בוורשה את חוה לאה לבית הוטנר, אשה בעלת השכלה תורנית וכללית רחבה ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה. לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה חוה לאה ממחלה בז' בשבט התש"ד (1 בפברואר 1944), ומאז, לאורך קרוב לארבעים שנה, חי הרב צבי יהודה בגפו.
[עריכה] בישיבת מרכז הרב

בשנת ה'תרפ"ג (1923) הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב. הרב צבי יהודה מונה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והעביר שיעורים בנושאי תנ"ך ואמונה. כמו כן, במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הצד הכלכלי.
בין השנים 1933-1929, שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות, עסק גם בפעילות העלאתם לארץ של בחורי ישיבה מרוסיה וליטא.
שנים רבות מחייו הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו. לאחר פטירת אביו (ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת, לצד עבודתו החינוכית בישיבה. בשנים אלה נטל הרב צבי יהודה חלק גם בפעילות ציבורית ובמאבק היישוב להקמת המדינה. את הקמת המדינה ראה כ"אתחלתא דגאולה", וביטא דעה זאת בשיעורים ובמאמרים רבים. ב-1951 הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת הפועל המזרחי לכנסת השנייה.

לאחר פטירת מחליפו של הרב קוק האב, הרב יעקב משה חרל"פ, בשנת תשי"ב (1952), קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה, תפקיד בו כיהן כשלושים שנה, עד לפטירתו. לצידו עמד גיסו הרב שלום נתן רענן ששימש כר"מ וכמנהל הישיבה. בהנהגתו הפכה ישיבה זו למרכז תוסס, שמשך אליו צעירים דתיים רבים, בעיקר מתנועת בני עקיבא, וספסלי בית המדרש הלכו ונתרבו. מלבד תלמידיו הישירים (על ידיהם כונה "רבנו"), פקדו את ביתו אנשים רבים מהארץ ומחו"ל שראו בו את רבם.
היה פעיל בהסדר דחיית השירות הצבאי בצה"ל של תלמידי הישיבות.

הרב צבי יהודה ראה במדינה שלב בגאולה. הוא השתדל מחד לחזק את המדינה על כל מערכותיה בכל יכולתו, ומאידך לתת למדינה תוכן יהודי שורשי ככל הניתן (לדוגמה ניתן לציין את הסברו ליועץ המשפטי לממשלה כי חוקים נגד התורה הם נוגדים את "אושיות המדינה" ודינם כמו חוק לביטול המדינה).

לאחר מלחמת ששת הימים העמיד את סוגיית ארץ ישראל השלמה במרכז פעילותו. במסגרת זו הכריז בעל פה וכן בגילויי דעת ("דעת תורה"), במאמרים ובמכתבים ששלח לראשי המדינה, כי הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אסורה על פי התורה וכי יש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל. דירבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינה, וכך הצמיחה ישיבת "מרכז הרב" את מנהיגי תנועת "גוש אמונים", כשהרב צבי יהודה משמש לה מנהיג רוחני. השתתף בעצמו באחת מהעליות לקרקע.
הרב צבי יהודה נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. במסגרת זו פעל הן מול הציבור החרדי, כשזלזל ברבנות הראשית לישראל או ברב הראשי לישראל (כגון: ברב שלמה גורן); והן כנגד כל התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים של הרבנות.

עודד את פעילות תנועת "אל עמי" להעלאת יהדות רוסיה ותלמידיו היו בין פעיליה המרכזיים. תלמידיו הקימו חלק ניכר של הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר, ואף המכינות הקדם צבאיות הדתיות.
נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.
[עריכה] משנתו

