הדפסה
אישים -

הרב ישראל הס

רב הקמפוס - אוניברסיטת בר אילן

img073 hes  הרב ישראל הס

בפתיחה של הרב ישראל הס לספרו הראשון והמפורסם, "אמונות", מבאר הרב: "תפקידו של כל יהודי" – "למצוא פנסים שאינם דולקים עדיין ולהאירם, גם אם לא נתבקש לכך... זו מהותה של אהבת ישראל. ספר "אמונות" מבקש להיות 'פנסאי' המעורר את קדושת הנשמה האלוקית." נראה שדברים אלו נוכל לומר על כל מסכת חייו של הרב הס בעצמו, שהיה 'פנסאי' גדול והצליח לגרש הרבה מן החושך, ולהדליק פנסים רבים, על ידי אישיותו המיוחדת שהקרינה אור על כל סביבתו.

הרב ישראל הס נולד בכ"ג בניסן תרצ"ה, בקריית מוצקין שעל יד חיפה. הוריו, דוד וצילה, עלו מגרמניה שנה קודם, בערב פסח תרצ"ד.

הוריו חלמו על הקמת שכונה דתית. וכך, עם עוד כמה משפחות, היו ממייסדי קריית-שמואל, שעל יד חיפה. אביו עבד כרואה חשבון, והיה פעיל ציבורי למען הקהילה והמדינה.

על ספר "חיי הרמב"ם" כתב אביו: "חיי הנשר הגדול - סמל לשאיפת חיי: שאתה ישראל בני, תזכה ותלך בדרך של גדולי התורה".

אבא למד במדרשיית נעם בפרדס חנה. עם סיום לימודי התיכון, רצה לטעום יותר מעולמה של תורה ועבר ל'ישיבת הדרום' ברחובות. לאחר ההיכרות הראשונית עם הישיבה, החליט להישאר. באותה תקופה בחורים מעטים הקדישו את כל זמנם ללימוד התורה בישיבות, והוא היה מהראשונים שחשקה נפשו בדרך זו של התמסרות לעולם התורה. שם למד תורה בהתמדה ובהעמקה, מפיהם של הרב בר-שאול והרב מלצר, והיה מן התלמידים המצטיינים.

בהמשך עלה לירושלים ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'. שם ינק את תורת מרן הרב קוק זצ"ל מפי בנו יחידו ראש הישיבה הרב צבי יהודה, כארבע שנים. היו אלו השנים הראשונות ש'מרכז הרב' התחדשה בכוחות רעננים, של צברים, בוגרי ישיבות תיכוניות.

בגיל 22 שנת תשי"ז נשא לאישה את אסתר לבית עטיה בִּתו של הרב מרדכי עטיה, מחָלֶבּ שבסוריה.

באותן שנים התוודע אבא לחסידות חב"ד, עסק בתורתה, ובמשך שנים היה בקשר מכתבים עם הרבי מליובאוויטש. מאז התפלל כל חייו בנוסח חב"ד ונהג במנהגים רבים כמוֹתם. הייתה זו השלמה לתורת הרב קוק.

בשנת תשכ"א, בהיותו בן 26, קיבל את סמיכתו לרבנות. במכתב ההמלצה, כתב עליו הרב נתן רענן, מראשי ישיבת מרכז הרב: "הנהו מצוין כאחד הגדולים, בהלכה ובאגדה".

מורו ורבו הרב בר-שאול, רבּהּ של רחובות, העיד עליו ב'תעודת הסמיכה': "בעונג רב הנני בזה להגיד שבחו של ידידי היקר הרב רבי ישראל הס שליט"א, שהוא מתלמידיה המצוינים של ישיבת הדרום... ושקידתו כי רבה היא עמדה לו יחד עם כשרונותיו העשירים לגדול בתורה בחריפות ובקיאות, וזכה והגיע להוראה..."

והרב סוקולובר, רבּהּ של רעננה, כתב: "...הכרתיו מקרוב לאיש אשר רוח בו, מלא וגדוש בחריפות ובקיאות בחדרי התורה, וידיו רב לו במלחמתה של תורה בשכל זך וישר. במיוחד הוא מומחה ומנוסה לחנך הדור הצעיר בצדק ומישרים, ביראה הקודמת לחכמה..."

