הדפסה
אישים -

הרב מאיר יהודה גץ

רב הכותל והמקומות הקדושים וראש ישיבת המקובלים 'בית אל'

 

 ישיבת המקובלים2 הרב גץ 2  הרב מאיר יהודה גץ

בהיות הרב בן 40 והוא יושב על כיסא רבנותו ביישוב כרם בן זמרה שבגליל, חשדו הרופאים כי התגלה גידול בראשו. לפני נסיעתו לטיפול רפואי בחו"ל, כתב הרב צוואה והפקידהּ בידי ידידו הטוב ממושב מירון השכן.

כאשר חזר ובסייעתא דשמיא התברר כי החשדות היו לשווא, נשכחה הצוואה מלבו ורק כשלוש שנים לאחר פטירתו, נתגלתה הצוואה בדרך מקרה על ידי בן הידיד, בעת שערך ניקיון בביתו לקראת הפסח. מתוכן חלקי של הצוואה ניתן להכיר את אישיותו המופלאה של הרב מאיר יהודה, שברבות הימים נקרא בפי כול "רב הכותל". וכך כתב:

 "אודה לה' בכל לבב אשר זיכני משחר ילדותי לחיות כיהודי.

זכיתי ללמוד תורה ודרך ארץ וזכיתי להקים בית נאמן בישראל.

זכיתי ללמוד וללמד כפי קטנות שכלי הדל.

והצצתי בכל מקצועות התורה בקדושה כפי קוטן הבנתי.

זכיתי לחיות באדמת קודשנו ולראות באתחלתא דגאולה בקום שלטון ישראל בארץ הקודש.

זכיתי להשכין שלום אמת בין אדם לחברו, בין יוצאי גלויות שונות, בין שבט לשבט, בין משפחה למשפחה.

זכיתי לֵהֲנות מיגיע כפַּי ולא לֵהנות מכתרהּ של תורה.

הימנעו תמיד מקטטות ומלפגוע בכבוד הזולת...

הַרבו שלום וידידות על כל צעד ושעל

קַבלו כל אדם בשמחה

הִמֲּנעו מלדבר לשון הרע חלילה ובִרחו ממושב לצים".

 

הרב מאיר יהודה גז (לימים גץ), נולד בט"ו באב תרפ"ד (1924) להוריו, הרב צמח גז ואמו שמחה-מסעודה גז, ממשפחתו של רבי חיים בן עטר, בעל פירוש "אור החיים" לתורה.

מאיר יהודה נולד במנזל, עיירה קטנה בצפון-מערב תוניסיה, השוכנת בלב כרמי זיתים ופרדסים.

הוריו נודעו כמכניסי אורחים. האב היה אוהב צדקה וחסד. מדי יום רביעי, רחש הבית בתכונה מיוחדת. מצרכי מזון בכמויות גדולות נרכּשו בכספי ר' צמח והם חולקו למשפחות הנזקקות. כך ספג מאיר יהודה, עוד בעודו ילד, ערכים יסודיים כאהבת הזולת, גמילות חסדים והכנסת אורחים.

עוד מילדותו ניחן מאיר יהודה בכישורים מרובים, בהבנה עמוקה ובלב טוב ומבין, הרוצה להיטיב עם הזולת. החל ללמוד גמרא בגיל צעיר מאוד. הרב פיטוסי, דיין בתוניס ולימים רבּהּ הראשי של צפת, סיפר שכבר בהיותו בן שש למד הרב גמרא והיה בקיא במסכתות שלמד.

בגיל 16, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, עברו על יהודי תוניסיה ובתוכם משפחת גץ ימי אימה ופחד, עם כיבוש תוניסיה על ידי הגרמנים ושותפיהם האיטלקים.

המלך התוניסאי, שבתחילה נטה חסד ליהודים, הפך את עורו בעקבות הלחץ הגרמני ושיתף פעולה ברדיפת היהודים בגזרות קשות, כאשר הצעירים שבהם, ובתוכם מאיר יהודה, נשלחו לעבודות כפייה במחנות עבודה.

