הדפסה
אישים -

הרב יוסף קאפח

חתני פרס ישראל

גדול מפרשי הרמב"ם בדורנו

 תמונה 1  הרב יוסף קאפח

סבא, הרב יוסף קאפח, נולד בצנעא בירת תימן, נצר לשושלת מפוארת של דיינים ורבנים. בגיל צעיר התייתם משני הוריו, וגדל בבית סבו הגאון, רבּהּ הראשי של תימן.

כבר בילדותו ניכרו בו התמדה יוצאת דופן, תפיסה מהירה וזיכרון בלתי רגיל. אלה לא עזָבוהו עד לסוף ימיו. סיפר  לי יהודי ישיש מבני ברק,  שהוא וסבא היו בחבורת ילדים ששיחקה תמיד ביחד, אבל אף אחד לא נשתווה לסבא בשובבוּת. פעם אחת הלכה חבורת הילדים אחרי הסבא הישיש, הרב יחיא קאפח, ושמעה את אחד התלמידים שואל אותו: מורי, מה יהיה אחריך? מי ינהיג אותנו? מי יפסוק לנו?

"יוסף," ענה לו מורי הישיש קצרות.

מאז אותו יום, סיפר לי האיש, השתנה סבך. הפסיק להשתובב, ירדה עליו רצינות, והוא השקיע זמן רב בלימוד תורה.

באיזה גיל היה סבא? שאלתי.

בגיל שש, ענה לי.

 

בן עשרים ושש עלה סבא ארצה עם בני משפחתו, למד תחילה בישיבת "מרכז הרב" והיה משומעי לקחם של הגרי"מ חרל"פ והרב "הנזיר" הרב דוד כהן, ולאחר מכן, בעידודו של הרב הראשי הגרא"י הרצוג, עבר למכון הרי פישל, ללמודי דיינות.

כרבני תימן בכל הדורות, ראה ברמב"ם את מורו ורבו, ומשנת הרמב"ם על כל חלקיה, הלכה ומחשבה, מוסר ומידות, לא משה מפיו, עד שאמר עליו הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א, שהרוצה לראות כיצד הרמב"ם היה מתנהג יסתכל על הר"י קאפח.

בגיל צעיר התמנה להיות דיין בבית הדין הרבני בתל אביב, לאחר מכן עבר לכהן בבית הדין הרבני בירושלים, ובהמשך נבחר לכהן בבית הדין הגדול לערעורים, לצד חברותו במועצת הרבנות הראשית.

במקביל, בעידודם של הגרא"י הרצוג, הגרי"ל מימון והרב פרופ' שמחה אסף, החל במפעליו הספרותיים.

נאמן לדברי הרמב"ם בתחילת ספר המדע, כי "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שָׁם מצוי ראשון", המצווה הראשונה ממצווֹת עשה היא ידיעת ה', ואכן כל חייו של סבא נסבּו סביב התורה. כל כוחות הנפש, כל כוח המחשבה, ממוקדים בהבנת תורת ה', לכל עומקה, לכל היקפה. ידיעת המציאות, וידיעת התורה, התמזגו בו לכדי שלמות אחת. פיעמה בו מידת האמת והנהגתו בצניעות, בשקט, במאור פנים. במאמר ארוך הוא מוכיח את שיטת הרמב"ם, שכדי להעפיל מעלה מעלה במדעי הא-לֹקות, יש הכרח ללמוד קודם לכן את המדעים ההכשרתיים, הכוללים את תורת ההיגיון (לוגיקה), אסטרונומיה, מתמטיקה, גיאומטריה, פיזיקה, בוטניקה, זואולוגיה, אנטומיה ורפואה, ונוסף להם גם דקדוק הלשון.

יותר מכך, כתב, הרמב"ם סבור כי מצווה מן התורה ללמוד את המדעים הללו אשר משום מה קוראים אותם 'לימודי חול'... הרי לך דברים ברורים, כי בכלל המצווה 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך' גם לימוד המדעים המכשירים לכך." לא ייפּלא אפוא, שספרייתו הייתה מקיפה ביותר. מעבר לספרים התורניים בכל מקצועות התורה, כולל  כתבי יד וספרי דפוס נדירים, שכנו בה ספרים בפילוסופיה, באסטרונומיה, בבוטניקה ובזואולוגיה, מילונים ערביים לצד פייטני ימי הביניים.

