הדפסה
אישים -

הרב משה צבי נרי'ה

מייסד וראש ישיבות בני עקיבא

אבי דור הכיפות הסרוגות

וחתן פרס ישראל

 

 נריה 100 דיפיאיי  הרב משה צבי נרי'ה

 "חניך רוסיה הסובייטית" – כך נהג אבא זצ"ל לכנות את עצמו כשהתייחס לשנותיו הראשונות. אף על פי שלא ידעתי מה המובן של "רוסיה הסובייטית", היה ברור שזה תואר קשה המעיד על פרק חיים שאין להתקנא בו.

אבא – משה צבי מנקין – נולד בכ"א בשבט תרע"ג בלודז' שבפולין לסבי הרב פתחיה ולסבתי הרבנית רחל. שנות ילדותו עברו עליו בעיירות רוסיה הלבנה שבהן שימש אביו כרב. המהפכה הקומוניסטית הייתה אז בעיצומה והמשטר הסובייטי ניהל מאבק אנטי-דתי שיטתי. בגזרת השלטונות נאסר על ילדי ישראל ללמוד תורה ב"חדרים", ונמנע מהרבנים לכהן בתפקידם. סבא לא רצה לשלוח את בניו הצעירים לבתי ספר כלליים, ולימד אותם בעצמו חומש עם רש"י, נ"ך, משניות וגמרא.

 להשלמת השכלתם הכללית שכר בעבורם מורה שבימי החופש לימדה אותם רוסית, חשבון והיסטוריה. אבא חזר והזכיר משפט שרגיל היה לשמוע מפי אביו: "עד גיל עשרים חייב אדם ללמוד תורה כדי לא להיות עם הארץ." בהוריו ראה דמויות מופת ושאב מהם חוסן רוחני ומסירות נפש ללימוד תורה ולחינוך.

בהגיעו לגיל מצווֹת נסע ללמוד בישיבה לצעירים במינסק אצל הרב יהושע הורודנר (צימבליסט) ורבי ישראל יהושע הכהן לייבוביץ. בני הישיבה למדו בעזרת נשים של בית הכנסת בחשאיוּת גמורה. הלימוד בתנאי מחתרת היה כרוך במסירות נפש, והיה ברור שאם חלילה ייתפסו –  צפוי להם עונש גלות למחנה כפייה בקור הנורא של סיביר.  

כעבור שלוש שנים עבר לישיבה בשקלוב, לרב מרדכי פיינשטיין (אחיו הצעיר של הרב הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל) שהזמין אותו לבוא ללמוד אצלו. שנה וחצי הצליחה חבורת בחורים מובחרים להחזיק מעמד וללמוד בסתר עם רבם הנערץ, עד שנתגלו על ידי השלטונות. בליל כ"ג בשבט תר"צ התפרץ שוטר לבית הכנסת שבּוֹ למדו והוביל אותם לבית המעצר. מפאת גילם הצעיר היו בלתי-שפיטים ונצטווּ לעזוב ולנסוע לביתם. (הרב פיינשטיין נאסר והוגלה לסיביר, ומאז לא נודעו עקבותיו.)

בתקופה זו נודע לאבא שהראי"ה קוק פועל להצלת בני ישיבה מרוסיה ומשיג בעבורם רישיונות עלייה לארץ ישראל. במכתב נרגש מתובל בחידושי תורה פנה לבנו הרב צבי יהודה קוק וביקש לסייע לו לצאת מעמק הבכא הרוסי. הרב צבי יהודה התרשם מאוד מתוכן המכתב והשיג בעבורו אשרת כניסה וכרטיס אנייה, אך לא היה די בכך, כי נדרש גם רישיון יציאה, והסיכוי לקבלו היה קלוש ביותר. כשה"פספורט" המיוחל התקבל, ראה זאת אבא כהצלת נפשות וכנֵס גלוי.

 

"נסעתי לארץ ישראל כמי שנוסע לקראת גאולתו, הלימוד בישיבה במחתרת, הצפייה למימוש חלום העלייה לארץ והיכולת שלא להיכנע לקשיים חיצוניים היו בית ספר מצוין לציונות דתית." 

