הדפסה
אישים -

הרב יהושע יגל

 ראש ישיבת מדרשיית נעם פרדס חנה

 יגל פורטרט 2  הרב יהושע יגל

הרב יהושע יגל נולד בשנת ה'תרע"ו בעיירה פיעסק שבפולין. בגיל אחת-עשרה נשלח אל דודו הרב שבתאי יגל, שכיהן כראש ישיבת סלונים בה למד שלוש שנים. לאחר שנה נוספת בישיבת "אהל תורה" אצל הרב אלחנן וסרמן עבר ללמוד בישיבת קלצק בראשותו של הרב אהרן קוטלר.

בשנת תרצ"ו עלה הרב יגל ארצה, קודם שפרצה מלחמת העולם השנייה, כדי ללמוד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. הרב יגל שימש חברותא לרב ישעיהו משורר לאחר שאחרים לא יכלו לעמוד בקצב לימודו ובעמקותו. שם גם הצטרף לארגון ה"הגנה". בתחילת שנות ה-40 עבר הרב יגל לתל אביב ללמד בישיבת היִשוב החדש בראשותו של הרב עמיאל. בשנים אלו, ת"ש-תש"ה, התקרב אל ה"חזון איש" בביקורים שבועיים, ובד בבד החל ללמוד בבית הספר הגבוה למשפטים וכלכלה.

בשנת תש"ה נקרא על ידי מייסד המדרשייה ישראל קוז'ניצקי (סדן), לעמוד בראש הישיבה של "מדרשיית נוער המזרחי", הישיבה התיכונית הראשונה. הרב יגל נענה לאתגר וקיבל עליו את התפקיד.

איך הגיע הרב יגל למדרשייה? מספר סדן בריאיון:

 "הרב יגל היה מורה צעיר ומצליח בגימנסיה 'מוריה' בתל-אביב. בעל מרץ בלתי רגיל ורצון כן להפיץ תורה בחוגי הנוער. כבחור ישיבה שהיה פעיל ב'הגנה', הוא הווה עבורנו סמל של ראש ישיבה לדור החדש. הוא כבש את לבות הנוער אתו בא במגע, בתורתו, בחלוציותו ובהתלהבותו. כשחשבנו על ראש ישיבה מובן שהרב יגל היה זה שנראה בעינינו כדמות האידיאלית."

על אישיותו ודמותו המיוחדת כמנהיג וכמחנך, ניתן לעמוד מתוך דברי בוגרי הישיבה. וכך כותב הבוגר מיכאל:

 "אנסה לתאר כמה קווים לדמותו של הרב יגל, כפי שראיתי אותם בעיניים של תלמיד, לאור קשר ארוך שנים עם הרב. הרב יגל זכור לתלמידיו ולכל מי שהכיר אותו כצעיר נצחי, אף שכבר מגיל צעיר למדי הוא היה מכוּנה בפי רבים מתלמידיו 'הזקן'. הוסיפו לכך את הרב-גוניות באישיותו, כגון חרדי-ציוני, פתוח-שמרן, בעל יוזמות בכיווני השכלה שונים ביחד עם שמרנות ישיבתית-ליטאית, ותקבלו תמונת פסיפס של אישיות מורכבת ומענינת להפליא.

מקורב לגדולי תורה בעלי גוון חרדי ובו בזמן היה גם סטודנט למשפטים. כל אלו הנחו אותו במהלכיו השונים, אבל את צבעה היחודי של דרכו נתן לה הוא בעצמו.

הרב יגל גילה אוטונומיה, אומץ לב והעזה לכל אורך דרכו המיוחדת. הוא המריץ את חניכיו במדרשייה לפרוץ למחנה עין שמר הסמוך, בו עסקו פעילים שונים בחסות מוסדות המדינה (וה'מפלגה') ב'חינוך מחדש' של ילדי תימן. סירב להסגיר אנשי אצ"ל ומפני כך קיבל איומים מאנשי ההגנה.