החיים במחיצתו היו מתוך ידיעה שכּל משפט, כל הנהגה צריכים לימוד, וכל מעשה הוא מחושב. אדם צריך להשליט את השכל, הדעת, על כל מעשיו. אמר דוד המלך בספר תהלים: "מזמור לדוד, ה' מי יגור באָהֳלך, מי ישכֹּן בהר קָדשך. הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו". "הולך תמים" – כתב סבא, "זהו אשר כל ימיו גר באוהלי ה', גם בעת לכתו ברחוב, גם בעת עשיית חפציו נמצא הוא באוהלי ה', וכל הליכותיו, פעולותיו מפעליו, דיבורו ושיחותיו, קשורים הדוקים במרומי שגב מחשבותיו-מושכליו הצמודים בידיעת מי שאמר והיה העולם."

אחד הרבנים המכהנים ברבנות בארץ, העיד שכשיצאו משיעור, הוציא סיגריה והחל לעשן. שאל אחד מחבורת התלמידים את סבא מה דעתו על עישון. ענה סבא: "מי שמעשן עוד לא הגיע לדרגת אדם." כוונתו הייתה, שמי שמעשן שבוי בידי יצריו, ולא הגיע לדרגה של "אדם", שמשליט את מחשבתו ורצונו על התאווֹת. אותו מעשן הבין באותו רגע שהוא צריך לקבל החלטה, זרק את הסיגריה, וידע שהוא קנה לעצמו רב, איש אמת.

סיפר עליו חברו לספסל הלימודים בישיבת "מרכז הרב", הגאון הרב אברהם שפירא, לימים ראש הישיבה והרב הראשי לישראל, שמעודו לא פגש במתמיד כזה. "הרב קאפח היה מגיע לבית המדרש מוקדם בבוקר, ויושב ללמוד ברציפות עד שעה מאוחרת בלילה. לא היה מפסיק מלימודו לא לארוחת הבוקר, לא לצהריים ולא לערב, וכמובן לא היה הולך לנוח."

נאמן לפסיקת הרמב"ם, ולמנהגם של רבני תימן בכל הדורות, הקפיד שלא להתפרנס מתורה. לצד עמל בלימוד תורה, עבד כל ימיו, תחילה כצורף זהב וכסף, מקצוע שעבר דורות רבים במשפחה והוא הכירוֹ על בּוּריוּ, כסופר סת"ם, ובהמשך כדיין.

סבא הטביע חותם ניכּר על עולם היהדות בעיקר בזכות הספרים שהוציא לאור. חיבוריו לתחומיהם השונים, תרגומיו, מאמריו ומחקריו מהווים מפעל יצירה אדיר – של איש אחד. ללא צוות עורכים, הוציא לאור כתבי ראשונים ואחרונים, ספרי מחשבה ומדרש, פרשנות, שו"ת ראשונים, ומעל לכול מפעלו העצום לההדרת כתבי הרמב"ם. גולת הכותרת בחיבוריו היא ללא ספק מהדורתו ל"משנה תורה", עמוד התווך של עולם התורה, עשרים וארבעה כרכים בהם העמיד סבא את פירושו ל"י"ד החזקה" להרמב"ם, וכלל אוצר בלום של פירושים ומקורות, גרסאות ומסורות, פסקי הלכה ובירורי שיטות. בהירוּת המחשבה, ניתוח רגיש ויכולת ניסוח מדויקת יצרו כתיבה ברורה וקולחת.

היצירה הספרותית הענפה זיכתה אותו בפרסים רבים, בראשם פרס ישראל. דומני שהוא, השקוע ראשו ורובו בתורה אך בפעילותו התורנית השׂכיל לשלב גם את המדע, היה הדיין היחיד שנעשו כינוסים לזכרו גם בעולם הישיבות, וגם בעולם האקדמי.

מאז שעלה לארץ לא עזָבהּ, כפסק הרמב"ם כי "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם", אלא לשלושה דברים. והוסיף סבא על כך: "למרבה הצער עברה חמוּרה זו של יציאה לחו"ל נעשית קלה בעיני רבים, אפילו משלוּמי אמונֵי...". פעם הציעו לו לצאת למסע הרצאות בארה"ב, אשר בשיאו יהיה מפגש עם שלושת גדולי התורה בארה"ב, הרב משה פיינשטיין, הרב יוסף דב סולוביצ'יק והרבי מלובאוויטש, אתו עמד בקשר מכתבים רצוף. אחרי התלבטות החליט שאת הארץ איננו עוזב, אפילו לא לזמן קצר.