לאחר תלאות רבות, השתחררה תוניסיה מעול הגרמנים. מאיר יהודה, שהספיק בינתיים לשאת את אסתר קרובת משפחתו הרחוקה לאישה, לקבל סמיכה לרבנות וללמוד משפטים, עבר לגור בעיר מגורי אשתו, שם התפרנס מעבודה בחנות ובזמנו הפנוי למד תורה ועסק בפעילות ציבורית וציונית.

בגיל 22 מוּנה הרב מאיר יהודה לרבּהּ של העיר 'סוק אל ארבע' שבצפון-מערב תוניסיה. שם פעל כרב, חזן, מוהל ושוחט. הרב ארגן את חיי הקהילה ובעיקר את בני הנוער והלהיבם לפעילות תורנית וציונית.

בשנת תש"ט עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

בתחילה שהה הרב בקריית שמואל שליד חיפה, אך שאיפתו הייתה לעבור למקום קרוב לקברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. ואכן, כאשר הגיעה אליו ההצעה להתמנות לרב ביישוב כרם בן זמרא שבמרום הגליל, ראה בכך התגשמות של חלום כפול - גם להיות חקלאי עובד אדמה העוסק בתורה וגם קרוב לרצונו הפנימי והאישי.

בואו של הרב למקום תרם רבות לתושבים. מיד עם בואו, חש במצב הפיזי והמורלי הירוד של המתיישבים. פועלו הראשון היה הקמת בית ספר יש מאין. בד בבד ליווה את העולים פיזית, עודדם, דאג למחסורם, קישר בינם ובין המוסדות וסייע להם להתגבּר על הקשיים. לא רחק היום והגיעו למושב קבוצות שונות של עולים מאיטליה, מלוב, מגרמניה, מפולין ומהונגריה.

יישוב זה היה יחידי אז - ואולי אף היום - המורכב מעולים מכל עדות ישראל. הרב ידע לדבּר עם כל עולה ועולה בשפתו ובכך הקל את קליטתם. טיפּל בכל התחומים: חינוך, ביטחון, כלכלה, ארגון דתי וחברתי ואף הקים בית כנסת בו התפללו כולם בנוסח אחיד.

יום אחד התגלה לרב שהמקום שבו שוכן המושב, הנו בסמוך למקום קבורתו של התנא רבי יוסי בן זמרה ועל כן הוחלט להסב את שם המושב ל'כרם בן זמרה'.

ביטוי נפלא לתקופת פעילותו של הרב מאיר יהודה ביישוב כרם בן זמרה, ניתן לראות בשיר שחיברה לכבודו בת המושב:

 "זה התחיל בשנות החמישים,

עת הגענו כעולים חדשים

למושב כרם בן זמרה,

שם נודענו לרב במהרה.

הוא היה האור בקצה המנהרה,

הוא האיר את החשֵׁכה,

ממראה פניו וזיו הדרו,

ידענו כולנו כי נצעד לאורו...

...בהביטי בפניו הקדושות,

חשתי קרני אור זוהרות,

הרב היה אבינו,

בני, בתי, כך פנה אלינו...

...ביתו היה פתוח לרווחה,

לכל אדם ומשפחה...

...שביל ארוך הוביל אל הבית,

משני צדדיו עצי זית,

בתוך הבית בית כנסת פרטי,

של גאון כה אמִתי...

...זה היה רבנו,

עטרת ראשנו".

וכך כותב בנו, נוריאל:

"גדלתי במושב כרם בן זמרה בגליל, על שם התנא רבי יוסי בן זמרה. גדלנו בבית מרוּוח, בית שכּל איש רעב ממנו יאכל וכל צמא ממנו ישתה. בית, שמידת הכנסת האורחים ואהבת הבריות הייתה נר לרגלו. בית, שבּוֹ בכל ליל שבת היו דולקים שבעה נרות ועל השולחן מונחות שתים-עשרה חלות. בית, שבקידוש ליל שבת כל ילד קיבל גביע מאבא, בית מלא שמחה.

"מציאות מרוממת זו, הייתה יכולה להימשך. אך לצערינו ולכאבנו הגדול, נפל אסון במשפחתנו, כאשר אחינו הקדוש, אבנר שמעון הי"ד, נפל על משמרתו במלחמת ששת הימים, בעת הקרב הקשה על שחרור ירושלים וכיבוש הכותל המערבי.