קודם לכן, בגיל 24 (!), נענה הרב הס לקריאתו של הרב נריה (ראש ישיבת כפר הרֹא"ה, אם ישיבות בנ"ע), לפתוח ישיבה תיכונית ברעננה. הוא עבר עם משפחתו למושבה רעננה, עמל רבות בהקמתה ובפיתוחה של הישיבה, ועמד בראשה 15 שנה. הישיבה הייתה כל חייו, ואליה התמסר בכל מאודו ונפשו, כשכּל ענייני הישיבה על כתפיו. תלמידיו הרבים מאותה תקופה עדיין זוכרים את סגנונו המיוחד בהנהגת הישיבה, ביד רמה, ואת יחסו האישי והמסור לכל תלמיד ותלמיד. הרב עודד מאוד את תלמידיו להמשיך את לימודיהם בישיבות גבוהות, ודאג אישית למצבם והתאקלמותם הטובה של הבוגרים באותם מקומות. פעם שהה כמה ימים(!) בישיבה כזו עד שראה שהסתדרו כל הדברים לשביעות רצונו. הישיבה בראשותו הקרינה על סביבתה, כשתלמידי הישיבה השתתפו באירועים ציבוריים שונים.

לאחר מלחמת ששת הימים, בעת הדיון הציבורי הסוער על עתיד שטחי הארץ ששוחררו, החדיר בתלמידיו את ההכרה שעם ישראל שב לנחלת אבות שלא על מנת לעזבה.

הרב דאג מאוד לכבודה של הרבנות בעיר. בלילות שבת שלח קבוצת תלמידים לביתו של הרב סוקולובר לשמוע מפיו דברי תורה. באופן קבוע השתתפה כל הישיבה ב'דרשת שבת הגדול' בעיר, להדגיש ולהראות את כבוד הרבנות, שגם החֶברֶ'ה הצעירים מכבדים את הרבנים.

לנער אחד בישיבה שאהב מאוד לשחק, והתקשה לשבת וללמוד, יעץ הרב: "טוב מאוד, תמשיך לשחק. אבל אני מבקש ממך, שעה אחת ביום תתפוס את עצמך, ותשב ללמוד ברצינות. באותה שעה תשכח את הכדור, ותתרכז כולך בגמרא". ואכן כך עשה אותו נער, וגם לאחר שנים רבות זכר לטובה את אותה שעת לימוד. לימים צמח אותו תלמיד ונהיה רב.

באחת השיחות האישיות עם הלל אונסדופר, תלמיד בישיבה, שכעבור שמונה שנים במלחמת יום הכיפורים, התפרסם בהליכתו לשבי במצרים ממוצב המזח בסיני, כשספר תורה חבוק בזרועותיו, על חשיבות התרומה לכלל, ביאר לו הרב את השיטה היהודית המיוחדת ביחסי הפרט והכלל, באמצעות דוגמה נפלאה מעולמו הקרוב של הנער: "הרי מכיר אתה את משחק הפאזל. כשאתה לוקח פרט, פיסת קרטון, אינך יודע מהי. אין לה כל משמעות. אבל כשהפרט הזה משתבץ בפאזל הכללי, אז הוא מקבל משמעות. מהי המסקנה? כשהפרט עומד בפני עצמו ואינו קשור לכלל, אין לו משמעות וערך. אבל כשהפרט משתבץ בכלל, כל חלק קטן חשוב מאוד." לימים נהרג הרב הלל בתאונת דרכים בהיותו בדרכו למסירת שיעור ליד זיכרון יעקב.

באותן השנים הרב היה מעוֹרה גם בענייני המושבה רעננה, והקדיש מזמנו לתפקיד יו"ר ועדת החינוך.

בשנת תשל"ג מונה הרב ל'רב הקמפוס' באוניברסיטת בר-אילן, שברמת גן, תפקיד אותו מילא במשך שמונה שנים. המשפחה עברה לגור ב'שיכון המרצים' שבתוך הקמפוס, כך שיוכל הרב לחוש מקרוב את צורכי הסטודנטים. ואכן באוניברסיטה היה הרב אוזן קשבת לסטודנטים, על ידי שיחות אישיות בלשכתו ובביתו, הרצאות ושיעורים רבים ומגוונים בגמרא בהלכה ובאמונה.

