הדפסה
אישים -

יחיאל אהרן אליאש

מייסד תנועת הנוער "בני עקיבא"

אליאש 1  יחיאל אהרן אליאש

אבי נולד באחת מעיירות פולין הקטנות מאלה ששלום עליכם תיאר בסיפוריו. עיירה טיפּוסית שכּוּלה עניים דחוקה בחומר אך עשירה ביהדות חמה ואהבה לארץ ישראל הרחוקה.

סבי ומשפחתו השתוקקו לעלות ארצה אך לא היו בידם די אמצעים לכיסוי הוצאות הנסיעה. בכ"ח במנחם אב תש"א (אוגוסט 1941) הובלו על ידי הנאצים ברגל יחד עם כ- 5,000 יהודי עיירות סמוכות על נשיהם וטפם ליער סמוך. באווירה פסטורלית של קיץ פולני הם נורו למוות על ידי הנאצים אל תוך תעלות אנטי-טנקיות שנחפּרו על ידי הרוסים. שם בעיירה זו ניטעו שורשי החיים של אבא.

כדרכם של ילדים באותו זמן למד אבא ב"חדר". בגיל חמש כבר החל בלימוד גמרא. בגיל עשר הוא נתייתם מאמו יחד עם שלושת אֶחָיו הקטנים ממנו. שלוש שנים מאוחר יותר גלה למקום תורה ומאז לא חזר לעיירה שנולד בה.

הסבא גויס לצבא הרוסי ושירת בחיל התותחנים של הצאר. הסבא קיבל עליו שלא לאכול מאכלי טרפֵה ובמשך ארבע שנות שירותו עמד בכך. תמונה זו ליוותה את אבי כל חייו וממנה שאב את גאוותו הדתית, את עקשנותו היהודית ואת כוח הרצון והאמונה להגשים חלומות.

לאחר הגיעוֹ למצווֹת למד אבי בישיבת לומז'ה – מהישיבות ה"ליטאיות" הנחשבות ביותר באותה תקופה ואשר שלוחה שלה הוקמה בפתח תקווה בראשית המאה ה- 20. סיפור לימודיו בלומז'ה יישמע מוזר לבני דורנו, אך זהו סיפורם של רוב הנערים שלמדו בישיבות ללא גב כלכלי וללא מלגות.

סבי היה עני מאוד וכשהחליט לשלוח את בנו לישיבת לומז'ה הוא הגיע לבית כנסת של "עמך" והודיע כי יש לו בן מוכשר החושק בתורה אך ללא אמצעים. שבעה יהודים פשוטים התנדבו לקבל עליהם להאכילו יום בשבוע וכך הוא הפך לאוכל "ימים" לפי הנוסח המקובל.

בישיבה עוצבה דמותו התורנית של אבא. עד יומו האחרון לא עבר יום שלא למד גמרא בתוך שלל עיסוקיו. בישיבה גם החלה פעילותו הציונית יחד עם קבוצת חברים שהגדירה את עצמה כ"המזרחי" – אמה-הורתה של הציונות הדתית.

במהלך לימודיו בישיבה התוודע אבא לישיבת נוברדוק. היה זה זרם חדשני ששׂם דגש בלימוד מידות המוסר ושיפורן המעשי. כל מי שחווה את נוברדוק לא שכח זאת כל ימי חייו.

אבא למד כשנה בישיבת נוברדוק בביאליסטוק. החיים בישיבה התרכזו סביב ה"וְעדים" – קבוצות עצמאיות של עשרה בחורים שבראשה "ראש הוַעד" שעליהם הוטלו משימות כגון שבירת הגאווה וטיפוח מידת הסבלנות. בסופו של יום היה כל אחד מאנשי "הוַעד" מדווח על משימותיו כשחבריו מנתחים את מעשיו ומחדליו. לימים, כשהגה אבא את חזון "בני עקיבא", המודל של נוברדוק עמד לנגד עיניו. כאן נולדו "העדה", "השבט", "המדריך", "הפעולה" והמשימות של תנועת הנוער.

תשוקתו הבוערת של אבא לארץ ישראל באה לידי מימוש בשנת 1925. הראי"ה קוק השיג מהנְציב  העליון הבריטי מאות רישיונות כניסה לארץ (סרטיפיקטים) לבחורי ישיבה המתעתדים ללמוד בישיבת "מרכז הרב" הנבנית בירושלים. מכל ישיבות פולין וליטא נהרו בחורים שחשקה נפשם בתורת ארץ ישראל.

