הדפסה
אישים -

הרב יצחק ידידיה פרנקל

הרב הראשי לתל אביב

יוזם אירועי ההקפות השניות

 פורטרט 2  הרב יצחק ידידיה פרנקל

הרב יצחק ידידיה פרנקל, נולד בכ"ו בתשרי תרע"ד (1913) בלינטשיץ, פולין, לאביו הרב אהרן פרנקל, מחשובי הרבנים בפולין ולימים – רב בית הכנסת "אור תורה" וראש מחלקת הכשרות ברבנות הראשית לתל אביב יפו.

בגיל שלוש-עשרה, לאחר שכל המלמדים שהעמיד לו אביו הרגישו כי מיצו את כל מה שהיה ביכולתם להעניק לו, נשלח יצחק ידידיה ללמוד בוורשה, ב'מתיבתא' של רבי מנחם זמבה, שנוסדה על ידי האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי בעל ה'אמרי אמת'.

מפגשו הראשון עם רבי מנחם זמבה, מעיד כי בקיאותו בלטה לכל עין. כשנכנס בשערי הישיבה, פנה אליו רבי מנדל הופר, מנהל הישיבה, בירכוֹ והתעניין למקום שממנו בא. כשהשיב לו כי בא מלינטשיץ, שאל אותו הרב הופר אם יש לו איזה מכתב המלצה. ענה לו יצחק ידידיה: "לא. אין לי המלצות. הנני אומר כעקביא בן מהללאל לבנו: 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך'. זוהי ההמלצה שהבאתי אתי."

באותו רגע נשמע קולו של אחד הנוכחים ששאל: "ומניין אתה מכיר את עקביא בן מהללאל?" התלמיד הצעיר הפנה אליו את מבטו והחל לפרט את כל המקומות בש"ס, שבהם נזכר שמו של עקביא בן מהללאל. למִשמע התשובה, הציג השואל את עצמו כרבי מנחם זמבה, אמר לו את כתובתו ושייכּנס אליו בשעות הערב וכך נקשרו השניים, כשהרב זמבה מטיל על יצחק ידידיה לערוך את כתביו התורניים.

בגיל שמונה-עשרה, הוסמך לרבנות על ידי רבו הרב זמבה וכן מרבי שלמה דוד כהנא והאדמו"ר מאיר יחיאל מאוסטרובצה.

בשנת תרצ"ב (1932) והוא בן 18, נשא לאישה את חנה לאה ברנד. באותה שנה מוּנה לרב הקהילה בריפין שבפולין.

הרב פרנקל העיד על עצמו בזכרונותיו, כי הדרך שהתווה לו כרב קהילה ואף כשישב במרום כיסא הרבנות של תל אביב, הייתה דרך הטיפול בפרט וכך נהג כל חייו כמורה הלכה.        

 "כבר אז אמר לי לבי, שהדרך להשפעה על העדה, בעניינים שבין אדם למקום, מובילה דרך הטיפול בין אדם לחברו. ישיבה על כיסא רם ונישא תשאיר את הרב מנותק מצאן מרעיתו. עם כניסתי לתפקיד, נתתי דעתי לבני השכבות החלשות והעניות. 'עמך'. וכי מה אני הייתי? לא 'עמך'?! יש לקיים: 'וירד משה מן ההר אל העם'. רב בישראל, מן הדין שיהא בבחינת אבא ולאבא באים על כל כאב ראש, כבד או קל. לא הפנים החמורות והתקיפות מעוררים את האהבה לנושאי דגל התורה, אלא הפשטות והענווה. לא נִקנה את לב העם הזה אלא בחסד ורחמים. זו הייתה אמונתי כבר בתחילת דרכי והיא הִנחֲתה אותי גם לעבר מחפשי הדרך שמצוקתם הנפשית העיקה עליהם, להאיר לכולם פנים."

 הרצון לעלות לארץ ישראל פיעמה בליבו של הרב פרנקל זמן רב, אולם ההחלטה על כך נפלה בליל הסדר של שנת תרצ"ג. הרב ובני משפחתו הגיעו לפסקה 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל'. מספר הרב:

"חזרתי בהתלהבות קודש על המילים המעוררות הללו ובפנייה אל המסובין אמרתי בהתרגשות: למה אנו מחכים בהגשמת המשאלה הזו? וכי לא בנו וברצוננו תלוי הדבר להיות בארץ ישראל? השאלה לא הרפתה ממני לאורך כל ה'סדר'. ויתרה מזו, כל אותו ליל שימורים לא עצמתי עין ומוחי עבד על ניסוח המכתב שאפנה אל המשרד הארץ ישראלי בוורשה, שבידו היה המפתח לאישור הסרטיפיקט לעלייה לארץ ישראל. כך בפשטות, לעלות לארץ ישראל. הרעיון נשמע בתנאים של אז, נואל ונועז, כמו 'על מנת שתעלה לרקיע'."

