ר' משה בורנשטיין
חלוץ שומרי השבת בתעשייה הישראלית
סיפור חייו של ר' משה בורנשטיין, איש התעשייה המצליח, הוא סיפורה של תקופת האופל והתקומה.
משה נולד בעיר ניישטאט, עיר חדשה על גדות נהר הוויסלה שבפולין, ביום ח' באדר תרע"ב (26.2.1912). שמו משה ניתן לו על ידי הוריו, מאחר שנולד יום לאחר יום הולדתו של משה רבנו, שהוא על פי המסורת ז' באדר.
סיבה נוספת לבחירת השם היא, היות ושני הסבים, מצד אביו ומצד אמו, נקראו בשם משה.
ההורים, צבי וחיה בורנשטיין, גידלו את בנם יחד עם שש אחיותיו באווירה יהודית חסידית ומתוך מצב כלכלי איתן. כך שיָכלו לדאוג למלמדים תלמידי חכמים, מהם ספג הילד תורה ויראת שמים.
האב עסק בהפעלת טחנת קמח אזורית, שממנה הייתה פרנסתו ועל אף עבודתו הקשה, לא פסח על לימוד יומיומי לפני עלות השחר. כתוצאה ממחלה שפקדה את אבי המשפחה, חל מפנה מכריע במהלך חייו של הבן משה והוא רק בן 17 שנים. משה, שאחר הגיעוֹ לגיל בר מצווה למד בישיבת חב"ד בעיר ורשה בירת פולין, הוזעק על ידי אמו לסייע בכלכלת המשפחה.
משה, אשר הצליח מאוד בלימודיו בישיבה וכפי שהעיד על עצמו השתלב היטב בלימודי הגמרא ובלימודי הפילוסופיה החב"דית, נאלץ לעזוב את עולם התורה שאותו כה אהב ולסייע בפרנסת המשפחה, להמשיך בעסקי המסחר של אביו החולה.
משה נכנס במרץ לעסקיו של אביו ועד מהרה רכש את אמונם של סוחרי התבואה ושל בעלי טחנת הקמח הגדולה, הסמוכה לעיר. כתוצאה מאמון זה, ראה משה ברכה גדולה בעסקי הקמח ורכושם הלך וגדל מאוד. משה העביר את כל המשפחה לעיר הסמוכה, טרנוב, על מנת להקל על המשך עסקיו.
הואיל והוריו שהו בעיר המרפא אוטובוצק, נהג משה לבקרם מדי שבת ולהיות להם לעזר ולהקל את סבלו של אביו. באחד הביקורים אצל הוריו, הכיר משה את מי שעתידה להיות רעייתו לחיים, טובה טיקוצ'ינסקי, בת ר' משה אליעזר מהעיר פלניץ.
טקס הנישואין התקיים בשנת 1936 בעיר ורשה. לאחר חתונתם, גרו משה וטובה בעיר טרנוב, ליד בית הוריו, שהגיעו לעיר בעקבות בנם.
משה פיתח את עסקיו ורכש את טחנת הקמח הגדולה במדינה, ויצר קשרים מצוינים גם עם עובדיו וגם עם אנשי השלטון במדינת פולין. בינתיים הגיעה השמועה כי הסבא מנחם נפטר בעיר ניישטאט וגם על האב מתגברת מחלתו.
ביום שמחת תורה באותה שנה, נפטר האב ובאותו יום ממש, ילדה טובה את בנם הבכור.
ביום שקמו מה'שבעה' נערכה הברית והתינוק נקרא על שם סבו - צבי ובשם אבי סבו - מנחם. לימים, נהרג צבי מנחם בתאונת מטוס שהטיס מעל העיר ירוחם והוא בן 36 בלבד.
בקיץ 1936 הייתה האווירה קשה, עקב הידיעות על הכנות למלחמה היו שהדחיקו את הדאגות והשתדלו להישאר אופטימיים, אך הרוב חשו כי אין מנוס ממלחמת עולם שנייה.
ב-1.9.1939 חצו הגרמנים את גבול פולין והיהודים הפכו בִּן-לילה לבני ערוּבּה ולנרדפים בכל אשר יפנו.