ההמלצות החמות שקיבל אבא מראשי ישיבת לומז'ה אִפשרו לו להתקבל לישיבת "מרכז הרב" על אף גילו הצעיר. שם זכה ליהנות מהמאורות הגדולים – הרב קוק, הרב חרל"פ והרב "הנזיר". החברוּתות שלו היו בנו של ראש הישיבה הרב חרל"פ והרב יעקובוביץ, לימים חתנו של ר' אריה לוין. זכה אבינו שגם בניו ונכדיו למדו באותה ישיבה והתבשׂמו מתורת

עם כל אהבתו לתורה חש אבא שעליו להיות שותף לחיי הבניין והעבודה שהיו עיקרה של ארץ ישראל, ועליו לעבור לחלקו השני של חזון "תורה ועבודה" בו דבק כל חייו. לא קלה הייתה דרכו של צעיר דתי בשנות העשרים של המאה שעברה במציאת עבודה. בעבודה החקלאית העדיפו המעסיקים ערבים ובמקומות השמורים ליהודים שלטה ההסתדרות הכללית שגילתה עוינוּת לפועל הדתי שנמנה עם "הפועל המזרחי".

די אם אציין שבחיפושו אחר עבודה נאלץ אבא ללכת ברגל מחדרה ועד חיפה הואיל ולא היו בידיו דמי נסיעה. בסופו של דבר הוא מצא עצמו כחופר בורות בפרדסי פתח תקווה כשהוא מכשיר את עצמו יחד עם חברים להקמת קיבוץ חקלאי. קשה הייתה העבודה וקשים היו הימים, אך אותו קומץ נערים חשו התרוממות רוח וסיפוק בנָשאם על כִּתפיהם הצרות את גורל עמם ובניין ארצם.

רוחו של אבא הייתה תמיד איתנה אך גופו היה חלש. באוהל שהתגורר בו קיבל דלקת ריאות חריפה. בתקופה שלפני האנטיביוטיקה קבע הרופא כי סיכוייו להחזיק מעמד בחיים אינם עולים על שישה חודשים. חולה ודואב, החליט שאם נגזר עליו למות, הוא יחיה את ימיו האחרונים בעיר שאותה אהב – ירושלים.

ירושלים האירה פניה לבנהּ ומתוך נס רפואי שב אבא לאיתנו. לא רק שהחלים אלא שהפך לפועל בניין. שתי תמונות זכורות לנו מאותה תקופה. באחת הוא נראה על הפיגומים של בניין סנסור בככר ציון בירושלים. בשנייה הוא נראה עם שמונה מחבריו מלווים בקצין בריטי בונה את המצבות לחללי תרפ"ט בחברון.

מפיגומי הבניין, משרשי נוברדוק, מהחיבור של תורה ועבודה נולד בעיר החזון חלום "בני עקיבא". בראשית היה הרעיון. אבא הציע תכנית להקמת תנועת נוער דתית. התכנית נפסלה על ידי מנהלי זרם בתי הספר של "המזרחי" בעיקר בשל הנימוק שתנועת נוער היא מרדנית מעצם אופייה בעוד אנו מחנכים להמשכיות ומסורת. משראה אבא כך קם ועשה מעשה.

לפני פורים תרפ"ט (1929) כונסו כ- 20 נערים מכיתות ח'. הם היו ראשוני בני עקיבא. אבא היה המדריך, החבר, המרכז וראש וראשון לתנועה. ממרחקי חמש עשרות שנים תיאר הרב נריה ימי בראשית אלה כך:

 "אראנו בשעת-בוקר בכִכר ציון בירושלים. עומד על יד ערימת חצץ גדולה, מערבּב חול חצץ ומלט – יום עבודה בבנין חדש. ובו בערב יושב הוא על יד 'ערימת' נוער ירושלמי, נוער לומד ועובד יחד, נער לומד בסמינר למורים ונער עובד במוסך-מכוניות, בת צאצא אדמו"רים ובת חרש-עצים. אליאש מנסה לגבּש אותם לחברה אחידה, אשר בקרוב תצא יחד אתו להגשמה, לדרך החלוצית הקשה אשר הייתה אז רבת-קסם."