ערך חופות, ניהל את בית הכנסת בקמפוס, דאג לכשרות המזון באוניברסיטה, ענה על שאלות הלכה הנוגעות לעולמם של הסטודנטים ובכל נושא שנדרש אליו. טיפל בבעיות הלכתיות שהתעוררו בפקולטות, וייעץ גם לחברי הסגל האקדמי.

הרב סלל ויצר בדרכו הייחודית את תפקיד 'רב הקמפוס', הואיל והוא היה הראשון בארץ שהיה בתפקיד כזה באוניברסיטה. בשנים אלו גם למד בעצמו באוניברסיטה, וקיבל תואר שני בתלמוד.

הרב היה שותף להקמתה של המדרשה לבנות בתוך האוניברסיטה, וכמובן גם לימד בה. כן פתח את 'מכון ש"י' להפצת לימודי היהדות, לבתי ספר וקבוצות שונות.

באותן שנים החל הרב בהפצת מעיינותיו גם בכתב, והוציא לאור בשנת תשל"ז את גיליונות "אמונות", בענייני תורה ואמונה במשך שלוש שנים.חוברות אלו נקבצו לספרי "אמונות", שהיו מיועדים לסטודנטים ולכלל הציבור.

כאן התגלה כשרונו המופלא בכתיבתו המיוחדת.כשהחידוש הוא – דיבור בענייני אמונה עמוקים בשפה קולחת ובהירה, בשפת בן הדור ובדרך החשיבה הצברית. רבים זוכרים לטובה את "אמונות", שלעתים היה המפגש הראשוני שלהם עם לבטי האמונה, באופן מעניין ובהיר.

באותן שנים נתן הרב הרצאות גם באוניברסיטאות אחרות, במכון מאיר, בבתי ספר תיכוניים, במחנות צבא, ובמוסדות רבים אחרים. כן השתתף בעימותים פומביים עם אישים רבים ועם חברי כנסת מהשמאל.

בשנת תשמ"ג עלתה המשפחה להתגורר בעיר הקודש ירושלים. הרב היה שותף לייסודה ולעיצוב אופייה של מכללת 'אורות ישראל', מכללה אקדמית לחינוך, ללימודי בנות, והיה לאחד המרצים הבכירים בה, בענייני תושב"ע ומחשבת ישראל. במשך השנים מונה  לרב המכללה.

העיד עליו אחד מחבריו המרצים במכללה: "ר' ישראל פנה אל כל יחיד ויחיד בייחודו. הוא היה מומחה בחשיפת הייחוד, העצמיות, של כל תלמיד ותלמידה. דרכו החינוכית נתייחדה בשאיפה לפיתוח עצמיותו של כל אחד בהתאם לכוחותיו המיוחדים וכשרונותיו הייחודיים. על ר' ישראל יכול היה כל תלמיד ותלמידה לומר "בשבילי נברא הרב הס"."

באחת השנים, כשנבצר ממנו להגיע למכללה, בעקבות התקף לב וניתוח, לא רצה הרב לוותר על הקורס, ועמל מאוד בכתיבת חוברות, בהן כתב את כל לימודי הקורס. את החוברות כתב בלשונו המדוברת, בצירוף ההומור המיוחד שלו, כאילו הוא עומד בפני קבוצת הבנות ומלמד אותן אישית.

בסיום החוברת כתב: "זהו. הקורס נגמר, להתראות בשנה הבאה. ולמסיימות - כל הטוב וההצלחה, באמת מקרב לב אוהב. החומר לבחינה - כל מה שלמדנו בשיעורים שבעל פה ובכתב. בהנאה ובהצלחה רבה, שֶלָךְ ואתךְ, ישראל".

סיומת לחוברת אחרת: "עכשיו תפתחי, דברים כ"ה/ג'. פתחת. נקרא יחד... והכול ברור, וממש מפליא, 'מגניב'. זהו, היה נחמד לבלות שנה אתך יחד עם המהר"ל. מקווה שמהיום יש לך חשק ללמוד עוד ועוד במהר"ל, ומאחל לך הצלחה במימוש הרצון הכֵּיפי הזה. הצלחה גם בבחינה... הצלחה בכול. למסיימות המכללה - כפל הצלחה בחיים ובהוראה, ולאחרות - להתראות בקרוב. שֶלָךְ ואתךְ, ישראל".