משפחת בורנשטיין התפצלה, רובּהּ יחד עם הנשים והילדים, נשארו בעיר ניישטאט והגברים, בראשות משה, פנו אל הצד הרוסי והמתינו עד יעבור זעם. בינתיים שבה המשפחה לעיר טרנוב ולאחר ארבע חודשים הצטרף גם משה עם חלק ממשפחתו לטרנוב וזאת לאחר מסע תלאות קשה וממושך, שכּלל חציית הגבול בין הכיבוש הרוסי לכיבוש הגרמני.
בעיר טרנוב, שהייתה כבושה על ידי הגרמנים, שהשתלטו גם על טחנת הקמח, הצליחה משפחת בורנשטיין המורחבת לשרוד, בזכות כמה גויים שהיו מעובדיו הקודמים של משה בטחנת הקמח.
לאחר חיסול גטו טרנוב, עברה משפחת בורנשטיין, בדרך לא דרך, לעיר ורשה, שם הצטרפו ליהודי העיר והחלו לחיות את חייהם הקשים במסגרת הגטו.
משה, שהבין כי תורו של גטו ורשה לא יאחר לבוא, הצליח, בעזרת כסף שצבר בשנים הקודמות, לשכור כמה דירות בחלק ה"אָרי" של ורשה ולהחביא שם את בני המשפחה.
המשפחה הוזהרה שלא לצאת מן הבתים בשום מצב ובשום מקרה, היות שהגרמנים עורכים חיפושים למצוא ולהרוג יהודים.
משה היה מקבל מדי חודש כסף שהגיע לו מטחנת הקמח, באמצעות האומנת הגויה שהייתה בביתם עד לבריחתם, והיא עשתה זאת במסירוּת אין-קץ.
פעם אחת נתפסה על ידי הגסטאפו ולא גילתה לאן מיועד הכסף, וזאת גם לאחר עינויים קשים שהביאו למותה.
באחת הפעמים שבה יצא משה לעיר, על מנת לדאוג לאוכל לכל המשפחה, נתקל במשמר גרמני, אשר הורה לו לעצור. אך הוא, שהכיר היטב את חצרות הרחוב מתקופת לימודיו בישיבת חב"ד, חמק ועבר מרחוב אחד לרחוב שני, דרך פתחי הישיבה שהיו מוּכּרים לו יותר מלגרמנים.
באחת הפעמים שבהם פשטו הגרמנים על בתי הפולנים לחפש יהודים נמלטים, נעמד בעל הדירה שבּהּ התחבאו משה ומשפחתו, עם מדיו, מהצבא הפולני ונזף בגרמנים: "איך אתם באים לחפש יהודים בבית של מנהל המזון לצבא הגרמני?!" – כך ניצלו חייו של משה בפעם המי יודע כמה.
על אחד הנסים שאירעו באותה תקופה, מספר משה:
"מתוך הגטו הגיעו ידיעות מחרידות: בכל יום נתפסים יהודים ומועברים למקום בלתי ידוע. מספרם מגיע לאלפים רבים. מניסיוננו בטרנוב ידענו את פירושו של הגירוש הזה וכי ה'מגורשים' האלה, לא ישובו לעולם. במגורשים היו כמעט כל בני משפחתנו שבגטו. ידענו מה קורה להם ובכינו במסתורנו.
יום אחד נודע לנו כי בגטו עדיין חי אחיה של אשתי, גיסי, פתחיה טיקוצ'ינסקי. החלטנו לעשות הכול כדי להוציאו משם. בסכום כסף רב היו מבריחים אז יהודים דרך תעלות השופכין התת-קרקעיות, המחברות את חלקי העיר שמחוץ לגטו עם הגטו. זו הייתה הדרך היחידה להיכנס אל הגטו ולצאת ממנו, כי השערים היו חסומים על ידי משמרות כבדים של גרמנים.
באמצע חודש מארס, 1943, הודיע לי המבריח, כי פתחיה עומד לצאת דרך אחד מפִּתחי הביוב שמחוץ לגטו. יצאתי למקום כדי להמתין לפתחיה ולהעבירו לאחת הדירות שלנו. למבריח היה אסור לדעת, בשום פנים ואופן, להיכן הולך פתחיה עם צאתו מתעלת הביוב. המבריח נכנס לגטו ואני עמדתי, ממתין לשובו של פתחיה. עברו שעות והם לא הגיעו.
