הדפסה
אישים -

השר ד"ר זרח ורהפטיג

מחותמי מגילת העצמאות

אדריכל החקיקה הדתית בישראל וחתן פרס ישראל

זרח ורהטינג 1  השר ד"ר זרח ורהפטיג

ד"ר זרח ורהפטיג חי בתקופה היסטורית סוערת, רבת משמעות בתולדות עם ישראל: שואה מחד גיסא ותקומה שלאחריה מאידך גיסא. חי וחווה את שתי התקופות, ולא רק כמשקיף מן הצד, אלא גם כמי שנטל חלק, קטן אמנם יחסית לגודל האירועים, בשתיהן.

נספר בקיצור את תולדות האיש ומפעליו, ונעלה רשמים שיש בהם גם עניין ולקח לרבים.

 אבא, ד"ר זרח ורהפטיג  נולד בח' בשבט תרס"ו, 2.2.1906, בעיר וולקוביסק שבמערב מדינת בלרוס, שהשתייכה באותה עת לרוסיה הצארית. למד תורה אצל אביו הגאון, ולימודי חול – אצל מורים פרטיים.

אבא התבלט בכשרונותיו עוד בצעירותו. בגיל ארבע בערך, שלָחוֹ אביו ל'חדר' בוולקוביסק. למחרת אמר המלמד לסבא שאין לו לילד מה ללמוד אצלו, ומאז למד אבא בעיקר אצל סבא. אבא עוד סיפר לנו כי הוא זוכר לילות שסבא העיר אותו בשָלוש לפנות בוקר כדי ללכת לבית המדרש, וללמוד לפני התפילה.

בגיל שש בערך, לקָחוֹ סבא לביקור אצל ר' חיים. אבא שאלוֹ שאלה במסכת בבא קמא, ור' חיים צבָטוֹ בלחי. ספק היה לו לאבא אם הייתה זו צביטה של חיבה או של הסכמה. פעם אחת לקָחוֹ סבא לביקור בישיבת נובהרדוק. הילד החל להתפלפל עם בחורים בלימוד, ואחד מהם אמר: "אבל הרא"ש סותר את דבריך ". אבא פרץ בבכי. סבא נכנס ושאל מה קרה? כשסיפר לו אבא את המעשה שהיה, הרגיעוֹ סבא: "אין רא"ש כזה, הם סתם צחקו עמך."

בגיל שש-עשרה הגיע עם משפחתו לוורשה, בירת פולין, וסיים שם תיכון. למד משפטים באוניברסיטת ורשה ונעשה עורך דין. תוך כדי כך החל עוסק בפעילות ציבורית וציונית, בתנועה הדתית "החלוץ המזרחי", שליָמים נהיה לראשהּ, ובמשרד הארץ-ישראלי שייצג את הסוכנות היהודית של ארץ ישראל, בפולין. התחתן עם רעייתו נעמי בתרצ"ז.

כשפּרצה מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, היה עו"ד ורהפטיג בקונגרס הציוני בבאזל שבשווייץ. מיד החליט לשוב אל משפחתו שבוורשה. אבל מאחר שהיה מראשי ההתנגדות לנאצים עוד בשנים 1939-1936, הבין כי עליו לברוח משלטון הנאצים. יחד עם אשתו שהיתה בהיריון, וקומץ בני משפחה צעירים (המבוגרים חששו מבּריחה הכרוכה בהליכה רבה ברגל ביערות פולין), ברח אבא מזרחה, ותוך תלאות הגיעה הקבוצה לווילנה שבליטא ואחר כך לקובנה, בירת ליטא. שם נולד בנו בכורו עמנואל.

אבא היה אחד משלושת חברי ועד פליטי פולין, שאיגד כ-15 אלף פליטים יהודים שברחו מהשטחים שכבשו הנאצים בפולין. הוא פעל רבות להשגת סרטיפיקטים שיאפשרו עלייה לארץ ישראל, שהייתה אז בשליטת המנדט הבריטי. מכשנסתמו רוב דרכי היציאה מליטא לארצות חופשיות, גילה נתיב בריחה חדש ו"מוזר": מליטא ללב ברית המועצות, משם – בעזרת הרכבת הטרנס-סיבירית, לנמל ולדיבוסטוק, ומשם – ליפן.

כדי להשיג ויזות לצורך יציאה ניהל שיחות עם הקונסול ההולנדי והשיג ממנו רשות לרשום את האי קורסאו, מושבה הולנדית באיים הקריבּיים, כארץ היעד, אף על פי שאיש לא חשב להגיע לשם. כן ניהל שיחות עם הקונסול היפני, מר סוגיהרה, כדי שיפן תתן ויזות למעבר דרכה. קונסול זה הגיע לליטא רק שלושה שבועות לפני שנתגלה הצורך בשירותיו למתן ויזות למעבר דרך יפן, ורבים ראו בכך את יד ה', שכּן עד אז לא היה כלל קונסול יפני בליטא.