 ביום כ' בתמוז תר"צ (1930) הגיע לארץ ישראל לנמל יפו ועלה לירושלים. כבר במוצאי שבת נכנס לבית הרב קוק:

 "נכנסתי לבית הרב דקה לפני 'הבדלה'. הרב עמד וכוס ההבדלה בידו. כל הקהל עוטר אותו מסביב, עומד ביראת כבוד, והוא מורם, גבה קומה, עיניים גדולות מהורהרות, השטריימל הגבוה נוסח אדמו"רי פולין על ראשו, והאווירה כולה אווירה של חרדת קודש. פתאום ראיתי לפנַי דמות של 'רבי', של 'אדמו"ר' עטור חסידים, דמות שכולה אומרת אצילות שבקדושה, רוחניות, עליונות. התרגשתי והתבטלתי לגמרי בפניו."

אבא מצא את מקומו בישיבת "מרכז הרב". סיוע חשוב קיבל מהרב צבי יהודה שקירבוֹ מאוד ופתח בפניו את המבואות לתורת אביו. תוך זמן קצר הפך להיות תלמיד מובהק של הראי"ה קוק שחיבּבוֹ מאוד ועקב אחר התפתחותו הרוחנית. באותה עת גם ינק מתורת הרב יעקב משה חרל"פ, תלמיד-חבר של מרן הרב קוק.

 "ברוסיה עמדו במרכז חיי בעיות הפרט, איך לשמור את השבת כשסביב חול גמור, איך לאכול כשר כשאין בנמצא שוחט וכד'" העיד על עצמו, והוסיף: "בארץ ישראל, בישיבת 'מרכז הרב' למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית הלאומית. למדתי שכּל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל ולראות את עצמו ערב לעם ישראל."

למרות גילו הצעיר נודע כנואם מוכשר. הוא הוזמן להרצות במקומות שונים בירושלים, וכך הגיע לסניף "בני עקיבא". האווירה החלוצית הרשימה אותו, אך מוטרד היה מהשפעת החילוּן על החברים הצעירים. מתוך דאגה למצבם הרוחני נענה להפצרות מייסד התנועה, יחיאל אליאש, והצטרף לשורות בני עקיבא כמדריך וכמרַכּז.

נוסף ללימודיו בישיבת "מרכז הרב" עסק בפעילות חינוכית מקיפה, העמיק את התודעה הדתית-ציונית והיה למורה-דרך רוחני של הארגון. בגישתו המיוחדת עיצב דרכי חינוך חדשות שמותאמות לעידן המודרני – "יין ישן בקנקן חדש שרוח נערים נוחה הימנו" - ובהשפעתו הברוכה זקף הנוער הדתי את קומתו. אבא השתדל לטפּח את יסוד הרגש והחוויה וחיבר שירים ופזמונים - ביניהם "יד אחים" שהתקבל כהמנון התנועה. כשהארגון גדל והתפתח ייסד וערך את העיתון "זרעים" - "שמאמין בחי עולמים וזורע." באותה תקופה נתעטר בכינוי הספרותי "נֵרִיָ'ה", שבחלוֹף הזמן הפך לשם משפחתנו הרשמי.

 "בשנים הראשונות של הארגון כל עבודת ההדרכה, כל העבודה החינוכית תוכננה על ידו. הוא היה מחלקת ההדרכה, הוא היה עורך 'זרעים', הוא היה הכול," ציין הרב אברהם צוקרמן, חברו לדרך עשרות שנים. "מה שנעשה ב'בני עקיבא' –  הבסיס הערכי, השקפת העולם – את כל זה הרב נרי'ה עשה."

   מתוך עבודתו החינוכית ב"בני עקיבא" הגיע אבא להכרה שאין תחליף ל"ישיבה" כמבצר רוחני לנוער וכמחסום בפני החילוניות, וצריך להקים ישיבה חדשה ברוח הארגון. בהדרגה הוכשרה הקרקע לקליטת מגמה זאת. "הרב משה צבי נרי'ה שהיה תלמיד ישיבת 'מרכז הרב' וחבר ההנהלה הארצית של 'בני עקיבא', העלה את נושא הלימוד בישיבה בשיחותיו, הרצאותיו ושיעוריו, ובימי העיון בסניפים," סיפר יצחק לב, מראשוני התלמידים בישיבה. "...וזה כאשר הרעיון ללמוד בישיבה היה חלום..."