לקראת השעה 7 בערב, התחיל העוצר בכל חלקי ורשה. הייתה סכנה להישאר בשעות האלה מחוץ לבית, אבל איך יכולתי לעזוב את המקום הזה, שבּוֹ יעלה פתחיה מתעלות הביוב? הרי אם יעלה, לא יֵדע לאן לפנות ואז הוא אבוד. החלטתי להסתכן ולא להפקיר את פתחיה. ידעתי שזאת מסירות נפש, אבל בעומק לבי האמנתי כי זכות זו תגן עלי.
רק בשעה 8 בערב, שעה לאחר כניסת העוצר, עלה פתחיה מתחת לפני האדמה. הוא היה לבוש סרבל עבודה ובידו החזיק חבילה קטנטנה. 'אלו התפילין שלי', הוא אמר לי והצביע על החבילה שבידו. תפסתי את פתחיה בזרועו וחמקנו מיד דרך החצרות, כדי להגיע לאחת הדירות של משפחתנו. הדבר לא היה קל. לפתחיה לא היה שום מסמך מזהה וברחוב שׂרר עוצר והיה אסור לעבור בו. בכל זאת לא גילו אותנו, לא חיילי הגסטאפו ולא השוטרים הפולניים ובהליכה מהירה, דבוקים לקירות הבתים ומנצלים את חשכת הלילה, הגענו, ל'חוף מבטחים'.
מאז נשאר פתחיה טיקוצ'ינסקי, גיסי, אחיה של אשתי, אִתנו. הוא הלך עִמנו בכל דרך נדודי הייסורים שלנו וזכה לעלות לארץ ישראל.
בכל התקופה ששהינו בדירות המסתור, הקפדנו לרכּוֹש ולאכול אך ורק אוכל כשר ואף בעלי הבתים אשר קיבלו מאִתנו כסף רב בעבור השכירות, ידעו כי עליהם לדאוג לנו רק לאוכל כשר. אמנם לא קל היה הדבר, אך ידענו כי ההקפדה על כך היא המאפשרת לנו לשמור על צלם א-לוקים, גם במקום הקשה ששהינו בו.
עם גבוֹר החיפושים אחר יהודים, חשבנו לתוּמנו, כי באם נברח להונגריה שלא נכבשה על ידי הנאצים, נינצל".
בחודש מרץ 1944 ברחה משפחת בורנשטיין שוב בדרך לא דרך ובסיכונים גדולים והגיעה לעיר הבירה של הונגריה, בודפשט. עד מהרה התברר כי השמחה הייתה מוקדמת, וכי הגרמנים עומדים לפלוש להונגריה בכל יום.
משפחת בורנשטיין ברחה שוב והפעם חזרה לורשה.
בדרכם לורשה, נתפסו בני המשפחה על ידי משמר מעורב של חיילים גרמנים והונגרים, ולאחר חקירה קצרה הושלכו כולם לבית הכלא. המשפחה טענה שהם נוצרים אדוקים ומטרת נסיעתם היא לצרכי מסחר, אין שומע ואין עונה. ממשיך ומספר משה:
"ישבנו דוממים ואחוזי ייאוש. עם בוקר, הבחין ילדנו צבי, כי איזו אישה עוקבת אחרינו מן החלון. לאחר מכן התברר, כי הייתה זו אשתו של מפקד בית הכלא המקומי שבּוֹ נכלאנו. בלי לומר דבר, כרע הילד בן החמש על ברכיו והחל קורא בקול את תפילת הבוקר הקתולית. בימי שִׁבתנו בבתי הגויים בורשה, למד צבי הקטן את כל גינוני הפולחן הקתולי ועכשיו ניצל את הידיעה הזאת, כדי להמחיש עד כמה נכונה טענתנו, כי אין אנו יהודים. אשתו של מפקד בית הכלא התרשמה כנראה מן המחזה שהתגלה לנגד עיניה והיא פתחה בצעקות: 'ודאי שאלו לא יהודים, מה רוצים מהם?!'