את החלטתו להצטרף לבני עקיבא ולהיות מעצב דרכה תלה הרב נריה באירוע דרמטי אחד. באחת משבתות הקיץ החליטה "מכבי" לשחק כדורגל בשבת פעם ראשונה בירושלים. ירושלים התורנית הפגינה, אך המשחק נמשך בחסות המשטרה הבריטית.

אלשיאש 2  יחיאל אהרן אליאש

 

 

קבוצת נערים בראשותו של אבא פרצה למגרש וטרפדה את המשחק. הם קיבלו מכות באלות מהשוטרים ואבא אושפז לשבוע. הרב נריה, שראה את מסירות הנפש, נכנס כולו לבני עקיבא ו"מאז אנו הולכים שנינו יחדיו."

בקיץ תרצ"א (1931) יצאה קבוצת נערים חניכי בני עקיבא הירושלמים בהנהגת אבא להגשים את חזון הנעורים – הקמת קבוצת בני עקיבא הראשונה. בחלקת אדמה באדמות פתח תקווה קם הקיבוץ. במשך שלוש שנים בערך חלמו ונאבקו הנערים. באוהלים הדלים הם יצרו משק ללא תמיכה וללא עזרה מהמוסדות ובתום העבודה הקשה, כשהם ניזונים מפת דלה, הרחיבו את מעגלי בני עקיבא על ידי הקמת סניפים בתל אביב, בפתח תקוה, בחדרה ועוד.

הנוהג בארץ היה אז שארגון נוער חזק מקים קבוצה ואילו כאן קרה שהקבוצה שהתבססה על סניף אחד הקימה את תנועת בני עקיבא בארץ ישראל. היא הייתה מוקד עלייה לרגל והלב הדופק שהזרים חיים לכל חברי בני עקיבא. הנערים והנערות לא הצליחו להגשים את חזונם ובתום מאבקים נאלצו להתפזר, אך החלום ושברו הפיחו רוח חדשה בכל הארץ.

באמצע שנות השלושים עשה אבא לביתו. בתל אביב, שם עבר לגור, הוא הכּיר את אמי מרים לבית ורובל. אימא נולדה לאביה, שהיה ראש ישיבה ודיין בעיר בעלז ונמנה על ראשי חסידי בעלז. כחסיד, היה אנטי-ציוני קנאי. אימא, שנתפסה לציונות, לא עלתה ארצה כל ימי חייו מתוך כבוד והערצה לאביה. רק לאחר פטירתו בשנת 1936 עלתה ארצה.

אמא עלתה ארצה בספינה אחת עם טובה סנהדראי, שליָמים כיהנה ראש "אמונה" וסגנית יו"ר הכנסת. יחד הניחו את היסוד למועצת הפועלות של הפועל המזרחי שלימים הפכה ל "אמונה". אימא שימשה עד פרישתה מעבודתה כגזברית התנועה, כראש מחלקת הארגון והתרבות ועם זאת בנתה בית וגידלה שלושה בנים.

אבא ואימא נישאו במוצ"ש הגדול של שנת תרצ"ו (1936) על הגג של הדואר המרכזי ברחוב אלנבי בתל אביב. כל חברי הפועל המזרחי השתתפו בחתונה התנועתית והכיבוד כולו היה מעשי ידי החברים והחברות. לימים, כשחגגה יחד עם בניה ונכדיה את חתונת הזהב, "דברה" עם אביה החסיד הבעלזאי והייתה גאה לספר לו כי כל בניה וצאצַאיה אוהבי תורה ושומרי מצווֹת.

כל חייה עסקה אימא בצורכי ציבור באמונה, הן במסגרת הציונות הדתית והן במסגְרות כלליות. היא זכתה לאהבה ולהערכה ולאחר פטירתה החליטה עיריית תל אביב לקרוא רחוב על שמה בעיר שפעלה בה.

לאחר נישואיהם קבעה משפ' אליאש את ביתה בתל אביב. צנועים היו חייהם ופרנסתם מצומצמת. בדירה קטנה עם מטבח ושירותים משותפים לעוד משפחה גידלו את ילדיהם ולא אמר איש צר לי המקום.

כך חיו מרבית תושבי תל אביב דאז והיו שמחים בחלקם.

בשלהי שנות ה- 30 קבל עליו אבא את ניהול מחלקת הביטחון של הפועל המזרחי ומאז ועד קום המדינה הקדיש את ימיו ולילותיו לענייני הביטחון וההגנה. את היעד המרכזי ראה אבא בגיוס הנוער הדתי לשורות ה"הגנה" במסגְרות של מחלקות ופלוגות דתיות. כדי להבטיח את אופיין של היחידות קוימו קורסים מחתרתיים למפקדים דתיים.