מימוש חלום זה התרחש בי' בחשוון ת"ש, כשחבורה של י"ג נערים צעירים הגיעה לכפר הרא"ה להקים את הישיבה העצמאית של "בני עקיבא".

חיזוק מורלי חשוב קיבל אבא בשנת תש"א, כשנשא לאישה את רחל לבית גיטלסון. בתבונתה, בצניעותה ובמסירותה הייתה אימא "אשת חבר" אמִתית - שותפה נאמנה בכל מפעליו, מעורבת ותומכת, ובתוקף הנסיבות  - אף נושאת בגבורה את עול הבית והמשפחה. "רעייתי תחי'", אהב אבא לומר, "היא אחד הנִסים הגלויים שאירעו לי."

הישיבה התנהלה באווירה מיוחדת, אופיינית לגישתו החינוכית של אבא. "הרב נרי'ה לימד אותנו פרק בהלכות ציבור ודמוקרטיה, כפף עצמו והרכין ראשו," סיפר השופט צבי טל, מראשוני החברים. "הוא המליך את אספת החברים והוועד הנבחר והסמיך אותם להחליט על נוהל קבלת חברים לישיבה ועל סדרי הישיבה. יצר מה שנקרא אז 'רפובליקה של תורה'." רצונו היה ליצור "דמות חדשה של בן ישיבה ארצישראלי."

 "שלום" - מספר אחד מתלמידיו - זו הייתה מילת המפתח שלו. תמיד הקדים שלום לכל אדם, ואף לילדים צעירים. כילדים היינו מתערבים בינינו מי יצליח להקדים לו שלום – ואף פעם לא הצלחנו.

 "בפיו של הרב נרי'ה היה שגור המשפט: 'אנו רוצים לגדל צבּר בלי קוצים'. תלמיד ישיבה בן הארץ צריך להיות לבוש כבן הארץ, שותף למפעל הגדול של יישוב הארץ וביטחונה.

וכך מתאר הרב יעקב אריאל, בוגר הישיבה וכיום רבּהּ הראשי של רמת גן: "בהתמסרות אין קץ, בגישה פדגוגית מקורית, בסבלנות אדירה וביכולת הקשבה לנפש הנוער, ובעיקר ביצירת חוויות רוחניות - ניגש הרב נרי'ה לבנות את עולם התורה הארצישראלי."

כך התגבּשה יצירה ארצישראלית ייחודית שהתאימה לתכונות ה"צבר" הדתי – לימוד ישיבתי מסורתי, אווירה צעירה של תנועת נוער וגישה חלוצית-ציונית.

   את ההשראה ליצירה זאת קיבל מרבו הגדול. "מה שהגה הרב קוק בכבשון עולמו, בשפה עיונית ומופשטת, יצק הרב נרי'ה לשפת החיים בשיחה, בזמר ושיר", ציין הרב חנן פורת. "מכוחה של רוח זו חולל את מהפכת 'דור הכיפות הסרוגות'."

   פעם, בהיותו מהלך בדרכו בכפר הרא"ה, ראה הרב נרי'ה בחור הולך עם תרנגולות בידו. מכיוון שהמקום הוא יישוב חקלאי, חשש הרב שאולי ח"ו נכשל התלמיד, ולקח את העופות מאחד המשקים. כששאלו לדבר, השיב הנער שאחד החקלאים זרק את האפרוחים מכיוון שהיו "סוג ב'", והוא לקחם, האכילם לחם רטוב מחדר האוכל - והנה הן תרנגולות! אמר על זה הרב: "החכמה היא לא לגדל אפרוחים סוג א', אלא אפרוחים סוג ב'." 

 ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה קיבלה בהדרגה את מתכּוּנתה כישיבה תיכונית במרוצת העשור השני לקיומה. "משנוכחנו לדעת שבשביל לרכז את הנוער הזה ולהכניסו לאוהלה של תורה יש לתת לו גם לימודי חול, הגענו בסופו של דבר למזיגה של לימודי קודש ולימודי חול," הסביר אבא. "עשינו את השינוי בצורה ששמרה על האופי הרוחני של הישיבה ועל הרמה התורנית שלה, ועם זאת שחררה את ההורים מהדאגה הטורדנית להמשך החיים במציאות הדורשת גם לימודים כלליים."

מספר אחד הרבנים: "הגעתי למלא מקום בישיבת כפר הרא"ה. ראיתי את הרב נרי'ה ברחבת בית המדרש. הצגתי עצמי בפניו וסיפרתי לו על מטרת בואי. הייתי בטוח שכראש ישיבה יאמר לי: 'אם יש בעיה – אני כאן'. אך לא כך היה. נימה אחרת הייתה בפיו: 'אם ישנם חמישה תלמידים שקשה להם ועושים מאמץ מיוחד להקשיב וללמוד – מסור לי את שמותם. אני רוצה לטפוח להם על השכם'!"

התלמידים אהֵבוהו והעריצוהו ללא גבול, וקשרים אלו לא ניתקו גם לאחר שעזבו את הישיבה. לאלפי הבוגרים הוא נשאר המורה והרב.

במלאת לישיבה יובל שנים, ציין בסיפוק:

"דרכה החינוכית המיוחדת של הישיבה המקדישה תשומת לב לגיבוש החברתי, המחדירה בחניכיה את הרגשת השותפות בבניינה הרוחני של הישיבה, את חובת האחריות האישית לסדרי לימודיה ולהווי חייה, המעמיקה את הגישה החלוצית, את נכונוּת השליחות למילוי משימות השעה דרך אמת זאת מוכיחה את צדקתה מעֵבר לתחומי המקום והזמן. ברוך השם שזכינו שהתואר 'בוגר כפר הרא"ה' הוא תואר כבוד בישיבות, בצה"ל ובכל מרחבי החברה הישראלית."

   עם השנים הורגש הצורך להרחיב את המפעל ולהקים במתכונת הישיבה בכפר הרא"ה ישיבות נוספות בשאר חלקי הארץ. ביזמתו ובהכוונתו של אבא הוקמה רשת ענפה של ישיבות ואולפנות לבנות, עד שנדרשה מסגרת-על שתאגד את כל המוסדות, ונוסד "מרכז  ישיבות  בני  עקיבא". אבא, שהיה לראש ישיבות בני עקיבא, לא ראה בכך סוף פסוק ועודד הקמת ישיבות הסדר, מכללות לבנות ומכינות קדם-צבאיות תורניות.

באחת השיחות הזכיר שכעבור מאה ועשרים שנה, אם ישאלו אותו בבית דין של מעלה מה פעל בעולם,  ישיב באמצעות "מסדר נוכחות" של כל בוגרי ישיבות בני עקיבא ויאמר: "זאת פעלתי בעולם".

נוסף על פעילותו החינוכית התמסר אבא לנושאים ציבוריים הנוגעים למדינה ולחברה בישראל, וכהוקרה על כך הוענק לו פרס ישראל בשנת השלושים למדינה (תשל"ח). "תרומתו של הרב נרי'ה לחברה היא במציאת גשרים להידברויות בין העם השומר מצווֹת ובין העם השומר אותן רק בחלקן או בכלל לא. הוא תרם לזאת בליבון בעיות הקשורות ביחסים בין שני חלקים אלה", נכתב בנימוקי ועדת הפרס. "ההתמודדות עם בעיות של דת ומדינה מצאה ביטויה גם בהרצאותיו, בשידוריו הקבועים ב'קול ישראל' וכן במאמריו ובספריו."

בשנת תשל"א נערכה בבריסל ועידה למען יהודי רוסיה שנתונים היו מעבר ל"מסך הברזל". הרב נרי'ה, שנמנה על משלחת חברי הכנסת, התבקש לשאת דברים. באמצע נאומו הוציא לפתע גוויל של ספר תורה שהוסב למכסה של תוף, שהביא לו אחד מעולי רוסיה שהצליח להבריחו מחוץ לברית המועצות, ועליו כתוב הפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה".