התכסיס של הילד בן החמש, שעשה מה שעשה על דעת עצמו, הציל אותנו ברגע נורא זה."
לאחר צאתם מבית הכלא המשיכו בני המשפחה להתנהג כגויים, ולאחר התייעצות עם מביני דבר החליטו לשנות את פעמי מנוסתם ולהגיע לרומניה, שם נאמר להם כי ניתן לחיות ברמה סבירה בלי לחשוש. ברומניה שהו כמעט שנה, עד להכנעת הגרמנים בידי הרוסים וצבאות הברית.
עם תום המלחמה חזר משה לורשה, שם מצא את מקום קבורתם של שתי אחיותיו הצעירות ובמסירות נפש הביאן לקבר ישראל, בחלקת המשפחה בבית הקברות של עיר מגוריהם, טרנוב.
בעיר טרנוב הספיק משה לגאול ספר תורה יקר המציאות, שהיה בידי אחד מגויי העיר.
לספר תורה זה הייתה סגולה, שכּל מי שנוגע בו מתברך באריכות ימים ושנים והמוני יהודים היו נוהרים לבית המדרש שבו שכן ספר התורה, כדי להתברך בסגולותיו.
משפחת בורנשטיין חיפשה עתה מקום מנוחה ובחרה להתיישב בשוויץ, בעיר באזל, שם החלו לשקם את עסקיהם ובתיהם. לאחר כמה שנים בשוויץ, החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1952, הגיעו משה, טובה, בנם צבי ובתם בלהה, שנולדה בשוויץ, יחד עם שאר בני המשפחה לארץ. המשפחה השתכנה בתל אביב, שם נולדה להם בתם רינה.
גם בישראל החל משה בעסקי מסחר. וכך הוא מספר:
"רכשתי מפעל למיצים ביפו ונכנסתי לעולם המשקאות הקלים. התחלתי דרך שסופה במפעלי
'טמפו', שנעשו למפעלי חיי בישראל. תחילה רכשתי את מפעל 'טמפו' הקטן, אשר פעל בימים ההם במושבה פרדס חנה. כבר בתחילה נראה המוצר מבטיח, אבל הפופולריות הגדולה של המשקה הקר והצלול, בבקבוק בעל העיצוב המקורי המיוחד, דרשה הרחבה של המפעל.
הדרישה בשווקים הייתה גדולה מאוד והמפעל בפרדס חנה לא היה יכול לספּק אותה. ניגשתי להקמת המפעל הגדול והמשוכלל של 'טמפו' בחולון. גם כאן ההצלחה הוסיפה ללווֹת את המשקה הזה, שהיה לחביב ההמונים. אזרחים בני כל הגילים והמון חיילי צה"ל, נהנו מלגימת 'טמפו' בכל עת ובכל שעה.
במפעלי 'טמפו' התקבצו מאות עובדים מכל השכבות ומכל העדות, מקצתם ותיקים בישראל ומקצתם עולים חדשים. כל אלה התגבּשו למעין משפחה גדולה, השוקדת יחד במלאכת הייצור. אני רואה את ההצלחה של 'טמפו', לא רק ברווחים הגדולים, אלא גם באווירה הטובה וביחסי האנוש המצוינים. גם כיום, כאשר התרחבו המפעלים והסתעפו למקומות שונים ברחבי ישראל, נדמה לי, כי אני מכיר אישית כמעט כל עובד שלנו, החל מן הבכירים וכלה ב'עמך'. כל עובד גם יודע, כי הוא יכול לגשת ישירות אלי ולדבּר עמי בכל נושא המעיק עליו, מקצועי או אישי".
מתוך ראייה עסקית ובגיבוי ממשלתי, הקים משה בורנשטיין מפעל לייצור בקבוקי זכוכית המיועדים למילוי המשקאות המיוצרים ב'טמפו' דווקא בעיר הדרומית ירוחם, וזאת מתוך מטרה לספּק עבודה למאות העולים החדשים שהתגוררו בעיירה ובסביבותיה.
כאן התעוררה בעיה חדשה בפני משה והיא, כיצד להפעיל את המפעל לייצור הזכוכית בלי לגרום לחילול שבת.
