הרב עוזי קלכהיים
מהפורצים והסוללים של לימוד האמונה ומחשבת ישראל בדורנו
בנתיב פורצי הדרך
בדרך העולה מהשפלה לירושלים, ישנם בצדי הדרך משוריינים ישנים, מוטלים דוממים, זיכרון לאותם פורצי הדרך לירושלים. הדרך לירושלים הייתה צרה מפותלת וקשה למעבר. היום הכביש הראשי מרובה מסלולים והדרך פתוחה לכולם. כל אחד יכול לעלות לו בדרך - אך אז באותם הימים רק יחידים עברו והם פרצו את הדרך לרבים ובזכותם הדרך פתוחה.
במשל זה היה מסביר אבא את הדרך שעשה, בצעירותו. הדרך ללימוד האמונה הייתה חסומה, דרך צרה שרק מעטים עברו בה. לא לימדו כוזרי או מהר"ל וגם תורת הרב קוק הייתה חתומה כסוד. הם היו צריכים לפרוץ את הדרך לרבים. היום הדרך פתוחה, הכביש רחב, ובכל הארץ לימוד המחשבה פתוח למעוניינים.
צריך לזכור שהכול התחיל באותם יחידים פורצי הדרך בלימוד האמונה ובמיוחד בתורת הגאולה לדורנו.
נתיב הילדות והישיבה
אבא נולד בשנת תרצ"ה בחיפה, להוריו ר' משה ועדה קלכהיים. הימים ימי מאבק וציפייה להקמת המדינה. את ילדותו עבר כשברקע ימי המלחמה, המחתרות והכיבוש הבריטי. אבא נוהג היה לומר שכּל מי שעבר את הימים ההם וזכה לראות את הקמת המדינה לא יכול שלא לראות את יד ה' הגדולה ואת הגאולה. דורות שנולדו למדינה וראו את המדינה כמציאות המובנת מאליה לא עומדים על גודל הנס והחסד והם יכולים לכפור בטובה, ח"ו.
לאחר שסיים את בית הספר היסודי, נסע ללמוד תקופה קצרה בישיבת כפר הרא"ה. שם, כלשונו, "שמע הוא לראשונה את ניגונה של האמונה מפי הרב משה צבי נריה."
באותם הימים עוד לא הייתה בגרות ולכן חזר לירושלים ושם סיים את לימודי התיכון. סיפר לנו אבא שכבר אז מצא ספר מהר"ל ישן והחל ללמוד בו, שם התחיל הניצוץ. אמנם השפה הייתה קשה אבל אבא מצא לו רב מובהק - המהר"ל. הדבר עורר אותו והוא רצה להמשיך את דרכו בקודש, בלימוד התורה.
באותם הימים עולם הישיבות היה כולו שייך ליישוב הישן החרדי, הציונות הדתית הגשימה את רעיונותיה בהתיישבות.
בשנת תשי"ב רצה להמשיך ללמוד בישיבה יחד עם חברו ר' ישראל הס. כיוון שהיו חברי גרעין בנ"ע ביקשו את אישורה של ההנהלה הארצית. היא הסכימה לאשר להם רק שנת לימוד אחת - כיוון שזו אינה הגשמה של החזון! צריך להבין את האומץ והמהפּך ללכת לישיבה באותם הימים, דבר שלא היה מקובל - כאן התחילה המהפּכה התורנית בציונות הדתית.
בתחילה הבטיח להם הרב נריה שיקים ישיבה בכפר הרא"ה, וכך למדו להם כמה בחורים בין עצים מוקפים בד יוטה - זו הייתה הישיבה!
משם המשיכו לרחובות לישיבת הדרום, שם זכה אבא להיפגש עם דמותו של הרב אלימלך בר-שאול שפּתח לו את השער לעולם האמונה. בשנת תשי"ד, בעידודו של הרב בר-שאול עלו לישיבת 'מרכז הרב' בירושלים להתעלוֹת בקודש.