קשר הדוק ומיוחד היה לרב הס במשך תקופה ארוכה עם הקהילה באילת, לשם נסע בקביעות – אחת לשלושה שבועות – לשיעורי תורה, כשבדרך כלל אחריהם נמשכו שיחות והתייעצויות אישיות ארוכות אל תוך הלילה. השיעורים התקיימו ב'מכון מאיר' שבעיר, שהרב היה ממייסדיו. הרב השתדל להוסיף את אור התורה והאמונה גם מעבר ל'מכון', והעביר לעתים שיחות לגננות בעיר, וכן הרצאות במושבים בסביבת אילת.

על היחס הלבבי והמיוחד ההדדי של הרב לקהילת אילת, ושל הקהילה אליו, שומעים אנו מדבריו היוצאים מלבו בפתח ספרו 'בפקודה אלוקית', ספר שהקדיש להם באהבה. וכך כתב, תחת הכותרת 'מכל הלב': "...ידידות אמת של שנים קושרת את לבי עם לב אנשי אילת היקרים, מתוך שהרבה קיבלתי מהם ומעט גם תרמתי להם. סיבב ה' שבמהלך אחד השיעורים השנה (=תשנ"ג) לקיתי בליבי, ואושפזתי שם למרות העדר מחלקה לטיפול בלב. גם היום גדולה התרגשותי והכרת טובתי ותודתי לאהבה הבלתי נגמרת שהרעיפו עלי הידידים שם, עם אברכי הכולל ונשותיהם, ללא הפסק. מנייני התפילות קריאות המגילה וסעודות הפורים שערכנו שם לשמחת לבם ורפואתם של שאר החולים, ממלאים את לבי רגשי הוקרה. בקידוש של תפילות שבת, תוך תחינה לזכות לחיים, אמרתי בלבי שכאות הוקרה ותודה אכתוב בסייעתא דשמיא ספר לזכותם ולזיכויָם, וכך הבטחתי להם...". אך טבעי היה שלאחר מותו של הרב, אולפנה לבנות שהוקמה בעיר נקראה על שמו - "תהילת ישראל".

מספרת רונית, תושבת אילת: פעם רציתי להקים ספרייה תורנית באילת, לזכר אמי ז"ל, והרב עזר לי מאוד באופן אישי בכל השלבּים של הקמת הספרייה. נסענו יחד לבני ברק. הרב עזר לי בקניית הספרים. אחר כך ישב אתי למיין אותם, לפי נושאים וגילאים שונים וכד'. וכתב בעצמו בכל ספר את נושא הספר וכו'. כן, הייתה תקופה שכתבתי בעיתון המקומי על ענייני יהדות. הרב תמיד עבר על הדברים, הוסיף תיקן וכו', ואכן אנשים פנו אלי בעקבות הדברים שהיו חדשים בעיר.

מדי פעם היו גם שבתות לחילוניים, שהשתתף בהם הרב עם הרבנית. אנשים לראשונה שמעו על נטילת ידיים ו'המוציא' וכד', ונהנו מאוד מדברי התורה, זמירות השבת, ותמיד ביקשו שיהיו עוד שבתות כאלו.

באותה תקופה, בעקבות ההרצאות והשיחות, הייתה תופעה מצויה של 'חזרה בתשובה', גם אני בעצמי חזרתי אז בתשובה. אני מכירה הרבה משפחות שממש שינו לגמרי את אורח חייהן, ומדקדקות היום בכל המצוות.

למרות עיסוקיו הרבים ופעילותו הענפה למען הכלל, התמסר אבא גם למשפחתו.

יחד עם סדר יומו העמוס, של הרצאות ושיעורים קבועים ומזדמנים, הקפיד הרב לשמור על סדרי לימוד קבועים לעצמו. ביניהם, הייתה לו קביעות במשנה, וכן למד בהתמדה את הגמרא של 'הדף היומי', במשך שני מחזורים. למרות התגברות המחלה, שפקדה את אבינו וחולשתו הגדולה, לא ויתר הרב על אורח החיים הרגיל שלו, הגדוש בפעילויות לימוד, נסיעות להרצאות ופגישות אישיות.

 הרב נפטר בגיל 62, בכ"ה באלול תשנ"ז. הוא החזיר את נשמתו לבוראו ברגעים האחרונים של שבת קודש האחרונה של השנה, שבת 'ניצבים וילך', פרשה העוסקת בענייני התשובה והגאולה, שהיו תמצית חייו.

                                                                                                                        כתב: בנו, יאיר הס                       

                                                                                                                                    קדומים