הדפסה
אישים -

רבי אריה לוין

אבי האסירים

  אריה לוין חדש  רבי אריה לוין

"צריכים הצדיקים

לדבּר עם ההמון שיחות חוּלין,

ובכך מקשרים אותם

ומעלים אותם לה' יתברך,

וזהו בבחינת:

'נושא ונותן בדבריו של מקום',

היינו,

שהוא מדבּר עם כל אחד

לפי מקומו במקום שהוא,

נושא אותם דיבורים

ונותן אותם לה' יתברך,

כי הוא מקשרם לשורשם

ועל ידי זה מביאם לידי תשובה".

                       

                                                ר' נחמן מברסלב

ר' אריה לוין נולד ביום ו' בניסן תרמ"ה (1885) באורלא, עיירה הסמוכה לביאליסטוק שברוסיה הלבנה, כבן זקונים לאביו, ר' בנימין ביינוש שהיה יערן ולמדן ולאמו עטיל. כשנפטר אביו, אמר עליו מעבידו: "יחד אתו מת היושר בעולם."

בעודו רך בשנים, עזב ר' אריה את ביתו וגלה למקום תורה. נדד מישיבה לישיבה, כצעיר בין גדולים, למד בסלוצק ובסלונים, נודע כ'מתמיד' וכעילוי, עד שהגיע ברכבת, כנוסע סמוי מתחת לספסל... לאותה ווֹלוז'ין המהוללה.

בהיותו תלמיד בישיבה, היה אוכל אצל אחת המשפחות שבעיירה, כמנהג הימים ההם. לאחר כחצי שנה, הודיע לראש הישיבה כי החליט לעזוב את מקום לימודיו, כשלא היה מוכן לספּר מה הסיבות שהניעו אותו להחלטה זו.

לימים סיפר, כי בעל הבית שאצלו התאכסן, ניסה לשכנעו לעזוב את הישיבה ולהתחיל לנצל את כשרונותיו לעסקים. היות שר' אריה חשש שבעל הבית יצליח לשכנעו בכך, החליט להתרחק ממנו. כאשר שאלו את ר' אריה מדוע לא סיפר זאת לראש הישיבה, ענה: "איך אוכל לפגוע באדם שכיבדני בהכנסת אורחים. ואם הייתי מספר זאת לראש הישיבה, ייתכן שהייתה נגרמת לו עגמת נפש וצער גדול. לכן לקחתי עלי את האחריות להחלטתי."

על מעמדו בישיבה ניתן ללמוד מדברים שכתב עליו הגאון רבי רפאל שפירא, ראש ישיבת ווֹלוז'ין, במכתבו אל חתנו הגאון ר' חיים סולוביצ'יק:

 "הנה בר בי רב, היקר ונעלה מאוד במידותיו ושקדן גדול, חריף ומעמיק בשמעתא, בקי בתרי סדרא, ר' אריה שיחיה... אבקש את כת"ר שיחיה, לקרבו בכל מאי דאפשר ולתת לו עצה בזה."

עם שמילא כרסו ש"ס ופוסקים, ידוֹע ידע שאין זה תחליף לארץ ישראל. וכאשר פרצה מלחמת רוסיה-יפן, החליט שהגיעה שעתו לצאת לדרך. נוסע יהודי יחידי, הגיע ר' אריה לוין בראש חודש אדר תרס"ה (1905) לנמל יפו.

ביפו הכיר ר' אריה את הגאון, הרב אברהםיצחק הכהן קוק. קשרי ידידות נקשרו ביניהם, מתוך אהבה והערכה הדדית.

ר' אריה הוסמך לרבנות בשנת תרס"ט על ידי הגאונים ר' חיים ברלין, ר' שמואל סלנט והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

  

משנת תרע"ז ועד אחרית ימיו, שימש משגיח רוחני בתלמוד תורה שליד ישיבת 'עץ חיים' בירושלים.

באותם הימים, ביקר את הגאון ר' צבי פסח פראנק ומני אז התחילו לדבר בו נכבדות עם גיסתו אשר הגיעה לא מכבר מקובנא, וכעבור כמה ימים נתקשר עמה בקשרי 'תנאים'. הדבר התרחש בחודש אדר ב' תרס"ה וביום ערש"ק י"א בתמוז תרס"ה באו בברית הנישואין.

הנקודה הפנימית בחייו של 'הצדיק הירושלמי' הייתה מסירות נפש ואהבת ישראל. גדול היה הכוח המאחד שבּוֹ, שעשאהו יחיד בדורו, ואולי משום כך, כינוהו הכול בשם ר' אריה, ללא תוארי כבוד ובלי צורך לפרש למי ירמזון המילים.