הרב צבי יהודה לקח את הגותו המופשטת של אביו ושתלה בקרקע המציאות. בעוד שתורתו של אביו הייתה בעולם האידאות, ובתקופה שבה טרם הופיעה מדינת ישראל, ועל כן התייחסותו היה בעיקר לציונות הכללית, ולא למדינה שטרם נולדה, הרי שבתקופת הרב צבי יהודה מדינה זו קרמה עור וגידים, והצריכה התייחסות רחבת היקף, גם לנוכח סוגיות אקטואליות שעלו על הפרק, וכך הוא התווה משנה רוחנית מעשית בקשר ליחס למדינת ישראל. ביום העצמאות הרביעי, בשנת תשי"א, נשא דברים בישיבה מרכזית, תחת הכותרת: "לתוקף קדושת יום עצמאותנו". לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, הוא נשא נאום, שלימים כונה מזמור י"ט למדינת ישראל, ובו פירט את הגותו המדינית ויחסו למדינת ישראל, ובין היתר טען כי מדינת ישראל היא היא המדינה שחזו הנביאים. הוא אף דימה בין תפילין לבין טנקים, בכך שהטנקים משמשים כ"מכשיר מצווה", שעל ידם מקיימים בפועל את מצות כיבוש הארץ, שהיא מצווה מדאוריתא לפי הרמב"ן, וקבע שישראל צריכה לשאוף להרחיב את נחלתה למקומות ההיסטוריים ביהודה ושומרון.

הרב צבי יהודה, שהעריך את הרצל על פועלו בעניין שיבת ציון, ואף תלה תמונתו על הקיר, גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה, וראה בעליית יהודים, בהתרחבות הלאום על שטחי יש"ע וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. הוא התנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה. ראייתו את מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם כלל עולמי, גרמה לו אמנם לנקוט בקו ממלכתי, והביאה אותו להפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה גם כאשר דעתו הייתה חלוקה עליהם, אולם הדבר לא מנע ממנו מלבקר את מעשיהם באופן תקיף ביותר כאשר הם פעלו בניגוד לציוויי התורה.

כביטוי לדרכו הייחודית והעקשנית לשמירת ארץ ישראל, דחף את תלמידיו להקמת יישובים ביהודה ושומרון, ואף השתתף בעלייה של אחת מהם. כשהוחלט לפנות את גרעין "אלון מורה" שהתיישב בחווארה (ליד שכם), השתתף הרב קוק בניסיון למנוע את הפינוי. מסופר על ידי משמשו הרב יוסף בדיחי שהוא פתח את מעילו אל מול החיילים וקרא לעברם מספר פעמים "קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי", "כמו שלא תוכלו להכריח אותי לאכול חזיר כך לא תפנו אותי מכאן". [אמנם יש עדויות הפוכות, שהתפנה יד ביד עם מפקד הצבא בשטח, בדמעות!]

הרב צבי יהודה, בניגוד לרוב רבני דורו, תמך ברעיונות ובתנועות מודרניות לשחרור ולחופש. כך למשל הכריז כי הוא מתנגד לכפייה דתית, ונתן ביטוי דרמטי לכך כשהצהיר על הצטרפותו ל"ליגה למניעת כפייה דתית", אך פרש ממנה אחרי זמן מה מכיוון שבפועל היא תמכה בכפייה אנטי-דתית (הם לא הסכימו לשנות את שמם ל"הליגה למניעת כפייה מצפונית").

בתגובה לטענות שנשמעו כנגדו שמאמר הדור, שכתב אביו, הראי"ה קוק, ובו הוא מדבר על הדברים הטובים שבחילוניים, התאים לדור של אביו אך לא לדור הנוכחי, היה עונה לתלמידיו "מי מכיר את הדור ההוא, אתם או אני?" וסירב לשקול את האפשרות שזה לא מתאים. אף צוטט באומרו: "מאמר הדור הוא לדורות".

הרב צבי יהודה ראה בשואה ניתוח הכרחי שעם ישראל נאלץ לעבור ערב גאולתו. הוא היה בוכה בכל פעם שדיבר על כך, אך לטענתו בעם ישראל נדבקה טומאת הגלות - "זפת הגלות", והשואה הייתה טיפול אלוהי, בדרך של ניתוח נורא וריפוי הכרחי.

תאריך לידה: תרנ"א

תאריך פטירה: תשמ"ב