הדפסה
אישים -

הרב חיים דוד הלוי

 הרב הראשי לתל אביב בשנים תשל"ג - תשנ"ח

חתן פרס ישראל

 הרב הלוי  הרב חיים דוד הלוי

 את תולדות חיי אבי אפשר לחלק די בבירור לשלוש תקופות: ירושלים, ראשון לציון ותל אביב.

האדם הוא תבנית נוף ילדותו

נוף ילדותו של אבי נטוע בשכונות הספרדיות של ירושלים. כמעט כל ימי ילדותו עברו עליו בשכונת אוהל משה של בני העדה הספרדית. בשכונת אוהל משה גרו זה לצד זה יהודים עמלים פשוטים יראים ותמימים, משפחות מפורסמים כמו משה דוד גאון והנשיא יצחק נבון, ותלמידי חכמים מובהקים וגדולי תורה, חכם בן ציון קואנקא בעל "המאסף", אב בית דין בבומביי שבהודו וחבר מועצת הרבנות הראשית, חכם וידאל סורנגה אף הוא חבר מועצת הרבנות הראשית, הדרשן חרב"י [חכם רבי] בן ציון פרדס, אביו של הרב אליהו פרדס, ליָמים רבה של ירושלים. כן גר בשכונה חכם שלום הדאיה, אב בית דין העדה הספרדית, מחבר הספרים "שלום לעם", "שׂה לבית אבות" ועוד.

אבי היה מספר עליו את הסיפור הבא: יום אחד נכנסו לבית דינו של רבי שלום בני זוג, עומדים זה בזווית זו וזו בזווית זו ובוכים, מבקשים לסדר להם גט. אמנם אוהבים הם זה את זו וזו את זה אך הם נשואים כבר למעלה מעשר שנים ולא נפקדו בבנים. הרב, לאחר דברי תוכחה על עצם הרעיון, שלח אותם לביתם בברכה להיפקד בבנים לשנה הבאה, ואכן כך היה. עד כאן הסיפור כפי שסופר בפי אבי, אך בני משפחת הדאיה מוסיפים שהזוג הוא הורי אבי והבן שנולד הוא אבי.

 ירושלים

אבא נולד בח"י בשבט תרפ"ד להוריו - אביו משה, שעלה לארץ עם הוריו בגיל 16 מהעיר בורסה שבטורקיה ואמו ויקטוריה, גם היא בת ליוצאי טורקיה. רבי משה ואשתו היו אנשים יראי שמים בתכלית. האב היה בעל מלאכה ושליח הציבור הקבוע בבית הכנסת שבשכונה, בית הכנסת טאראנטו אשר היו "חובשי מצנפות" (תלמידי חכמים). 

כאמור, בשכונה גרו אנשים פשוטים ותלמידי חכמים נשואי פנים. הילדים למדו בבתי הספר המודרניים ולא עסקו בלימוד תורה. מצב זה החל להשתנוֹת עם ייסוד ישיבת "פורת יוסף" והופעת תלמידיה הראשונים. 

ההורים החליטו לשלוח את בנם לישיבה, דבר שהיה כרוך בלחץ כלכלי ובהתמודדות עם לחץ החברה מסביב. פעמים רבות היה אבי מספר איך השכנים היו באים להוריו בטענה על כך שהם מזניחים את בנם לגדול בּוּר - "תשלחו אותו לאליאנס, שם הוא ילמד, יוכל להיות פקיד בדואר"... אמרו.    

אחד המשחקים האהובים על אבי כילד קטן היה לסדר את כל הכיסאות בבית בשורות, לעמוד על כיסא מולם ולעשות את עצמו דורש כאחד החכמים. לפני כמה שנים פגשנו באירוע משפחתי את אחת מבנותיו של הרב קואנקא. על שאלתנו מי היו ילדי השכונה, שכמעט לא שמענו עליהם, ענתה לנו: "אנחנו לא הבנו את אביכם. הוא היה כל הזמן עם הספר ולא שיחק אתנו, לא השתתף אתנו, לא הבנו אותו אז".

 מגיל תשע עד אמצע שנות העשרים לחייו למד בישיבת "פורת יוסף". הישיבה הייתה נערצת עליו כפי שאפשר להיווכח מההקדמה המיוחדת בראש ספרו הראשון, "בין ישראל לעמים", ומאימוצו את מבטא הדיבור החלבּי של ראשיה. תלמוד החל ללמוד שם אצל רבי יוסף טוויל. בלילות היה רגיל ללמוד בבית הכנסת סילוֵרה של החלבים (מאחורי שוק מחנה יהודה, לא רחוק מאוהל משה). בשנות בחרותו המאוחרות השלים את לימוד סדר קדשים, שלא היה נהוג בישיבה, בשבתות, עם חכם בשם אליָשָׁר, אשר היה סוחר.       