הרב יגל, לפחות כפי שאני הכרתי אותו, ראה ערך בכל תחומי הידע והעיסוק, על אף אהבתו העזה לתורה. הרב יגל לא עסק באידיאולוגיות, וגם לא בהגדרות כאלה או אחרות. רבים תהו האם הוא חרדי או ציוני, האם הוא 'שחור' או 'לבן', האם הוא אומר הלל ביום העצמאות או לא.

כאמור, דומה היה כי הרב יגל כלל לא מתענין בהגדרות אלו ואחרות. הדבר היחיד שעניֵן אותו היה תורה. הוא רצה להשפיע על כמה שיותר תלמידים שילמדו תורה ברצינות, ושיהיו בני תורה בכל מקום שיהיו בו. הוא היה גאה מאד בבוגריו שתפסו עמדות שונות בחברה, אך בעיקר בכאלו שביטאו דבקות בתורה ועבודת השם. צבע הכיפה והבגדים היה חסר כל משמעות בעיניו. הרב יגל לא עסק באידיאולוגיות בשיחות עמנו כתלמידים, וגם לאחר מכן כמבוגרים. למיטב התרשמותי הוא גם לא עסק בזה בינו לבין עצמו. הוא פעל למען התורה והפצתה באופנים שנראו לו מיטביים, ופרט לכך שום דבר לא היה חשוב בעיניו. הישיבות שאליהן כיוון את תלמידיו היו הישיבות שבהן הוא האמין שהם ילמדו בצורה הכי טובה. זה היה הקריטריון היחיד אצלו, ולא אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת.

אהבת התורה שלו היתה מן המפורסמות. שניים מידידיי שהיו ר"מים צעירים במדרשייה סיפרו לי שהרב יגל ישב עמם להכין את השיעורים, את הסוגיות ואת אופן ההעברה, בכל שבוע. ערב אחד,

לאחר שסיימו ללמוד בשעה מאוחרת, הרב יגל הלך לביתו והם הלכו כבר לישון, ופתאום נשמעה נקישה בדלת הדירה בה למדו. חברי פתח וראה את הרב יגל, שמיד פתח ואמר לו : 'בקשר לרשב"א, מצאתי את ההסבר לקושיא'. הוא הבין שהרב יגל כלל לא לקח בחשבון את האפשרות שמישהו ילך לישון כאשר הסוגיא עדיין אינה נהירה לו עד תומה.

 כאשר הרב יגל התלבט בקושי בסוגיא שלא מצא לה מענה, ולוּ גם באמצע הלילה, הוא התניע את המכונית ונסע מיד לבני-ברק לברר את הענין. הוא לא יכול היה לישון כאשר לא סיים את בירור הסוגיא. כאשר הוא שמע שהרב ליכטנשטיין הגיע מארה"ב לעמוד בראש ישיבת ההסדר הר עציון (והצטרף לרב עמיטל) נסע לשם ושמע אצלו שיעורים כתלמיד. כפי שהבנתי, לא היה מדובר בכמה ימים, אלא בתקופה ארוכה.

הרב שולמן, מגדולי הדור הקודם, אמר שהאהבה והדאגה של הרב יגל לתלמידיו, שהיתה עד מסירות נפש ממש, מזכירה לו ראשי ישיבות 'מיתולוגיים' מן הדורות שעברו. כל תלמיד שהיה בשבוע ישיבה, זכה בהתענינות האם הוא מסתדר, ואולי אפשר לשפר משהו, או לעבור לישיבה אחרת. הרב יגל התענין גם במצבם של הבוגרים, ולא החמיץ אף חתונה או בר-מצווה של בוגר, בנו של בוגר, או נכדו.