כל המומחים טענו, שאסור להשבית את המפעל יום אחד בשבוע, אך משה לא ויתר וחיפש בכל העולם ומצא תנור ייחודי, המאפשר את הפסקת העבודה ביום השבת. גם לאחר שנים, כאשר מכר את חלקו במפעל לחברת 'כור' ובנה מפעל חדש במגדל העמק, התייעץ וקיבל הדרכה מרבנים מומחים, כיצד להפעיל את המכונה, בצורה שלא תגרום לשום חילולי שבת.
משה בורנשטיין נקשר נפשית עם אנשי ירוחם. הוא בנה להם בית ספר מקצועי והקים קרן מלגות, לזכרו של בנו האהוב צבי, שנהרג בתאונת מטוס בהיותו בדרכו לביקור עבודה במפעל בירוחם.
אם רוצים להבין ולהכיר את עולמו הרוחני של האיש משה, די אם נקרא מספר שורות ממה שכּתב על צורת התנהגותו, בהגיע יום השבת:
"לא הרחק מביתנו, היה בית תפילה קטן של חסידי גור, שנקרא 'בית החסידים הכללי'.
ה'שטיבל' הזה (בית תפילה ולימוד לחסידים), נעשה למקום התפילה הקבוע שלי.
בעת התפילה ובשיעורי התורה, ישבנו צפופים, כתף אל כתף, סוחרים, רבנים, מורים, תלמידי חכמים ו'עמך', פועלים וסבּלים, עם גבירים ואנשי מעשה. הכול שווים והכול אוהבים איש את רעהו.
היה זה תענוג רוחני בשבילי, לפרושׁ מיום שישי אחרי הצהריים ועד מוצאי שבת מהמולת התעשייה והמסחר ולהיות שוב עם יהודים כאלה, שהורגלתי לשכּמוֹתם בשנות נעורי בפולין. שמחתי לעבור מן החול אל אווירת השבת, להיסחף עם הניגונים החסידיים רווּיי הרגש ולהאזין לשיעורים בפרשת השבוע".
ר' משה בורנשטיין לא שכח מעולם את אשר עבר עליו בשנות האימים בפולין ולהנצחת בני משפחתו ואחיותיו, שנהרגו במרד גטו ורשה, הכניס ספר תורה, שנכתב לזכרם, ברוב עם ובהדרת מלך, ל"שטיבל" החסידים שבּוֹ התפלל.
לזכר אחד מגדולי יהודי פולין, הרב הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד, שהיה מקרובי משפחתו של משה, הקים קרן הנצחה מיוחדת, שמכספה כינסו מחדש את חידושי התורה של הרב זמבה וחילקו את ספריו בישיבות ובמוסדות התורה בארץ.
משה ורעייתו טובה בורנשטיין עסקו כל חייהם בצדקה וחסד והקימו את 'קרן משפחת בורנשטיין', אשר נענתה לכל פונה.
ראוי לציין, כי 'מוקד הביטחון', הקיים בעיר העתיקה על אם הדרך לכותל המערבי וכן מכשירי הקשר האישיים, שסופקו לאנשי הרובע, מומנו על ידי קרן משפחת בורנשטיין.
ר' משה בורנשטיין נפטר ביום ה' באב תשנ"ג, 23 ביולי 1993.
בדברי ההספד של הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, נאמר:
"מסכת חייו של מוישה ז"ל, שזורה בחוטים של חסד. יצירת מאות מקורות פרנסה לפדויי שבי, שעלו לציון מארבע כנפות הארץ. ידו המושטת לגמילות חסד, הטביעה את חותמה על כל מעגלי היצירה בישראל: בתי חולים, ישיבות וכוללים, חסידות גור, חסידות חב"ד, אוניברסיטת 'בר אילן', האנציקלופדיה התלמודית, 'מכון ירושלים', 'כרם ביבנה', 'חיי משה', בית הכנסת 'היכל משה'. יתר על כן, בני אדם מצאו בו משענת, בהיותו מגדולי 'תמכין דאורייתא' בדור האחרון".
על פי הספר 'פרקי חיים' – סיפור חייו של משה בורנשטיין ומשפחתו