 רבי עזרא עטיה ראש הישיבה היה ידוע בעומק עיונו, "היו רגילים לומר עליו שבעיונו הוא עושה חור בגמרא!" נשיא הישיבה, על פי הנוהג, היה הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. הרב עוזיאל עודד את התלמידים ללמוד מחשבת ישראל, ולימד בביתו את בני הישיבות שיעורים בכוזרי לרבי יהודה הלוי. אבי ואחרים, כמו ידידו, הרב דוד שלוּש (כיום רב העיר נתניה, ולימים מחותנו), השתתפו בשיעורים הללו. הרב עוזיאל הדגיש לתלמידי הישיבה כי חשוב שירחיבו את השכלתם הכללית, והדגיש את לימודי השפות, באמרו: "אני, שכּוֹחי בפי, בצאתי לחוץ לארץ הנני ככלי אין חפץ בו, מאחר שאינני יודע אנגלית".

אבי, שדמותו של הרב עוזיאל הרשימה אותו מאוד, הושפע מן הדברים ובזמן לימודיו בישיבה למד אנגלית בבית ספר ברליץ, והרחיב את השכלתו בסמינר מזרחי. אבי נבחר להיות בחבורה שלמדה בחברותא עם ראש הישיבה. באותה התקופה נמנו עם החבורה, מלבד אבי שהיה צְעיר המשתתפים, הרב עובדיה יוסף, הרב דוד שלוּש, הרב ציון לוי (כיום רבּהּ של פנמה), והרב בן ציון אבא שאול (לימים ראש ישיבת פורת יוסף) והרב אברהם ברוך (לימים רב בניו יורק). בישיבה קיבל כתב סמיכה לשחיטה והוסמך להוראה ולדיינות על ידי הרב עטיה והרב עוזיאל.

 בזמן לימודיו בישיבה נתבקש להיות מזכיר בית הדין הספרדי כמתלמד. במלחמת העולם השנייה כתב יומן אשר אבד, ובתקופות שלא היה אפשר ללכת ללמוד בעיר העתיקה היה לומד עם חברים מישיבת "פורת יוסף" בישיבת "שפת אמת" של חסידי גור. תקופה קצרה השתתף באימונים של האצ"ל.

זמן קצר לימד בישיבתו של הרב עוזיאל "שערי ציון", שם התוודע לרב אליעזר יהודה וולדינברג, מחבר ספר השו"ת "ציץ אליעזר" וחבר בית הדין הגדול לערעורים, שהיה ראש הישיבה.

בתקופת מלחמת העצמאות היה חבר בגדוד בחורי הישיבות "טוביה". בסופהּ בא בברית הנישואים עם אמנו, הרבנית מרים לבית משפחת ועקנין, נכדתו של רבּהּ של טבריה, הרב מאיר ועקנין.

במהלך שבעת ימי המשתה נבחר לרב השכונות רוממה ומי נפתוח (הכפר ליפתא) שבירושלים, וזמן קצר לאחר מכן נתבקש להיות מזכירו האישי של הראשון לציון, הרב הראשי לישראל רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל. הזוג הצעיר גר בבית שנקרא בפי בני הישיבה "הקיבוץ", שהיה שייך לרבי אברהם אבוכזיר, רבּהּ של קהיר. בני הזוג התגוררו בו במשותף עם עוד משפחות חברים מן הישיבה: הרב דוד שלוּש והרב ציון לוי הנזכרים. בתקופה זו נולד בנו בכורו, לימים ד"ר רפאל הלוי, סגן מנהל מחלקת ילדים במרכז הרפואי 'העמק'.

העבודה במחיצתו של הרב עוזיאל הנערץ השפיעה על אבי השפעה מכרעת. הוא קרא לתקופה זו כמה פעמים "השנים היפות בחיי". אבי ליווה את הרב עוזיאל בפעולתו הציבורית ובעבודת הפּסיקה. אבי כתב:

                     "זכיתי ויצקתי מים על ידיו [של הרב עוזיאל] משך כשנתיים. כמזכירו  

                      הפרטי ראיתיו מקרוב והכרתיו בהתנהגותו היומיומית בבעיות

                      הקטנות המעסיקות אישים גדולים... בביתו של הרב עוזיאל גִליתי את

                        מרן הרב  כאציל אמתי הנוהג בענוות חן עם כל

                      בני ביתו, לרבות עוזרות הבית. כאן נתגלתה גדלות נפשו האמִתית

                      והטהורה בכל פשטותה".