הרב נרי'ה שילב רעיונות מאותם פסוקים ועמד על יחסה העוין של רוסיה לתרבות היהודית. בסיום דבריו הנרגשים זכה לשבחים רבים מכל צירי הוועידה, והצגת הגוויל שנגאל שימשה אובייקט מרכזי לעיתונאים ולצלמי הטלוויזיה מכל העולם.

אבא הצטיין בכתיבה ספרותית, ותורתו הכתובה היא יבול רוחני של מאות חיבורים שרק חלקם כונסו בספרים. בבקיאות ובהיקף יוצאי דופן של ספרות ישראל לדורותיה כתב חידושי תורה, פרקי עיון תורניים והגות חינוכית, וכן עסק בבירוּר הלכות דת ומדינה ובהסברה רעיונית של מחשבת הציונות הדתית.

קובע ברכה לעצמו מפעלו הספרותי על דמותו ומשנתו של הראי"ה קוק. "אמן יוצר", כינה אותו הסופר הרב חיים סבתו, והוסיף: "הרב נרי'ה דבק ברבּוֹתיו הגדולים מרן הרב קוק זצ"ל ותלמידו הרב חרל"פ, חסה בצילם, ושאב מהם מלוא חופניים אור קדושה ואהבת תורה. אור זה ניכּר בכל כתביו. בקָראי ספר מספרי כת"ר על מרן הרב, אני מתמלא חשק גדול לשקידה, להתמדה ולטהרה."

כאות הוקרה על יצירתו הספרותית זכה בפרס שפירא, בפרס על שם הרב ריינס, בפרס עיריית תל אביב לספרות תורנית ובפרס הרב בר-שאול.

ראשי המפד"ל לחצו עליו לפעול עִמם בתחום הלאומי וביקשו להציב אותו במקום ריאלי ברשימתם לכנסת. כיוון שהעדיף להתמסר לעשייה החינוכית לא נענה ללחצים, אולם כשעלה נושא הרפורמה בחינוך והוא חשש מהשפעתה השלילית על עולם הישיבות  - שינה דעתו.

בשנת תשכ"ט נבחר לחבר הכנסת השביעית, והשקיע את כל מרצו למנוע עיווּתים בחקיקה בנושאי חינוך. היה חבר פעיל בוועדות החינוך והרווחה ועורר הערכה בקרב כל חברי הבית. נאומיו המרתקים היו לשם דבר וגם מתנגדיו האזינו להם ברוב קשב ועניין.

 למרות כל אלה - לא מצא את מקומו בכנסת, והחליט לא להמשיך קדנציה נוספת. באחד הראיונות הבהיר: "רב וחבר כנסת אינם יכולים ללכת ביחד. חברי כנסת אמורים לעתים לעשות פשרות, ולרבנים אסור לעשות פשרות." הסבר על החלטתו פירט באיגרת שכתב לתלמידיו, ובין היתר ציין שהוא מעדיף ספסל בישיבה על פני כיסא בכנסת.

שחרור חבלי ארץ ישראל במלחמת ששת הימים גרם לאבא התרגשות עצומה, וירושלים עלתה על ראש שמחתו. בהישמע הבשורה על שחרור העיר, עוד טרם סִיימו חיילי צה"ל לטהר אותה מירי צלפי הלגיון הירדני, הזדרז לעלות ירושלימה, ובין מפולות האבנים הצליח לפלס דרכו אל הכותל המערבי. באותם ימי גאות, כשעל כל פה התרונן השיר "ירושלים של זהב", מופעם היה מהיצירה, אך ביקש להדגיש בה את ממד הקדושה. למנגינה המקורית חיבר בתי-שיר חדשים וביניהם הפזמון "ירושלים של קודש – תקוות דור ודור, שמֵך לנו תמיד שיר מזמור".