בחלוף החג הראשון, התיר הרב לעצמו לשגר את המכתב בחול המועד, היות וראה בכך "דבר האבד". כעבור זמן קצר, ביקר הרב פרנקל אצל האדמו"ר מגור, ה'אמרי אמת' ונתן בידו 'קוויטל' (פתקה) ובו כתב בפשטות: "רוצה אני לעלות לארץ ישראל." הרב עיין בפתק ואמר: "זוהי מחשבה ישרה. ארץ ישראל זקוקה לאברכים כמוך." ואז הפנה האדמו"ר את מבטו אל משמשו והורה לו: "תואיל להזכירני לדאוג לכך שהרב יצחק ידידיה ייכּלל ברשימת הסרטיפיקטים." ההשתדלות של האדמו"ר מגור עשתה את שלה. סיפר הרב פרנקל:

 

"בשבת 'נחמו' אחרי הצהריים, נכנס הדוור הגוי ובידו גלויה. שאלתי את הרבנית מה הביא הדוור? גלויה, ענתה הרבנית. קראתי בה שורה אחת: 'אוּשר לך סרטיפיקט לעלות לארץ ישראל'. אמרתי לרבנית: 'איזו גלויה??' דבר של שגרה?? והרי זה משנה את כל סדרי חיינו ואת כל חלומותינו! נאמר שלום לגולה ונבנה את חיינו בארץ ישראל! שנֵינו היינו צעירים למדי ושגִינו בחלומות. הנה הסגרתי לה את הסוד שקינן בי במשך חודשים רבים כל כך. כאשת ברית נאמנה, לא היססה ולא עִרעֲרה ולא הִרהֲרה, אלא בעצה אחת אתי הסכימה בשמחה ליעד הבא בחיינו. 'לכתֵך אחרַי במדבר בארץ לא זרועה'."

מהרגע שנתגלה הסוד, עמד הרב בלחצים וניסיונות רבים מצד הוריו וקהילתו, שהתנגדו למהלך. "עד שהגעת לכך, וכבר אתה ממהר לוותר בנקל על מעמד שכזה. מה תעשה בארץ ישראל? תאכל חול? רבנים חסרים שם? יש להם מה לאכול? זה מעשה של חוסר דעת." גם בני קהילתו ניסו את השפעתם באמרם: "בחרנו רב צעיר, מתוך מחשבה שינהיג אותנו כ-50-40 שנה ומיד אחרי שנה אתה עוזב אותנו?"

למרות המאמצים להניאו מדעתו, המשיך הרב בסידורי העלייה, עד שבראש חודש שבט תרצ"ה (1935), עלה הרב על האנייה, שהובילה אותו ואת משפחתו לארץ ישראל. סיפר הרב:

"האווירה על סיפון האנייה, הייתה מאוד משפחתית. אני עובר לפני התיבה בתפילת קבלת שבת וכולנו נישאים על גלים של ערגה. המילים 'התנערי מעפר, קומי, לִבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי' קיבלו ממשות חיה. ...שלחתי לבית הורַי מהאנייה גלויה ובה כתבתי: 'אנו כל כך מאושרים, שהעט אינה מסוגלת לתאר זאת. השם יתברך יעזרכם, שגם אתם תזכו לכך בקרוב'."

 אכן, הבלתי ייאומן קרה ולמרות ההתנגדות הראשונית, הצליח הרב, שנה מאוחר יותר, להעלות את הוריו ואת סבו וסבתו לארץ ישראל ולהצילם מאש המרצחים, שכּילו את מרבית יהדות אירופה תקופה קצרה מאוחר יותר.

כשהגיע הרב פרנקל עם בני ביתו אל חופי תל אביב-יפו, סר אל ביתו של הראי"ה קוק, שם קיבל ממנו מכתב המלצה חם.

לאחר סיורים בירושלים ובחיפה, החליט לקבוע את מקומו בשכונת פלורנטין, שבּהּ כיהן לימים כרב השכונה. מצויד במכתבי המלצה נוספים, תר הרב פרנקל אחר פרנסה ונוכח לדעת, כפי שהגדיר לימים, כי "היה להם ערך מוזיאוני בלבד...קליטת עלייה לא הייתה הצד החזק בציבוריות שלנו מאז ומעולם. אם לא היית מוכשר לקלוט את עצמך, לא היה מי שיעשה זאת עבורך."

באין פרנסה אחרת, הלך רבה של ריפין, רב קהילה ששלט בש"ס ובפוסקים, ללמד תינוקות של בית רבן. את עבודתו זו הסתיר מעיני הוריו, כדי שלא יצטערו, ועדיין הייתה פרנסתו בדוחק. תלמידיו סיפרו לימים, כי ידע להחיות את הגמרא בצורה כזו, שידיעות אלו נחרטו בהם לתמיד.