זרח ורהטינג 3  השר ד"ר זרח ורהפטיג

רבים מהיהודים פקפקו אם לנסוע דרך ברית המועצות, כי חששו שהרוסים ישאירו אותם בסיביר, כמו שעשו להרבה יהודים אחרים, אבל אבא הסביר שאין ברֵרה וחייבים להסתכן, כי הנאצים יילחמו בסופו של דבר בקומוניסטים וינסו לכבוש את ליטא. וכך באמת היה: הסכם ריבנטרופּ-מולוטוב הידוע לשמצה, שחילק את מזרח אירופה בין הקומוניסטים לנאצים, החזיק מעמד רק שנתיים, וביוני 1941 פרצו הנאצים מזרחה וכבשו טריטוריות נרחבות כולל ליטא כולה. אבל בשנים 1941-1940 הספיק אבא להבריח ליפן כ-3,000 יהודים, מתוכם ידועה ישיבת מיר ששוכנעה על ידו להימלט במאורגן מליטא. נס נוסף שהתרחש היה הסכמתה של ברית המועצות לאפשר ליהודים הבורחים לעבור בתחומה בדרכם ליפן.

אבא השיג רישיון מעבר דרך רוסיה ליפן, והיה צריך להגיש רשימה של שמות הנוסעים. רבים חששו למסור את שמותיהם. אבא סיפר לנו שכל הלילה התהלך כארי בסוּגר - האם ליטול סיכון אם לאו, ומשהחליט בחיוב, שׂם את שמו בראש הרשימה שהוגשה לקומוניסטים.

באחת השבתות, בתחילת שנת תרצ"ט, אוקטובר 1940, הגיעו בלשים מהנ.ק.וו.ד., השירות החשאי של ברית המועצות, לביתו של אבא. הם רצו לחקור אותו על פעילותו הציונית שהייתה לצנינים בעיניהם. רעייתו שלחה אליו שליח שהזהיר אותו שלא לחזור מבית הכנסת הביתה, וכבר במוצאי שבת ברחו אבא, רעייתו ובנו, מזרחה, ליפן, דרך רוסיה. הם השתמשו באותו נתיב שאבא מצא בעבור אלפי יהודים אחרים.

אבא הציל אלפי יהודים נוספים על ידי הכנת נתיב יציאה מליטא דרך טורקיה, אל ארץ ישראל, ומשלוח של כ-4,000 יהודים לארץ ישראל בנתיב זה. בסך הכול ניצלו מליטא כ-7,000 יהודים, על ידי פעילותו המקורית והנועזת של אבא. הוא הציל חלוצים רבים, רבנים, ראשי ישיבות, וגם סתם "עמך", דתיים וגם חילוניים, ללא בדיקה מאין באו ולאיזו מפלגה השתייכו.

לאחר תשעה חודשים ביפן, שבהם הצליח להציל עוד יהודים, הפליגו אבא ומשפחתו לארצות הברית, שם הזעיק את דעת הקהל נגד פשעי הנאצים.  

גם בסערת המלחמה, הגמרא הייתה בכיסוֹ. פעם לאחר המלחמה נסע מארצות הברית לאירופה, המטוס חנה בניו פאונדלנד שבקנדה, ואבא ראה שלא יספיק לנחות בלונדון לפני כניסת השבת. אבא נשאר בשדה התעופה בקנדה לבדו, כמעט ללא אוכל, אבל עם גמרא מסכת שבת.

אבא נסע שלוש פעמים לאירופה שלאחר החורבן, בשנים 1947-1945, כדי לארגן ולחזק את החיים היהודיים של הפליטים, וכדי לחלץ ילדים יהודיים ששהו במלחמה במנזרים, ולהחזירם ליהדות.

ב-1947 עלתה משפחת ורהפטיג לארץ ישראל, לגור בירושלים. אבא נבחר להנהלת הוועד הלאומי מטעם תנועת "הפועל המזרחי" והקים את מחלקת החוק, שהכינה את התשתית המשפטית של המדינה שבדרך. הוא סבל עם משפחתו בַּמצור בירושלים, ובהפוגה הראשונה הוטס יחד עם הנשיא המנוח יצחק בן-צבי, במטוס פייפר זעיר, לתל אביב. שם החתים אותו דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, על מגילת העצמאות, וחתימתו מתנוססת עליה לתפארת, בראש הטור האמצעי.

אבא התייחס בחרדת קודש כמעט למגילת העצמאות, שהצליחה לאחד בין הקצווֹת, ואמר לנו כי אינו חושב שניתן כיום להשיג מסמך מאחד שכזה.