באותם הימים הישיבה הייתה קטנה והבחורים רובם היו בני היישוב הישן. לימים היה מספר אבא: "בתחילה כשהגענו לא הבנו את עומק השיעורים של הנזיר, לא ראינו את גודל החזון של הרב צבי יהודה הכהן קוק, או את אצילותו של הרב רענן, אבל עצם המפגש עם הדמויות הגדולות חיבר אותנו לישיבה, ראינו שיש פה גדלות."
בישיבה גדל אבא בעומק הלימוד העיוני, ונכנס לעולמה של האמונה והגאולה בשיעוריהם של הרצי"ה והרב הנזיר. אבל יותר מכול העמיק בלימוד המהר"ל. אבא כרך את ספרי המהר"ל הישנים ובין כל דף לדף הכניס דף ריק כדי לכתוב עליו הערות, וכך מצוי בביתנו ספר מיוחד במינו עם הערות והארות נפלאות. סיפר אחי: יום אחד אמר לו אבא - "צריך לשתות לחיים!" מה קרה, שאל, ואבא ענה - "היום גיליתי את כל המהלך של הספר 'תפארת ישראל' של המהר"ל!". בשמחה התקשר לתלמידו האהוב ר' אהרן איזנטל, כיום רבּהּ של חיספין, ואמר לו, היום גיליתי את הסוד, תרשום אותו.
כה גדולה הייתה אהבתו למהר"ל! מי שראה את השמחה והחיוּת שבלימוד לא יכול היה שלא להתפעל. לתלמיד אהוב אחר, ר' יורם אליהו, אמר פעם שבּין מנחה לנעילה ביום הכיפורים עבר לו בראש כל הכוזרי, ונראה לו שחמשת המאמרים הם כנגד חמשת חלקי הנשמה! והתאים את הדברים לפיוט אחר שכתב ריה"ל. כך היה רואה הכול בראייה גדולה ובעמקות.
בשנת תשכ"א נשא לאישה את אימא, דבורה, בתו של ר' אברהם טרגר שהיה מבוני ירושלים. יחד זכו הם להקים משפחה, הממשיכה את דרכו, כל אחד בנתיב הייחודי לו.
בנתיב הרבנות
אחרי לימודיו בישיבה ובמכון הרי פישל בירושלים, קיבל אבא סמיכה לרבנות, מהגאון הרב שלמה זלמן אויערבך וגדולי תורה נוספים. סיפר לנו אבא שאחרי שגמר את כל המבחנים אמרו לו שכּל המבחנים מצוינים, אבל יש רק בעיה קטנה - איך יקראו לו – "הרב עוזי"?, מצאנו רבנים בשם עוזיאל או עוזיה וכדו' אבל רק "עוזי"? זו רבנות חדשה, רבנות ארצישראלית, רבנות צברית! עם שמות חדשים. ובאמת אבא נקרא בפי כול "הרב עוזי"!
בשנת תש"ל עברה המשפחה ליישוב "אבן שמואל" שבדרום, שם שימש כראש הכולל ורב היישוב. היו אלו שנים מופלאות, שם הביא לידי ביטוי את הגדלות בתורה עם המידות הטובות. היישוב, שהיה מורכב מאנשי חינוך יחד עם אנשי המושבים שבסביבה שהיו עולים מצפון אפריקה ועִמם גרעין הכולל של אברכים - יצרו ביחד אווירה של שותפות, ואהבה בלי מחנאוּת ועדתיות.
האהבה הרַבּה שרחשו לו כולם - האנשים הפשוטים ,"עמך", שאִתם דיבר אבא בשפה פשוטה וברורה, כמו גם אנשי החינוך והכולל בשיעורי תורה עמוקים - היו הבסיס לרבנות ביישוב. ביום הכיפור הראשון באה אליו אישה מבוגרת בוכייה, היא שכחה להדליק נר נשמה, לאותה אישה היה הדבר הפסד של כל יום הכיפורים, ענה לה מיד שאין לה מה לדאוג, הרב ביישוב מדליק נר נשמה בשביל כולם גם אלו ששכחו וזה ממש כאילו היא הדליקה בעצמה!
