הדפסה
אישים -

ר' ברוך דובדבני

מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית

ברוך דובדבני נולד בעיר לובלין שבפולין, בי' בתמוז תרע"ו (1916) לאביו, יצחק יוסף, המתייחס לר' יום-טוב ליפמן הלר, בעל התוספות יום טוב ולאמו אסתר, דור שמיני לר' אלימלך מליז'נסק, מגדולי אדמו"רי הדור השני לתלמידי הבעש"ט.

המשפחה השתייכה לזרם חסידוּת ווּרקא, אשר הייתה ידועה באהבת ישראל שלה. מגיל צעיר ביותר היה מצטרף לאביו ולסבו בנסיעותיהם לחצר הרבי שבעיירה ווּרקא.

סבו, אברהם צבי קירשנבוים, היה ראש המשפחה ומפרנסהּ. הסב, החדור באהבת ציון, העלה בשנת 1928 את כל המשפחה לירושלים. הסב רכש בית בשכונת 'אבן יהושע'. בחלק אחד גרה כל המשפחה וחלקו האחר שהושכר, שימש כמקור פרנסה למשפחה.

הסב היה לדמות ציבורית מוּכּרת בעיר, באשר הוא שימש כיושב ראש 'כולל פולין ורשא' בירושלים (קופת ר' מאיר בעל הנס הגדולה בעיר באותה עת). דמות הסב, כראש המשפחה, כעסקן פעיל ומגוריו עִמם באותה תקופה עד לפטירתו בשנת 1933, הייתה בעלת השפעה רבה ביותר בשנות הילדות והנעורים, עת התגבשה אישיותו של הנכד ברוּך.

ברוך הצעיר החל ללמוד בישיבה הקטנה 'עץ חיים' ובבית הספר 'תחכמוני', שהיה שייך לזרם "המזרחי". לאחר מכן למד בישיבת 'מרכז הרב', ישיבתו של הרב הראשי הראשון לישראל.

עד כמה היו מכריעות שלוש השנים בישיבתו של הראי"ה קוק בהשפעתן על אישיותו של דובדבני, ניתן ללמוד ממכתבו לדודו יחיאל פרנקל, שנמצא בחו"ל, מיד לאחר פטירתו של הרב קוק. וכך מתאר בכאב ברוך הצעיר את דמותו של הרב קוק:

"מה היה רבינו זה? אומַר בוודאות: נשמת האומה... אהבתו לישראל כתוצאה מאהבתו את אלוקי ישראל, שאין לה גבולות ושיורים. הוא היה כולו אהבה...רבינו היה בשר התותחים של האומה העברית, אין לך יהודי שמצר בצרת ישראל כמו שהצטער רבינו. כל כדור שכּוּוַן לקלוע בגוף ישראלי, נקלע ללבו...ישראל וישראל ורק ישראל...הוא אהב את ארץ ישראל, מפני שאהב את ישראל ושכינת ישראל. הוא ראה בתנועה הציונית תנועה משיחית, שסופה להצטרף למעיַן הקדושה ובהצטרפותה תגביר את גאולת ישראל. הוא ראה והרגיש במעשים הנעשים כעת את ה'אתחלתא דגאולה', הוא שמע את צעדי פעמי משיח הקרבים..."

 ברוך דובדבני למד באוניברסיטה העברית בירושלים היסטוריה יהודית וספרות עברית והושפע ביותר ממורו, פרופסור יוסף קלויזנר.

בתקופה שבה נלחם היישוב היהודי בשלטון הבריטי בארץ, היה דובדבני סגן מפקד ארצי של ארגון הנוער הדתי לאומי, 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). פעולתו הייתה חינוכית בעיקרה. במשך שנים ערך את ביטאונה של התנועה 'החשמונאי'. הִרבּה לכתוב ומרחב כתיבתו היה מגוּון ורחב.

בעת פעילות בתוך שורות הארגון הצבאי הלוחם (האצ"ל), אשר היו חברים בו רבים מחברי ברי"ח, נעצר שלוש פעמים על ידי הבולשת הבריטית לתקופות מאסר קצרות, בבית הסוהר המרכזי בירושלים ובמחנה המעצר לטרון. בתקופה זו התקרב לדמות נוספת משמעותית - הרב אריה לוין (הצדיק הירושלמי) רבם של האסירים.

כמנהיג בתנועת 'ברית חשמונאים', היה מרביץ תורה בקרב חבריו הצעירים ממנו, היה משמיע דבריו לפני קבוצות קטנות בכנסים ובעצרות עם. הכריזמה וקסם דבריו היו כליו העיקריים, ובאמצעותם כבש לבבות רבים.