הקשרים שלו עם הבוגרים היו ללא כל קשר לזהותו ועיסוקו. היו לו קשרים עם בוגרים שונים מתחומים שונים, אמנם בדרך כלל סביב תורה. הנהגתו החינוכית היתה מיוחדת במינה, ועל אף החיספוס החיצוני היא היתה לעתים מתוחכמת מאד. בעיניים של מבוגר הבנתי את שלא יכולתי להבין כתלמיד. כיום ברור לי, שהרב יגל דגל בשיטה חינוכית של מסרים משולבים. מחד, הוא גרם לנו לפחוד כאשר עסקנו בפעילויות שונות על חשבון הלימודים. מאידך, הוא נתן לכולנו את התחושה שחובה עלינו להתמסר לחברה שסביבנו והיה לנו ברור שזה גם על חשבון הלימודים. היה גאה מאד בפעילויות שלנו. לברוח מהמדרשייה להתנחלויות היה עוד מעשה אסור-מותר, מאותה משפחה.

מן המפורסמות הוא שהרב יגל לא היה מוכן 'להעיף' תלמיד מהמדרשייה, והדברים כנראה נעוצים בהוראה שקיבל מרבו, בעל ה"חזון איש". אמנם במאמר שכתב ב"ניב המדרשייה", על חינוך עפ"י ה'שולחן ערוך', הוא מדבר על השיקולים השונים של הדאגה לפרט מול טובת הכלל, מתוך ההנחה שכל תלמיד הוא בר תיקון. אמנם לעתים יש צורך להוציאו אך ורק אם הוא עצמו אינו מוכן לפעול לתיקון, אך בפועל ככל הידוע לי, זה לא יושם. הוא היה נוקט בדרכים שונות ומשונות כדי להימנע מהצורך להוציא תלמיד מהמדרשייה.

הרב יגל התנהג לפעמים כאילו המדרשייה היא ישיבת ווֹלוז'ין של דורנו. גישה זו נראתה לנו תמיד נאיבית ביותר. הוא התעקש לא לוותר על רגע של לימוד תורה ודיבר בלהט על מושגים כמו "ביטול תורה" על אף שגם הוא ידע היטב שרובם ככולם של התלמידים לא ממש מנצלים כל שעה (בלשון המעטה). דומני כי גם זה חלק מאותה שיטה של מסר משולב: מחד, דרישות שנראות מנותקות מהמציאות, ומאידך, מודעות מפוכחת למציאות כפי שהיא.

החיוניות היתה אחד המאפיינים הבולטים של הרב יגל. מי לא זוכר אותו רודף עם האוטו אחרי תלמידים בלילות. וכאשר הרב יגל שמע שאחד מתלמידיו מתגלח בתער בהיותו במילואים על גדות התעלה במלחמת יוה"כ, הוא נסע מיד עם המכונית ועם מכונת גילוח לתעלה.

בילינו שעות לא מעטות בלימוד משותף, שהיה עבורי חוויה אמיתית, ואף התכתבנו בנושאים לימודיים. על אף שחידושיו הרבים היו חביבים עליו מאד, ואמונו בהם היה בהחלט נחרץ, זה לא סתר מוכנות להקשיב בסבלנות וללבן ביחד את ההיבטים השונים של הסוגיא, ואף לקבל דעות אחרות. מרגלא בפומֵיהּ: "ומתלמידיי יותר מכולם".

לומד ומלמד תורה בעומק ובמסירות נפש בימים ובלילות, בכל מקום שהוא נמצא. חלק קטן מתוצאת המאמץ האדיר הזה נמצא בשני כרכי "נתיבות יהושע" שמצויים ברוב ספריות הישיבות."

יהודה אלירז, בוגר מחזור י"ז, כותב:

 "הגענו לפני עשרות בשנים מבתי-ספר ממלכתיים-דתיים בערי ישראל השונות. חלקנו בנים לדור ראשון לפליטי שואה. להם היה מושג קלוש ביותר על הניואנסים המבחינים בין הישיבות התיכוניות השונות, ואיתרע מזלנו להימנות על תלמידי המדרשייה. הימים ימי טרום מלחמת ששת הימים, ימים בהם חלומות סמויים על ארץ ישראל הגדולה טרם מומשו, וימים בהם הקיטוב העמוק בין חלקיה השונים של היהדות הדתית טרם צץ מעל פני השטח.