אחד הסיפורים המרתקים הקשורים לרב אריה לוין, הוא סיפור זיהוי חללי מחלקת הל"ה, באמצעות 'גורל הגר"א'. 'גורל הגר"א' הוא אמצעי אשר בו משתמשים רק במצבים מאוד-מאוד מיוחדים, כאשר אין מוצא אחר. המשתמש ב'גורל הגר"א' הוא איש מיוחד, בעל עמדה תורנית גבוהה ביותר ומקובל במידות נעלות. כזה היה הצדיק רבי אריה לוין. לאחר מלחמת העצמאות ובעקבות הסכמי שביתת הנשק עם ממלכת ירדן, הגיעו אנשי כפר עציון לשטח הכפר, על מנת לזהות את החללים ולהביאם לקבר ישראל:

 "השמועה על החזרת עצמות הל"ה, שהיו טמונות בקבר אחד, פשטה כאש בשדה קוצים. הרבנות הצבאית החלה בזיהוי הלוחמים. 17 מהלוחמים זוהו, אלה שהועלו מן הוואדי לפני שהכפריים החלו להתעלל בגופות. הגופות האחרות שנרגמו על ידי הערבים בוואדי היו במצב קשה ובלתי אפשרי היה לזהות אותן.

במר ייאושן פנו המשפחות לרבּהּ של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פראנק וביקשו ממנו לפתור את הבעיה. כיצד יזהו את הגופות? הגרצ"פ פראנק שלח אותם לגיסו, הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין. 'בידו יש תנ"ך ממורו ורבו, הגאון רבי חיים ברלין, שממנו הוא גם קיבל את הקבלה כיצד עורכים את 'גורל הגר"א'.'

המשפחות פנו אפוא לצדיק הירושלמי, אך זה סירב בטענה כי אינו ראוי. אז פנה אליו הגרצ"פ פראנק עצמו והרב אריה לוין נעתר לבקשה.

הוא צירף אליו לגורל את חתנו, הרב אהרן יעקובוביץ, את שני בניו, הרב רפאל בנימין והרב שמחה שלמה, את נחום פרסיץ' ואת נציג המשפחות, ראובן מס, אביו של מפקד שיירת הל"ה, דני מס. הרב יעקובוביץ, שהיה תלמיד חכם עצום, דקדקן גדול בכל נוסח וניסוח ובגורל הגר"א נוסח הפסוקים חשוב מאוד, משום שהגורל לא תמיד מעלה את הדברים בצורה ברורה והדקדוק בפסוקים חשוב.

וזה דבר הגורל: לוקחים תנ"ך שלם ואומרים את הפסוק 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי', יש עניין לומר את הפסוק הזה. לאחר מכן מתחילים לדפדף דפדוף אקראי. מונים שבעה קונטרסים, שבעה דפים, שבע שורות, שבע תיבות, שבע אותיות. מחפשים את הפסוק הבא שמתחיל באות שבה נעצרת, זהו הפסוק האמור לרמז לך על הפתרון לשאלה שבגינה הטלת את הגורל.

ביום שבו קיבלו על עצמם לערוך את הגורל, התנתקו מהעולם ובמשך כל היום עסקו בהכנות נפשיות שכללו צום, תפילות ותהילים. בידיים רועדות ערך הרב אריה לוין את הגורל. את האווירה במקום אפשר היה לחתוך בסכין.

הפסוק הראשון שעלה בגורל, הוא "לה' הארץ ומלואה", והרי לך ל"ה. כל הפסוקים שעלו בגורל, כולם עסקו במלחמה והותירו את הנוכחים בתדהמה.

הגורל לא היה פשוט, שכן החללים היו קבורים והיית צריך לדעת מי קבור באיזו שורה ובאיזה קבר. מטילי הגורל קבעו זאת על פי השורה והתיבות. למשל הפסוק 'ממטה בנימין בגורל', שרימז על מיקומו של בנימין בוגולובסקי, יצא בשורה החמישית של העמוד והפסוק התחיל בתיבה הראשונה בשורה. כך נקבע ששורה חמש קבר אחד, הוא הקבר שלו וכך הלאה.

אגדה אחרת שלא נמצאו לה סימוכין מספרת שוויכוח התעורר בין הנאספים, האם לשאול גם לשם האחרון, כי הרי אם מקומם של כל האחרים נקבע הרי ברור מה מקומו של האחרון. על מנת להיות בטוחים שאלו בגורל גם את מקומו. הפסוק שעלה בגורל הוא הפסוק שבו עונה המלאך ליעקב השואל לשמו, 'למה זה תשאל לשמי'.