גם בירושלים, שם שימש ברבנות בקהילת "קריית משה", ומאוחר יותר ברמות אשכול, הדגיש אבא את החום והאהבה, השפה המשותפת עם כל אחד ואחד! אין אדם בקהילה שלא הרגיש את הקִרבה והקשר. ברוח זו הכשיר דורות של רבנים במכון הרי פישל שאת כולם לימד את סוד העמקות הבאה לידי ביטוי בצורה פשוטה ישרה ואמִתית ואת סוד החום והדאגה לכל אדם!
אחד הדברים הזכורים לי כילד היה הקשר המיוחד שלו עם גדולי הדור מכל הגוונים. בכל חג היינו הולכים לבקר את הרצי"ה ור' אברום שפירא, וגם את הגרש"ז אויערבך והרב ז'ולטי, רבה של ירושלים. הוא היה קשור לרב פינחס מנחם אלטר, שליָמים היה האדמו"ר מגור, ואחד מהרבנים הקרובים אליו היה הרב זלמן נחמיה גולדברג שיבלח"א, שספד לו בשבעה והעיד עליו "שהיה חברו הקרוב".
אבא, עם היותו תלמיד מובהק לתורת הגאולה, הרואה בציונות ראשית הגאולה, היה מעל המחנאות והפלגנות ומקושר לגדולי הדור לכל גוֹניהם.
הוא ראה צורך גדול בשיתוף הרבנים בעסקי הציבור, הוא האמין שלא רק עסקנים צריכים לנהל את הציבוריות הדתית אלא התורה והרבנים צריכים להוביל. מכוח ראייה זו היה שותף בפעילות סניף המפד"ל בירושלים ואף עמד בראשו.
את מעורבותו של אבא, ואת החסד שהשפּיע על סביבותיו אפשר לאפיין באחת הדוגמאות המרתקות שאנו חשים צורך להביאה במסגרת זו. ר' מוטלה רפלד, מידידיו הקרובים של אבא, חלה ונזקק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע בבית החולים הדסה "עין כרם". אבינו נסע לבית החולים ולמד עם מוטלה ז"ל כל פעם כמה שעות בזמן הדיאליזה וזאת בצניעות ובלי שיפורסם הדבר ברבים.
בנתיב ההוראה והתלמידים
המשימה הגדולה של אבא וחבריו, הייתה גידול דור חדש של תלמידים, תלמידי חכמים ברוח תורת הגאולה. אבא לימד מחשבת ישראל במדרשיית נעם, ובעוד מקומות. אחד המקומות המיוחדים שראה בו שליחות הייתה ישיבת כרם דיבנה. במשך כחצי יובל שנים לימד אמונה בישיבה. תלמידים מעידים שהיו אלו השעות המיוחדות, שעיצבו את אישיותם. הוא היה נוסע ביום חמישי אחר הצהריים ומלמד אל תוך הלילה עד השעות המאוחרות, נשאר ללון וחוזר למחרת!
במלחמת יום הכיפורים , נפלו תלמידים אהובים מהישיבה, התלמידים שחזרו מהמלחמה היו צמאים לחיזוק ולאהבה, וכך נקשר אבא לכמה מתלמידיו הקרובים. הוא עזר ועודד והיה טורח בעצמו בהוצאתם לאור של ספרי הזיכרון לנופלים ושמר על הקשר עם המשפחות.
אבא דאג לכל אברך באופן אישי, היה דואג לפרנסתו, עוזר לאישה למצוא עבודה. אשתו של תלמיד אחד ילדה והייתה בבית החולים. לאותו תלמיד לא היה רכב ועזרה בבית. הוא התייצב בביתו ואמר לו אני כאן פנוי לרשותך עם האוטו אולי צריך עזרה בקניות או בבית, ולא זז משם ולא ויתר עד שעזר לו ונסע לקניות בשוק בעבורו.