בתקופה זו הצליח הרב יגל לקנות את לבבנו ואת אהבתנו אליו ואל עולם התורה, על פי מסורת ישיבות ליטא. הרב יגל הגיע מעולם הישיבות הליטאיות וישראל סדן הגיע מהאוניברסיטה. הצמד הזה הקרין על דרכה של המדרשייה דאז. כך מצאנו את עצמנו תלמידי המדרשייה דאז לומדים גמרא בשיטת ה'הבנה' המאפיינת ישיבות ליטאיות, ומאידך לומדים לימודים כלליים מטובי המורים באוניברסיטאות שהמדרשייה היתה קרובה ללבם.

ניתן היה למצוא בחדר המורים ר"מים בוגרי פוניבז' וחברון ומורים מהטכניון או מאוניברסיטת בר-אילן יושבים בחברותא. הוסף לכך את אהבתו של הרב יגל אלינו, תלמידיו, את אוירת השובבות שהוא נתן לה לגיטימציה בעצימת עין – והרי לך את פירות אותו מוסד לדורותיו.

ה'מדרשיסט' בעל גאוות היחידה, בעל המודעות החברתית הגדולה לבני מחזורו ויותר מכך לבני

שבט ה'מדרשיסטים', ללא תלות בהשקפת העולם שאותה אימצו להם הבוגרים השונים לאורך ציר הזמן לאחר סיום לימודיהם.

תרומתו היחודית של הרב יגל, הייתה להחדיר לתלמידיו אהבת תורה ויכולת ללמוד בהעמקה דף גמרא.

אותם ר"מים שהגיעו ללמד במדרשייה מצאו עצמם מול צעירים שעוּלהּ של תורה היה זר להם. ובכל זאת הם האהיבו את התורה על לומדיה. נתקשה למצוא בוגר מדרשייה שכיח שאינו יודע מי היה ר' חיים מבריסק או בוגר שלא נהנה מקטע של "קצות החושן", ללא תלות בהשקפת עולמו.

שילוב זה לא פגע בעיצוב דמות בוגר טיפוסי של המדרשייה הנטוע חזק בהוויה הציונית, חדור בתודעה חברתית חזקה במיוחד כלפי מדרשיסטים אחרים, ויחד עם זאת נהנה מלימוד קטע גמרא עם רש"י ותוספות. בין בוגרי המחזורים השונים תמצא עד היום רבים שאין תורתם אומנותם, הקובעים עתים לתורה במשך שנים ביחידות, בחברותות או בקבוצות ומפגשי 'בר בי רב דחד יומא'.

הרב יגל היה מעוֹרה בקרב התלמידים וגם כאשר בגרו שמר עמם על קשר. נטל חלק בכל השמחות וכך גם בעתות צרה. במהלכי מלחמות ישראל הרחיק גם אל מעבר לקווים, כדי לשהות במחיצתם ולעודדם. נפשו היתה קשורה בנפשם של תלמידיו האהובים."

הרב יהושע יגל נפטר ביום כ"ו בכסלו תשס"ז (2006).

פטירתו של הרב יגל סימנה סיומה של תקופה, הן בתולדות מדרשיית נעם והן בתולדות הישיבות התיכוניות. מורי הדרך, שעיצבו את דרכה של הישיבה התיכונית, אשר שורשיהם במעמקי יסודות התורה של גדולי הדור הקודם, סיימו את תפקידם והשאירו לדורנו את המשך נשיאת העול במסילה העולה בית ה'.

                                                                                                               כתבה: עופרה שטרן

                                                                                                            חוג ידידי המדרשייה

                                                                                                     על פי ספר היובל למדרשיית נעם,

                                                                            בעריכת פרופ' מרדכי בר-לב ויאיר שלג וארכיון מוסדות המדרשייה.