 רב היה חלקו של אבא בקביעת צביונו ומעמדו ההִלכתי של "יום ירושלים". הוא עודד וחיזק את בני הנוער לעלות ולקדש את היום בברכת הלל והודאה בתוככי ירושלים, בתפילת ותיקין אצל הכותל.

 כן התבלט בתמיכתו ברעיון ארץ ישראל השלמה. כנגד הדוגלים בנסיגה משטחים תמורת שלום, חתם עם אנשי רוח על כרוז למען שלמות הארץ. בלב תלמידיו ושומעי לקחו הפיח את השאיפה להתיישב בכל חבלי הארץ המשוחררים.

אבא נִמנה עם מייסדי "ישיבת הכותל" ברובע היהודי ועודד את חידוש היישוב היהודי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. כשהתארגן "גוש אמונים", עמד לימינו והושיט לו תמיכה מוסרית. היה מראשי המתנגדים לנסיגה מסיני וכשהחריף המאבק עבר עם אימא תחי' להתגורר בעיר ימית. בעת הפינוי תרמה נוכחותו להרגעת הרוחות, ובתַקיפוּת פעל למנוע מלחמת אחים.

בקיץ תשנ"ה חלה אבא במחלה קשה, אך המשיך בפעילותו החינוכית ובהנהגתו הציבורית. כשהתגברה המחלה אושפז בבית חולים, אולם כשהחמיר המצב ביקש לחזור הביתה, לחדר הספרים אשר אהב. למרות ייסוריו הכין עצמו בחרדת קודש ל"מעבר יבוֹק", ואותם ימים במחיצתו השאירו רושם בל יימחה.

בליל ז' בכסלו, יום הזיכרון של הרב חרל"פ, הציע לו אחי ללמוד מתורת רבו. אבא, שחלוש היה ובקושי דיבר, ביקש ללמוד מתוך "מי מרום" את המאמר "על קדושת התורה".  לשמע הדברים התרגש וקרא בקול גדול: "תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה. קדושה אני מבקש, קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל," ובמילים "נתקדש כולנו" – נדם קולו. 

בי"ט בכסלו תשנ"ו נתבקש בישיבה של מעלה, ורבבות תלמידים, ידידים ומוקירים ליווהו לבית עולמו. התיאור הבא מפי רפי ק' מבטא יפה את מעלת דמותו של אבא:

 "בעת ההלוויה הגיע כתב של 'ידיעות אחרונות', ועמד המום מול התופעה שנהר של אנשים זורם, ורבים-רבים נעמדים ליד הקבר ובוכים בכי מעומק הלב. הוא פנה לאחד העומדים: 'סליחה, אפשר לדבּר אתך? אני מבין שהיית קרוב לרב.' השיב לו: 'לא, דווקא לא הכרתי את הרב אישית.' ניגש לעוד אחד והעיר: 'אני מבין שאתה היית תלמיד אישי של הרב, לפי הבכי...' וגם ממנו שמע תשובה דומה: 'לא, אני לא זכיתי ללמוד ישירות אצל הרב,' וכך עבר בין האנשיםלבסוף, כנראה מישהו אמר לו שאני למדתי אצלו. הוא התקרב אלי ושאל: 'אתה הכרת את הרב?' עניתי לו 'כן, הייתי תלמיד שלו, פה, בישיבה בכפר הרא"ה'. 'אפשר לשאול אותך משהו?' המשיך. אמרתי: 'בבקשה.' 'תסביר לי. כל האנשים פה עומדים ובוכים כאילו שקרוב משפחה, ממש קרוב, נפטר להם, וכולם אומרים לי שלא הכירו את הרב אישית, שלא היו תלמידים ישירים שלו.    

 מה התופעה הזו?' 'אתה צריך להבין,' הסברתי. 'הרב שנפטר הוא היה יותר מרב. לא רק לאלה שלמדו אצלו ישירות, אלא של כולם. רב של דור שלם. הוא היה גם אבא של הדור הזה. כולם באמת מרגישים קרוב אליו כמו בנים, כמו ילדים. הרב נרי'ה היה אבא של דור שלם, דור הכיפות הסרוגות'."         

 

                                                                                               

כתבה: בתו, צילה בר-אלי