את השירות בצה"ל ראה כהתגייסות למלחמת מצווה, וכל בניו ונכדיו שירתו בצבא. גם ההתיישבות בכל מרחבי הארץ היא דבר מובן מאליו, והסיבה לדעתו שהרמב"ם לא מנה את ישיבת הארץ בספר המצוות, משום שזו מצווה הכוללת מצווֹת רבות. בהקמת המדינה, בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, ובהקמת היישובים החדשים ביהודה שומרון וחבל עזה, ראה שלבּים ממשיים בתהליך הגאולה. בנו, נכדיו ורבים מתלמידיו היו שותפים בהקמת היישובים, בברכתו.

כאשר ראה את האחיזה היהודית בהר הבית הולכת ונשמטת, לא היסס לחתום ראשון על עצומה הקוראת לרבנים הראשיים לקבוע בצורה ברורה את המקומות המותרים לעלייה על פי דין, להקים בהר מקום תפילה קבוע ליהודים "ויֵדע העולם כולו כי הר קָדשנו ותפארתנו לא-לקי ישראל הוא...".

חייב אני להזכיר כאן גם את סבתא, הרבנית ברכה קאפח, תיבדל לחיים ארוכים. היא נישאה לסבא בגיל אחת-עשרה, עול ניהול הבית הוטל על כתפיה מגיל צעיר מאוד, והיא הייתה מלַווה נאמנה לסבא כל חייו. מתוך שותפות אמת נתנה לסבא את הזמן והמרחב הדרושים לגדוֹל בתורה, ולצד עול הפרנסה וגידול הילדים, הקימה בעצמה בירושלים מפעלי חסד רבים, עד שהפכה גם היא למוסד בפני עצמו. גם מעשיה שלה זיכו אותה בפרסים רבים, בראשם פרס ישראל, ודומה כי זו המשפחה היחידה בארץ, שבּהּ זכו שני בני הזוג, כל אחד בפני עצמו, בפרס ישראל.

סבא נסתלק מעִמנו במוצאי צום י"ז בתמוז, בליל י"ח בתמוז תש"ס. וראה זה פלא. ביום זה חמישים שנה קודם לכן, י"ח בתמוז תש"י, החל לכהן כדיין בבית הדין הרבני, ועשרים שנה מאוחר יותר, בי"ח בתמוז תש"ל, הוסמך לדון בבית הדין הגדול.

סיפר לי יהודי יקר, מבני עדת תימן שבא ממשפחה קְשת יום, אשר גרה בשכונה מרוחקת בירושלים. בשכונה לא היה בית כנסת תימני, והמשפחה התפללה באחד מבתי הכנסת האחרים בשכונה. כאשר הגיע לגיל מצווֹת, שאלוֹ המחנך, כיצד הוא מתכונן לבר המצווה. האם הוא יודע לקרוא בתורה, האם הוא יודע כיצד לקשור תפילין, וכו'. הנער השיב כי אביו לא כל כך משגיח בדבר. "אני אקח אותך לרב שיכין אותך למצוות," אמר לו המחנך. הוא לקח אותו לרב שגר בקרבת בית הספר, וזה ישב ולמד איתו את כל הדרוש.

רק כשהתבגרתי, אמר לי אותו אדם, הבנתי שהרב הזה שהכין אותי, נער שמעולם לא פגש לפני כן, לבר מצווה, בסבלנות כה רבה, הוא הרב קאפח, דיין בבית הדין הרבני הגדול, פוסק שידיו רב לו בכל מקצועות התורה, והוא פינה בעבורי את זמנו כאילו ללמוד אתי היה הדבר החשוב ביותר בעולם.

מי שצלצל לבית הרב קאפח ידע שהרב יענה לטלפון, שאפשר לשאול אותו על כל דבר והוא יענה בסבלנות על כל שאלה, ומי ששלח שאלה בכתב קיבל את המכתב בחזרה והתשובה צמודה לשאלה, אך קודם לכן מחק סבא את כל כינויי הכבוד שהעניקו לו, כולל המילה "הרב". כאשר התקשר בטלפון, אמר: "מדבר קאפח מירושלים". יחיד ומיוחד, ועם זאת עניו וצנוע.

 מאִמרותיו:

  • הרי לעבוד ולשמור מצוות מלך מלכי המלכים שהוא הבורא ומנהיג את העולם הוא השכר הכי גדול שיש לנברא, ומה שייך עוד לבקש שכר על זה?
  • גדלות בתורה מושגת רק בעמל, שקידה, התמדה בלימוד ונדוד שינה.

כתב: נכדו, עופר קאפח

                                                                                                              טלמון