כל המעמד הזה היה קידוש ה' גדול מאוד, כל הארץ עקבה בחרדה אחרי תוצאות הגורל, המשפחות שרובן היו חילוניות, נרגעו לחלוטין, הקבורה נעשתה על פי מה שקבע הגורל."

נוהג היה ר' אריה להשתתף בהלוויות בירושלים. וזאת, מתוך הידבקוּת במידותיו של הקב"ה...מה הוא קובר מתים, כמו שנאמר במיתת משה "ויקבור אותו בגיא", כך עלינו לעשות, כשנוכל.

פעם אחת הזדרז ר' אריה לצאת ללוויה של יהודי ירושלמי ובדרכו ראה כי חברו הטוב של אותו יהודי, נחפז לחנות פרחים לקנות עציץ עם פרחים. כשהגיע ר' אריה למקום הלוויה, הבחין כי החבר הטוב נעדר ואיננו משתתף בלוויית חברו. לרגע, עברה בו המחשבה – כיצד ייתכן הדבר?

לימים, פגש ר' אריה את החבר ושאלוֹ לפשר אי השתתפותו בלוויה. ענה לו אותו יהודי: "דע לך ר' אריה, שאותו חבר שהה לפני פטירתו בבית חולים למצורעים ומנהג היה באותו מקום לשרוף את כל חפציהם האישיים של הנפטרים, על מנת להימנע מהידבקות. מיהרתי לחנות הפרחים וקניתי עציץ, על מנת להטמין בתוכו את התפילין של הנפטר, כדי שלא יישרפו בביזיון ולא הספקתי להגיע ללוויה." סיים ר' אריה את סיפורו ונאנח: "כמה צריך לדון לכף זכות כל יהודי בכל מצב."

עוד סיפר אחד מתלמידי ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, על תפילתו של ר' אריה בישיבה:

 "בתפילת מוסף של ראש השנה, עבר לפני התיבה ר' אריה, שקולו היה כבר חלוש וצרוד. עד לאותו יום לא הכרתי את ר' אריה ומששאלתי את חברי, על מה ולמה נותנים לזקן שכזה להתפלל ולא מטילים זאת על אדם צעיר שקולו נאה... אמרו לי: 'חזקה' זו בידו, עוד מימי הראי"ה קוק זצ"ל.

בחזרת הש"ץ, החל ר' אריה לומר בבכי, ברגש ובדחילו את קטע התפילה 'אבינו מלכנו זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה דבר וחרב ורעב ושבי...' וכאשר הגיע לקטע האחרון 'והסר שנאת חינם מעלינו ומעל כל בני בריתך', אמר זאת בקול זעקה גדולה ומרה, שקולהּ מהדהד באזני עד עצם היום הזה...וכן, רק מי שאהבת ישראל בערה בקרבו, יכול היה 'לתבוע' מריבונו של עולם, שימנע מאיתנו 'שנאת חינם'.

לימים אף נודע לי, כי היה משכים קום ומתפלל את תפילת שחרית עם 'נץ החמה' באשמורת הבוקר, לאחר מכן היה סר ופוקד את החולים השוכבים על ערש דווי ומברכם ורק לאחר מכן, היה חוזר ומתפלל כ'בעל תפילה' וכ'שליח ציבור', את אותה תפילת 'מוסף' נרגשת, המחלחלת עד היום בנימי נפשי, כל אימת שנזכר אנכי בתפילתו של צדיק חלוש זה, האוזר כל כוחותיו וזועק כלפי שמיא שיחוס וירחם על עמו ישראל."

מידת החסד ואהבת הבריות שהיו נטועות בלבו, הניעוהו להתנדב לשמש חצי יובל שנים, כרבם הבלתי מוכתר של האסירים. ואם כי בדרך כלל בוחרות העדות השונות והקהילות השונות את רבניהן, הרי לדידו היה זה הוא אשר בחר לו את עדתו וכאשר הוא בחר לו את 'עדתו', הייתה זו עדת אסירים ענייה, מדוכאת, מושפלת ונרדפת.

הרב אריה לוין ביקר, עודד, השתדל ולחם למען האסירים היושבים בכלא ומשלמים את מחיר מאבקם למען ארץ ישראל. פגישותיו עם האסירים תרמו לשיפור מצב רוחם, ובדרך כלל היה זה הקשר היחידי שבינם לבין העולם החופשי. ר' אריה חיזק את רוחם בדברי תורה ובתפילות ואף הביא עמו לבית הכלא זוגות תפילין אותם הניחו האסירים. ידוע הסיפור, כי את פגישתם האחרונה של הנידונים למוות, קיימו עמו ואף אמר עמם את הווידוי.