משנסתיימה מלחמת העולם השנייה והורם המסך מעל השואה הנוראה שבה הושמדו שישה מיליון יהודים, התייצב דובדבני במסלול חדש - מסלול ההצלה של שרידי חרב. הוא התנדב לאונר"א (הארגון הבינלאומי לעזרת הפליטים) ובהמלצת יו"ר תנועת "המזרחי" העולמי, הרב מאיר בר-אילן, יצא בתחילת שנת 1946, באמצעות הסוכנות היהודית ובמדי קצין אונר"א, למחנות העקורים באיטליה.

הוא נפרד מאשתו רחל, מבתו רות בת השנתיים וחצי ומבנו אברהם, שמלאו לו שישה חודשים בלבד. רק לאחר כשנתיים וחצי, חזר והתאחד עם משפחתו.

 בפלזה שבדרום איטליה ניהל מחנה של כארבעת אלפים יהודים, שבורים בגופם ובנפשם. הוא פעל לחזקם ולעודדם, לשפּר את החיים במחנה ולהחזיר להם את האמון באדם. מעֵבר לתפקידו הרשמי, פעל דובדבני באופן מחתרתי לעלייה בלתי לגלית של הפליטים לישראל.

עם  הקמת המדינה, נתמנה למנהל מחלקת העלייה הראשון ברומא-איטליה. שערי המדינה נפתחו ושארית הפליטה מאירופה החלה בעלייה לישראל. כאשר קיבל אשרת כניסה ללוב, עבר מרומא לטריפולי, לארגן שם את העלייה לישראל.

ברוך דובדבני מתאר ביומנו את פגישתו הראשונה עם יהודי לוב:

"בבית הכנסת ב'חארה' דיברתי לפני חמשה-עשר אלף איש, שמילאו את בית הכנסת וצבאו ברחוב, חג גדול השתרר בטריפולי... בין קרוב לארבע רבבות יהודים, המחצית הייתה מוכנה בנפשה לעלייה מיידית, אם היינו רוצים ויכולים להעלותם מייד".

 

ממשיך ומתאר ברוך דובדבני את העלייה הפלאית של יהודי לוב לארץ ישראל:

"מדי דבּרי בעליית גולת לוב, יהמה לבי בי. ראיתי הרבה גלויות בעלייתן בשנים האחרונות, מהן עלייה גלויה, ישרה, לאור השמש ומהן נעלמה, בריחה, העפּלה בחשכת לילה, בסירה רעועה, בדרך לא דרך, בזלעפות רוח ואדם. ראיתי גם עליות רבות העולות במספרן מעליית יהודי לוב... אולם דומני, שלא אגזים אם אומר, כי כמעט שלא הייתה עליית נשמה לשום עלייה, כפי שהייתה לעליית יהודי לוב. כל כולה נדלקה והוצתה באש הגאולה ותפעם בה המשיחיות הישראלית בכל תפארתה והודה. ימי העלייה בטריפולי - ימי משיח היו שם, חג גדול מאוד, כאשר חזו נביאי ה' במרום נבואתם את הגאולה של קיבוץ נידחים...

מי לא יזכור ברטט לב את העלייה לאניות העבריות, שנשלחו לנמל טריפולי, הנמל המוסלמי-בריטי? כיצד עלו גאולי ה' על האניות 'העצמאות', 'הרצל', 'אילת' וכו', רבבות יהודי לוב, על נשיהם וטפם...? מי יכול לשכוח כיצד 1,500 יהודים מצטופפים באנייה 'עצמאות', פורצים בקול אדיר ושרים את 'שירת הים', 'אז ישיר משה', כשהאנייה מתנתקת מחבלי הנמל ללב-ים ואליהם מצטרפים בשירה אחיהם מלַוויהם וגם השוטרים הבריטים הקשוחים, זלגו עיניהם דמעות ועמדו נפעמים ממראה נורא הוד זה."

כאות הערכה לפועלו של ברוך דובדבני, חובר השיר הבא, על ידי הרב זוארץ, מגדולי יהודי לוב:

                                    "קְחִי כִנּוֹר, סֹבִּי עִיר, לוּב הַנִּדָּחָה.

                                    הֵיטִיבִי נַגֵּן, תְּנִי תוֹדָה לֵאלֹקֵי חַסְדֵּךְ...

                                    כִּי שָׁלַח לָךְ מוֹשִׁיעַ, אִיש מֵעַם דָּגוּל,

                                    מֵעִמְקֵי יָם הוֹצִיאֵךְ, מִנִּבְכֵי מְצוּלָה...