"בעקבות זאת עזבנו את המשק ועברנו לגור בירושלים, מתוך חינוך ואמונה בבורא עולם, שזו גזרה משמים ובכוחה של עיר הקודש נתגבר על כאבנו.

לאחר תקופה קצרה, ביום שישי ט' תמוז תשכ"ח, התמנה אבא לתפקיד רב הכותל והמקומות הקדושים. עשרים ושמונה שנים כיהן אבא כרב הכותל וכל אותן השנים כתב יומן, המתפרשׂ על שנים-עשר כרכים עבי-כרס, המלַווים יום-יום ושעה-שעה את סיפורו של הכותל.

עיקר עיסוקו של אבי היה הכותל, אך כל כמיהתו הייתה לבניין המקדש. את חפירות הכותל כיוון למקום שממנו ניתן יהיה להיכנס אל מתחת להר הבית ולחפש את כלי המקדש. הוא למד שנים על פי המקורות את מבנה המקדש ולמקום זה הגיע בחפירות הכותל.

"בכל לילה בתיקון חצות, היה בוכה מול קודש הקודשים על חורבן בית המקדש, שׂק ואפר לראשו. אבא מיעט בשינה. מתוך עשרים וארבע שעות, ישן כחמש שעות ולא רצוף. כל לילה בשעה אחת-עשרה ושלושים, סדרן הכותל היה מצלצל לביתנו להעיר אותו, כדי לומר תיקון חצות מול קודש הקודשים.

"בהיותי ילד, כאב לי שאבי לא ישן מספיק. לילה אחד, בחזרתנו בשעה מאוחרת מאירוע משפחתי, החלטתי לנתק את הטלפון כדי שהסדרן לא יעיר אותו, אבל אבא התעורר בזמן שהיה צריך לקום. נטלה הייתה תמיד מונחת למרגלות מיטתו. בעיניים עצומות נטל יד ועוד יד. קם וירד להתפלל בכותל. תמונה זו חקוקה בזיכרוני על מסירותו והתמדתו להתפלל על הגאולה, כשליחם של עם ישראל כולו.

"אבא רצה מאוד לגלות את כלי המקדש. בתיאום עם שרים בממשלת ישראל, חפר לכיווּן הר הבית לגלותם. הערבים גילו זאת והחלה מהומה רבה, שסיכנה את חייו ממש. ממשלת ישראל התחייבה לסגור מקום זה. כך כותב אבי ביומנו:

"בתיקון חצות הרגשתי קִרבה לאבותי, בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית א-לוקינו בשעת החורבן. קול הלמות פטישיהם של הערבים בתוך המנהרה הסותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר. קול הצעקה שלהם, היה כמדקרת חרב בלבי הפצוע. בכל חריפות יצאה מפי הזעקה:  'א-לקים באו גויים בנחלתך, טִמאו את היכל קָדשך'."

בד בבד עם תפקידו כרב הכותל המערבי, כיהן הרב גץ כמגיד שיעור בישיבת המקובלים "בית אל" שבירושלים, ליד מורו ורבו הרב עובדיה הדאיה.

לאחר פטירתו של הרב הדאיה ובעקבות התמוטטות חלק מקיר בניין הישיבה, הופסקו הלימודים הסדירים. ביום כ"ד בשבט תשל"ד, יום הזיכרון לרב עובדיה הדאיה, חודשו הלימודים בראשות הרב גץ בתוככי הישיבה, והתווספה חוליה חדשה לשלשלת הזהב.

הרב מאיר יהודה גץ נפטר ביום א', כ"ג באלול תשנ"ה.

אלפי יהודים ליווּהו באישון לילה למנוחת עולמים. ספרדים ואשכנזים, חרדים ודתיים לאומיים וחילוניים. כולם הלכו אחר מיטתו של הרב אל עבר הר הזיתים.בשעת חצות, שעה שבּהּ נהג הרב להתייחד עם קונו, חזר גופו לצור מחצבתו ועלתה נשמתו למרומים לפני כיסא הכבוד.

                                                                                    כתב: בנו, נוריאל גץ