אזור מגוריו של הרב פרנקל ביפו-דרום תל אביב, היה מקום אסטרטגי שבּוֹ הִרבּוּ לפעול שלש המחתרות (ההגנה, אצ"ל, לח"י) כנגד הערבים וכנגד שלטון המנדט. בזכות המעמד שקנה לו, שימש הרב פרנקל כדמות ייצוגית ולכן יכול היה לסייע רבות ללוחמי מחתרות אלו. הוא סייע לעצורים הצעירים ולבני משפחותיהם בצרכים פיזיים ורוחניים, בכל מה שהיה יכול, בצורה חוקית יותר או חוקית פחות לאותם ימים.

בכיבוש שכונת מנשיה ביפו על ידי ההגנה והאצ"ל, תיווך הרב פרנקל והביא לפשרה בין המחתרות שהגיעו לוויכוחים ביניהן בעיצומה של הלחימה.

כן לאחר הטבעת אניית הנשק של האצ"ל 'אלטלנה' הרגיע את הרוחות ומנע בכל כוחו מלחמת אחים.

לאחר קום המדינה, היה הרב פרנקל אולי היחידי שקיבל את אות יקיר ההגנה, יקיר האצ"ל ויקיר הלח"י - מכל מחתרת בנפרד.

הרב פרנקל, כנאמן לתפקידו של רב קהילה ולימים כרב העיר תל אביב משנת תשל"ג (1973), לא נרתע מלעסוק בסוגיות קטנות כגדולות. האמירה 'נלך לרב פרנקל' הייתה נפוצה בתל אביב כל ימי שבתו על כס הרבנות בשכונה ובעיר.

הרב פרנקל כיתת רגליו ברחובות המלוכלכים של 'שוק הכרמל' כדי לפסוק לשוחטים בשוק וכן התיר עגונות שהגיעו ממחנות ההשמדה. לרגע ישב בבית הדין ודן בדיני גִטין של זוגות צעירים ורגע אחר כך טיפּל בפיצוץ צינור של יהודי בחצות הלילה שפנה אליו בבקשת עזרה כי כל ביתו מוצף מים, כפי שסיפר בנו, הרב שמעון פרנקל, שאמר לו אביו: "אם יהודי בא לרב, סימן שהוא חושב שהרב יכול לעשות זאת ואל לנו לאכזבו."

עם קום המדינה, היה הרב פרנקל בין הרבנים שהבטיחו את תשתית שמירת השבת והכשרות בצבא ההגנה לישראל המתהווה.

הרבנות הצבאית עוד לא הוקמה והגוף נקרא אז 'השירות הדתי'. עם רבנים נוספים דאג הרב פרנקל להעביר קורסים לטבחים ומשגיחי כשרות, לגייס כספים דרך קשריו החברתיים לשם קניית פתילות, פלטות שבת ואלפי ספרי תנ"ך וכן גיבוש הלכות צבא ותשובות על מאות שאלות שזרמו אליו מהשטח.

הרב היה יוזם 'ההקפות השניות' בארץ ישראל בשנות השלושים המאוחרות, מנהג שהלך והתפשט בכל קהילות ישראל, לערוך הקפות במוצאי שמחת תורה. בתחילה, עלה הרעיון אצל הרב לאחר שראה את מציאות החיים הקשה והענייה בשכונות בדרום תל אביב שעליהן הופקד כרב והחליט 'להמתיק' אותה, עם שמחת התורה לכל התושבים.

עם השנים פשטה השמועה על 'ההקפות של הרב פרנקל' ואלפים רבים מבּני כל העדות הגיעו לחגיגת ההקפות. והוסיף הרב כי מאז מלחמת העולם השנייה ההקפות השניות יהוו לנשיאת זכר יהדות אירופה.

בשנת חייו האחרונה, נבחר כ'אזרח כבוד' של העיר תל אביב. הרב יצחק ידידיה פרנקל נפטר ממחלה בד' באלול תשמ"ו (1986) ונטמן בבית העלמין בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. על מצבתו נכתב הפסוק מספר מלאכי (ב, ו): "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".

חתנו, הרב הראשי לישראל ורבּהּ של תל אביב-יפו, הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א, כתב לאחר פטירתו על יחסו האוהב והמיוחד של הרב פרנקל לארץ ישראל:

 "אהבת ארץ ישראל שבּוֹ, מן המפורסמות זה יובל שנים. הוא דחה מכול וכול הצעות שהוצעו לצאצאיו לשמש ברבנות חו"ל אפילו לתקופה מוגבלת. הוא דחה על הסף הצעות שידוכין, כאשר חשד כי נכד שלו יידרש לעזוב את הארץ עקב הנישואין. הוא עבר את נתיב הייסורים של בניין הארץ בשבתו על הגבול בין יפו העוינת לתל אביב שלו ואף בסכנות מלחמת הקוממיות לא הסכים לעזוב לשעה קלה. אהבתו לשכונות הדרום בתל אביב, הייתה חלק בלתי נפרד מאהבת ארץ ישראל שבּוֹ. כמו את התורה שרכש בנעוריו בפולין, כך את ארץ ישראל קנה הרב פרנקל זצ"ל בייסורים רבים..."

 

                                                                                                כתב: בנו, הרב שמעון פרנקל                                                                                                                     תל אביב