                                    נָתִיב חָדָשׁ הִתְוָה לָךְ - נְתִיב הַגְּאֻלָּה.

                                    שֶׁמֶשׁ צְדָקָה מִמִּזְרָח לָךְ הִבְקִיעַ,

                                    נָתַן לָךְ בַַּמַּיִם דֶּרֶךְ, בַּיַּמִּים אֳנִי.

                                    קוֹל שׁוֹפָרוֹ שֶל מָשִׁיחַ בְּאָזְנֵךְ הִשְׁמִיעַ,

                                    שְׁמוֹ יִנּוֹן לָעַד: בָּרוּךְ דֻּבְדְּבָנִי...

                                    אָנָּא, הָאֵ-ל הַטּוֹב, תֵּן לוֹ דֵּי

                                    רֹב אֹשֶר וָעֹשֶר, קֵץ שָׁנִים אָרֹךְ.

                                    צַו אֶת מַלְאָכֶיךָ לִשְמֹר עַד בִּלְתִּי עֶרֶץ

                                    מִכָּל תְּקָלָה וָפֶגַע, אֶת עַבְדְּךָ בָּרוּךְ!"

בשנת 1950 חזר לישראל ועבד כפקיד בכיר במחלקת העלייה של הסוכנות בירושלים.

בשנת 1953 יצא דובדבני, הפעם עם משפחתו, בשליחות הסוכנות היהודית לפריז, לשמש כמנהל מחלקת העלייה באירופה ובצפון אפריקה. הוא הרבה לנסוע לארצות צפון אפריקה, מרוקו, אלג'יר, טוניס, תוך סיכון נפשו, כדי להבטיח יציאה מְרבית של היהודים מארצות אלו, בטרם יקבלו עצמאות וינעלו את שעריהן בפני העלייה החופשית של יהודים לישראל.

משנת 1956 ועד שנת 1969 עמד דובדבני בראש מחלקת העלייה בתפקידו כמנהל הכללי של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית.

לצד מוקדי הפעולה הגדולים, היו לברוך דובדבני מסלולי פעילות נוספים: במשך ארבע-עשרה שנים היה חבר מועצת עיריית ירושלים, עמד בראש ועדה ציבורית של ישיבת קריית ארבע, שימש כסגן יושב ראש החברה קדישא בירושלים, תרם לפעילות תורנית בבית הכנסת המרכזי 'ישורון' והיה מעורב בתחומי פעולה רבים נוספים.

בכל תפקיד ושליחות שמילא, לא נדחקו לצדדים מידותיו וסגולות האנוש שבו. העיסוק בענייני הכלל, לא הקהה את ההתייחסות לפרט. הוא אהב כל אחד. סבלו של יחיד ומצוקתו, אדם בבדידותו ואיש במחסורו, זכו תמיד לתשומת לבו ולהתייחסותו. לאורך חייו פזורים מעשי צדקה וחסד.

משנת 1969, שימש כראש המרכז לחינוך דתי, תפקיד אותו מילא בנאמנות עד אשר נספה בתאונת דרכים, ביום כ"ד באדר ב', תשמ"ד 1984, בדרכו חזרה מכנס מורים ומנהלים דתיים בצפת.

קהל אלפים ליווהו למנוחת עולמים בהר המנוחות בירושלים. עיריית ירושלים קראה על שמו, לאחר הסתלקותו, אחד מרחובותיה היפים של ירושלים.

במלאת שנה לפטירתו, כתבה עליו רעייתו רחל את הדברים הבאים:

"אנו, בני המשפחה, נהגנו לומר, שהוא לשכת סעד פרטית, כותל מערבי וכהן וידוי. לא אחת שאלנו את עצמנו - מניין באים הכוחות הפיזיים בגוף הצנום הזה, לעמוד במשימות כה גדולות ציבוריות ולאומיות ויחד עם זה לא לזנוח ולא לשכוח את היחיד, את האדם באשר הוא? זכוּר לי, שלפני כל משימה לאומית גדולה, הייתה לי ההרגשה, שהאדם הזה מזדקף, ממדי גופו גדלים, הוא מתמלא כוחות נפש עצומים. בהתלהבות חסידית שהייתה טבועה בנפשו, היה מסוגל לעבוד ללא לֵאוּת, ללא שינה, כשהוא סוחף בהתלהבות זו את השותפים למשימה, וכל כולו קורן מחדוות העשייה למען העם והארץ".

 

                                                                     נמסר על ידי: נכדו, מאיר דובדבני

                                                                                             תל אביב