אבא ראה חשיבות מיוחדת בלימוד התורה גם לבנות. בדור של הרחבת הדעת חייבים לגדל גם "תלמידות חכמות" מלאות אמונה ויראת שמים.
אבא היה מהמייסדים של מכללת אורות ישראל באלקנה. התלמידות הראשונות היו לו כבנות, הוא הזמין אותן לשבתות, דאג להן לכל דבר וליווה אותן עד הקמתן את ביתן ואחריו! סיפרו התלמידות שהאישיות שהקרינה להן חום ונעימוּת הייתה להן דוגמה, מעֵבר לרב המלמד תורה אלא גם כאָב הדואג לבנותיו.
אימא, שהייתה לצדו כל הימים, הייתה שותפה באירוח התלמידים והתלמידות. במשך השנים היו מתארחים כל מיני תלמידים, גֵרים שבאו מפראג ואף עולים שגרו אצלנו כמה שבועות עד שמצאו מקום לגור.
בנתיב הכתיבהכבר בגיל צעיר בהיותו בישיבה, כתב חיבור בשם "אגרא דבי הלולי" על שבע ברכות. את החיבור כתב כמתנה לאחיו חיים שהתחתן בארה"ב. את החיבור הראה לרב הנזיר ולרב צבי יהודה שכתבו את הערותיהם! הרצי"ה אף ניסה לשכנעו שלא ישלח את החיבור היקר שמא יאבד בדרך ואין תמורתו! לחיבור הוסיף ציורים מרהיבים מעשה ידיו שבהם גם גילה את כשרונו בציור!
בגיל מבוגר יותר כתב אבא מאמרים תורניים בהם אפשר לראות את יפי כתיבתו ועושרה והסגנון המיוחד. הוא הראה כיצד ניתן לבאר משפטים קצרים של מרן הרב קוק לכדי תורה רחבה ושלמה – כך עשה אבא בספרו "באר מגד ירחים", שבו ביאר את פתגמיו של הרב לחודשי השנה לכדי מאמר שלם ברור ועמוק.
כך גם ביאר את הקדמתו של הרב קוק ל"שבת הארץ" והראה שם מהלך שלם שיטתי ומובנה בתורת הרב - בספרו "שירת אומה לארצה". כשפרסם את פירושו על עולת ראיה בעניין העקֵדה בשם "אורות העקידה", אמר הרב צבי יהודה ש"יפה כיוון לדעת הרב."
ספרו הראשון "אדרת אמונה" היה מהספרים הראשונים שפורסמו במחשבת הגאולה. בספר ניתן לראות את העושר והמִגוון הגדול באמונה.
לאבא הייתה נפש פיוטית הקשובה לקול הבריאה.
בשנת תשנ"ג תכנן לכתוב ספר במשנת המהר"ל, אך השנה הייתה שנת ברכה בגשמים והשפע הגדול הביא אותו לעיסוק במדרשי הגשם מתוך לימוד והקשבה לדברי חז"ל ולקול ה' המופיע על מים רבים - וכך יצא לאור חיבורו המיוחד "ארץ מול שמים".
בנתיב הייסורים והאהבה
בחורף תשנ"ד, הובהל אבא בפתאומיות לבית החולים. שם במשך כמה חודשים היה מאושפז בטיפול נמרץ. באותם ימים התגלתה לנו האמונה החזקה, אבא הקפיד על תפילה ולימוד מתוך בהירוּת, קיבל את הייסורים הקשים באהבה ולימד אותנו פרק חשוב באמונה.
שירת חייו נפסקה בט' באייר תשנ"ד והוא בן נ"ט שנים.
התלמידים הרבים שהשאיר וספריו העמוקים,הם המשך הסלילה של הדרך בתורת הגאולה בארץ ישראל, בדרך העולה לגאולה השלמה במהרה.
כתב: בנו, עמיהוד