גיוס זה לוּוה במאבק לא קל על קביעת כללים שיאפשרו לנוער הדתי להשתלב ב"הגנה". בעקבות המאבק הוצאו כבר בשנת 1939 "פקודות מטכ"ל" בחתימת ישראל גלילי ראש מִפקדת ה"הגנה" שהורו על שמירת שבת ציבורית ומטבחים כשרים. כאן הונח היסוד לכללים שאִפשרו ל"הגנה" ולצה"ל להיות צבא העם.

הפלוגות הדתיות היווּ דוגמה ומופת באיכותן הערכית והרוחנית. אך הן התייחדו לא רק באיכות אלא גם בכמות. בתקופה המנדטורית היו המחלקות הדתיות בפלמ"ח בשיעור של כ- 20%. היחידות הדתיות היו כבר בפלוגות השדה (הפו"ש) של וינגייט ויצחק שדה המיתולוגיים.

יצחק שדה, המפקד האגדי הראשון של הפלמ"ח, היה איש "השומר הצעיר". אבא הציע לו להקים ישיבה פלמ"חית שתשלב אימונים ופעילות ביטחונית עם לימוד תורה. שדה ענה בחיוב.

נמצא ראש ישיבה מיועד, הרב צבי יהודה מלצר, לימים מייסד ישיבת הדרום. המימון היה אמור להיות מגויס על ידי הרב עמיאל, רבּהּ של תל אביב. פטירתו של הרב עמיאל קטעה את הרעיון באִבּו.

שנים חלפו, והישיבה הפלמ"חית הוקמה בדמותן של ישיבות ההסדר.

הפלוגות הדתיות שרתו גם במשמר החופים בתקופת מלחמת העולם השנייה, בחי"ש, בפלמ"ח ובפלי"ם (פלמ"ח ימי). במלחמת העצמאות לחמו בכל רחבי הארץ ומאות מהם נפלו. פלוגה אחת, שהתפרסמה בשם "פלוגת אלוקים", איבדה 78 מאנשיה בקרב הגבורה של עירק אל מנשיה (סביבות קריית גת של ימינו).

כיוון שה"הגנה" הייתה ארגון מחתרתי לא לגאלי, שימשו אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל" כיסוי לפעולות ההדרכה והאימון. ב- 1939 הקים אבא את "משמְרות אליצור" ששימשה כמסגרת כיסוי לכל היחידות הדתיות ב"הגנה". ה"משמרות" הצמיחו את "אליצור – איגוד ספורטיבי דתי" שאבא עמד בראשו עד קום המדינה.

נאמן לדברי רבו הרב קוק בשבח הגוף הבריא, ראה אבא חשיבות עצומה בפעילות הספורטיבית המשולבת בהגנה וביטחון. כך למשל הקימה אליצור סקציה ימית שעסקה בשיט כעיסוק ספורטיבי במפעל ההעפּלה הלא לגלי. הייתה זו הפעם הראשונה שבני הנוער הדתי יכלו לעסוק בספורט על כל ענפיו במסגרת השומרת שבת וכשרות.

אלפים ממשמרות אליצור נפלו ונפצעו במלחמת העצמאות, אך אבי זכר עד יום מותו בחור אחד שנפל בעלייה לחניתה בשנת 1939: אברהם כץ שעלה יחידי מדרום אפריקה.

יחד עם חבריו מ"קבוצת אברהם" (לימים כפר עציון) הם התנדבו לעלות לחניתה במסגרת ה"הגנה". אברהם נפצע קשה בהתקפה של כנופיה ערבית. הוא אסף את חבריו הדתיים וביקש להגיד וידוי. הוא נפטר מפצעיו באמרו "עשיתי מעט מהמוטל עלי." באגדות חניתה נשתכּח שמו.

לאחר קום המדינה מילא אבא תפקידים בכירים במשרד הפנים ובמרכז קופת חולים. על פעילותו הציבורית, כיבדה אותו העיר בה חי בתואר "יקיר תל אביב".

בז' בתשרי תשנ"ח, כשהוא מוקף בבניו ובני בניו כולם ההולכים בדרכו, נסתלק לעולמו בשיבה טובה כשהוא בשלהי סיום מחזור נוסף של "הדף היומי".

 

כתב: בנו,

בן ציון אליאש