היה סגן שר הדתות בשנים 1959-1952, ושר הדתות בשנים 1974-1961. בתפקידים אלה, וכמשפטן פעיל ומחוקק בכנסת, היה לאדריכל החקיקה הדתית בישראל. חוקים כמו חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגרושין), חוק המועצות הדתיות, חוק הכשרות בצה"ל, חוק הדיינים, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק בתי עלמין ועוד, נזקפים במידה רבה לזכותו. אבא היה בקשר מתמיד עם הרבנים, ובדרך כלל על כל הצעת חוק התייעץ עם הרבנים הראשיים, ובעיקר עם הרב הרצוג.

זרח ורהטינג 2   השר ד"ר זרח ורהפטיג

במקביל פעל להקמת תשתית תורנית מעמיקה לחיי תורה בישראל, בצורת ישיבות תיכוניות, כנתיב מאיר ועוד, ישיבות הסדר, ככרם ביבנה וישיבת הכותל ועוד, אוניברסיטת בר-אילן ולאחר מכן המכון הגבוה לתורה ועוד כהנה וכהנה.

 כן יזם, הקים ותמך במפעלים תורניים - פירוש "דעת מקרא" לתנ"ך, סידור "רינת ישראל", "היכל שלמה" כבית הרבנות הראשית ועוד.

לאחר מלחמת ששת הימים, עסק בשמירה ובפיתוח של המקומות הקדושים ליהדות, ובראשם הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל. הוא דאג ליישוב הרובע היהודי במשפחות וילדים, בניגוד לניסיונם של אחרים להפוך את הרובע היהודי לרובע אמנים. עמד מאחורי חפירת מנהרות הכותל, וחשיפת חלק נכבד מהכותל שהיה מוסתר במשך מאות בשנים. אבא פרש מהכנסת ב-1981, וכתב שני ספרים אוטוביוגרפיים-מדעיים חשובים, שאחד מהם הוא הספר "פליט ושריד בימי השואה". כן כתב שרשרת של ספרי חידושים על מסכתות שונות בש"ס, נתן שיעורים יומיים בגמרא ושיעור שבועי בהיכל שלמה, במשך ארבעים שנה בערך.

גם כשמלאו לו תשעים שנה המשיך בשיעורו בהיכל שלמה מדי שבת בשבתו. ההליכה מביתו הייתה קשה לו, ובדרך עצר לעתים וישב על ספסל. הגיע לתפילה שפוף, וישב במרבית התפילה. והנה דבר פלא. בקומו לתת את השיעור, הזדקפה קומתו, קולו התחזק, והשיעור כאילו ניתן על ידי אדם צעיר ורענן, ומיד בתום השיעור שוב נזכר גופו בגילו, ומיד התיישב, כי קשתה עליו העמידה.

אבא פרסם חידושים במאמרים רבים וכינסם אחר כך בספרים - 'ממזרח נעם' על סנהדרין, ו'זריחת השני' על רוב מסכתות הש"ס.

רגיל היה אבא לומר בשם הסבא, את הדברים הבאים:" 'תורה לשמה' פירושו ללמוד כדי לדעת, ולא די באהבת התורה. למדן אינו מי שיודע ללמוד, אלא מי שלומד בפועל."

 אבא אהב את המתנחלים וסייע להם להתבסס בגוש עציון, בקריית ארבע, בקדומים ובמקומות אחרים – זאת, למרות גישתו המדינית הפרגמטית, שגרסה כי יש לחפש דרכים לשלום גם במחיר פשרות מדיניות. אחד מילדיו היה ממקימי כפר אדומים עוד ב-1979, ומתגורר ביישוב עד עצם היום הזה עם משפחתו.

רעייתו הנאמנה, נעמי, משפטנית ועורכת דין בזכות עצמה, ליוותה אותו ותמכה בו לאורך כל נדודיו וטלטוליו ברחבי העולם והארץ, ויש לה חלק חשוב בהישגיו הציבוריים הרבים למען עם ישראל.

אבא קיבל בתשמ"ג (1983) את פרס ישראל על פועלו המבורך למען העם היהודי ומדינת ישראל.

אבא נפטר בסוכות תשס"ג בירושלים, שעתיים לפני כניסת הושענא רבה. סביב מיטתו עמדו בני ביתו וצאצאיו. בן 96 היה, שְׂבע ימים, ורב פעלים למען עם ישראל.

 כשישבנו 'שבעה' סיפר לנו מר צבי איילון, שליח הסוכנות ברומא, שפעם נסע עם אבא לשוויץ. בתחנת הרכבת ברומא עלה צעיר יהודי, נמרץ והציג את עצמו כר' יודל גרודנר (גרשוני). הוא אמר לאבא שזה עתה סיים את הבבות, ושאל אם אבא למד אותן? אבא ענה בשקט - כן. מני אז במשך כעשר שעות עסקו בתורת הבבות, ללא הפסקה, עד שהגויים יצאו מן הקרון, לנוח קצת.

                                                                       

                                                                                         כתבו: בניו, איתמר ויעקב ורהפטיג

                                                                                                            ירושלים