קדמו להם לאסירים, ביקוריו בבית החולים למצורעים שבקרבת ירושלים, להם עזר מתוך סיכון עצמו. הוא בא לתת את הכול, ולא לקבל כלום. את שעשה, היה כדרכו, בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס.

כל מרצו ועתותיו קודש היו להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלכּאים ונדכאים, לעודד ולאמץ ידיים כושלות ולכרות אוזן לכל מר נפש. הוא הוכיח שכשם שיש גאונים בלמדנות, כך אפשר להיות גאון במידות. ר' אריה היה גאון כזה, בו נתמזגו מיזוג נפלא תמימות ופיקחות בלתי רגילות.

כזה היה סבא, הרב אריה לוין זכר צדיק לברכה. הוא נגע בידו וחימם את הלב. מבט עיניו רומם את הרוח. איך אדם כזה, היושב בבקתה קטנה עד יומו האחרון עלי אדמות, מקרין למרחקים, לא רק בארץ, אלא גם מעֵבר ליַמים ולאוקיינוסים...? כיצד קורה הדבר? הוא איננו כותב מאמרים, אינו נושא דרשות בפני קהל אלפים, איננו משמיע נאומים בפני רבבות. הוא איננו מדבר בכלי התקשורת המביאים מראות וקולות אל המוני המונים. לא, הוא יושב בבקתתו, הוא מבקר אצל מוכי גורל, רק מעטים יודעים על כך. הוא פוקד את ידועי החולי שאינם מעלים ארוכה, הוא פוקד את האסירים, לעתים בסודי סודות. ולא רק את האסירים המדיניים שלנגד עיניהם אידיאל, רעיון, שעליו מוכנים הם למסור את נפשם, אלא גם אצל אסירים שחטאו כלפי החברה. גם אותם הוא מוצא לנכון לנחם, לעודד.

לא בכדִי נקרא ר' אריה לוין בכינוי 'רב האסירים'. מספר על אותם הימים ד"ר ישראל אלדד, מראשי ארגון המחתרת ה"לח"י":

"הושלכתי לכלא ולאחר ניסיון בריחה, אושפזתי בביה"ח הממשלתי שב'מגרש הרוסים' בירושלים ור' אריה סר לבקרני.

או אז יכולתי לעמוד על המשמעות האמיתית של מילים בשפה העברית שלפני כן לא עמדתי על טיבן וייחודן.

ידעתי שבמושגי היהדות, יש 'ירושלים של מטה' ו'ירושלים של מעלה'. 'ירושלים של מטה' הבינותי, שהרי נתון אני בכלא, בשאול תחתיות מתחת לפני הקרקע. אולם 'ירושלים של מעלה' מהי? משהכרתי את ר' אריה, ידעתי – הנה, זו היא 'ירושלים של מעלה'.

אף למדתי כי ישנו מושג ביהדות 'שכינה'. מושג שדומני שאין לו אח ורֵעַ בדתות אחרות. משהכרתי את ר' אריה, ידעתי, אף למדתי והכרתי את השכינה בקיומה, השכינה עצמה שרתה עליו ואף הייתה נסוכה על פניו..."

עוד סיפר אחד האסירים מאותם הימים:

"כשביקר ר' אריה בכלא המרכזי, שאלוֹ האסיר יהודה בר גיורא: בתא 29 לא נקבעה מזוזה במשקוף החדר. האם רשאים אנו לשהות בו?

השיבוֹ ר' אריה, כשחיוך על פניו: 'אל תדאג, ר' יהודה, פטורים אתם מחובת מזוזה, שהרי 'דירת ארעי' היא זו'..."

הוא אהב את האדם, את היהודי, את העם, כל יחיד שבּוֹ, בלי תנאי ובלי גבול. ראו זאת מיד כשחלפו על סף חדרו. וכך נשאר, עד יומו האחרון, בבקתתו הקטנה, משם הקרין אהבה וחום.

ר' אריה לוין, זכר צדיק לברכה, שיצאה נשמתו בטהרה, בירושלים, ביום ט' בניסן תשכ"ט והוא בן 84, איש פלא ומופלא היה מכמה בחינות.

לחלוק את הכבוד האחרון לאותו צדיק, שהררי אגדות נרקמו סביבו, באו נשיא המדינה, ראש הממשלה ושריה מחד גיסא, ואדמו"רים מאידך גיסא, ראשי ישיבות מכאן ומפקדי צה"ל ולוחמי המחתרות שהכירו בו כרבם משם, ועמם הלכו אחר מיטתו של אותו צדיק, רבבות יהודים מכל החוגים והשכבות ודיברו במעשיו הטובים המהלכים לפניו ואומרים לפניו צדקו.

                                                                                    כתב: הנכד, הרב אריה לוין,

                                                                                                     תל אביב