ילדותו של אבי עוצבה על ידי שלושה גורמים: החיים בשכונה והווי תלמידי החכמים של העדה הספרדית, ישיבת "פורת יוסף" ודמותו של הרב עוזיאל. עולמות אלה קרובים מצד אחד, אך בעלי קווים עצמאיים שונים ובולטים, הם שקבעו את פתיחותו וסובלנותו ואת קו היושר הפנימי.

ראשון לציון

בקיץ תשי"א (1951) מונה לרב העדה הספרדית בראשון לציון. באותם ימים לא היה מוסדר בחוק מעמד הרבנים וזכויותיהם. בעיר כיהן רב אשכנזי מבוגר, הרב זבולון חרל"פ בנו של הצדיק הרב יעקב משה חרל"פ. הופעתו של רב צעיר ונמרץ, שאינו מקבל שכר בעבור סידור חופה וקידושין, מכירת חמץ וכד', עשתה רושם רב בעיר. דירת הרב, בת החדר, נחצתה על ידי וילון: החלק הקדמי שימש משרד והיה פתוח משעות הבוקר המוקדמות בעבור השואלים קודם צאתם לעבודה ועד שעות הלילה, בעוד הרבנית עוסקת בניהול המשרד. החלק השני שימש למגורי המשפחה בת שלוש הנפשות. במשך השנים נולדו עוד שלוש בנות והמשפחה עברה לדירה גדולה יותר.

בראשון לציון, מצא אבא אנשים פשוטים המתפרנסים מחקלאות, ממסחר ומעבודה ביקב. השכלתם התורנית הייתה דלה. היו לכך שלוש תוצאות. הראשונה והמידית - חיסרון בדקדוק קיום המצווֹת. השנייה, נתק בין החיים המודרניים לבין החיים הדתיים. הקמתה של המדינה נתפסה אצל ההמון כ"ניצחון" החילוניוּת על הדת וממילא גרמה לנסיגה בקיום המצוות. השלישית, שנבעה ישירות מן השנייה - חינוך הבנים במוסדות שאינם מחנכים לתורה ומצווֹת. אבי האמין שלימוד התורה הוא התרופה העיקרית לשלושתן ולכן הִרבּה לתת שיעורים יומיים ושבועיים לבעלי הבתים של הקהילה.

אבי פעל בכל כוחו לשנות את המגמה לשלוח ילדים לחינוך חילוני. הד לפעילות זו נמצא בדרשתו על החינוך בפרי ביכוריו הספר "בין ישראל לעמים", שהתפרסם בשנת תשט"ו (1955). ספר זה עוסק בעומק סוגיות היסוד של מדיניות החוץ והפנים של מדינת ישראל על פי התורה. הספר שיצא מתחת ידי התלמיד החכם הצעיר היה חידוש בעולם התורה. חשובה לא פחות הייתה פעולתו לליכוד וחיזוקה של העדה הספרדית בהקמת מרכז רוחני סביב בית הכנסת 'מקור חיים' של עדת האורפלים, אשר בו התפלל ואשר משמש עד היום כבית הכנסת הספרדי הראשי בראשון לציון.

אבי, יד ביד עם המועצה הדתית, בתחילה עם הרב ברוך גרינברג ולאחר מכן עם הרב יצחק שלינקא, בנה מערכת כשרות עירונית בעלת מוניטין. סגנון הרצאתו הבּהיר עשה לו שֵׁם. הוא התבקש למסור שיעורים ולדרוש בכל המגזרים ובכל רחבי העיר. שיעוריו בתלמוד לפני חברי הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל הם הבסיס לספרו "דבר המשפט", שיצא לאור בשנת תשכ"א (1961), על הלכות סנהדרין לרמב"ם. כן עסק בהרצאות לציבור הרחב הדתי והחילוני.

לאחר פטירתו של הרב עוזיאל בשנת תשי"ג, פעל עם ידידו, הרב דוד שלוּש, במסגרת הארגון הארצי של הרבנים הספרדים להכרה במעמדם של רבני העדות הספרדיות בערים כרבני עיר. פעולה זו, שהייתה מאבק של ממש, הוכתרה בהצלחה והועילה לעיגון מוסד הרבנות המקומית בכלל, מבחינת התקנים וזכויות העובד של כלל הרבנים.

מצב העלייה החדשה העסיק אותו רבות. העולים החדשים, כידוע, מצאו את עצמם במציאות חדשה לחלוטין מבחינה כלכלית וחברתית, ובהרגשה של אבדן נכסיהם הרוחניים אל מול התרבות שנגלתה אליהם בארץ. מצב זה הוציא את אבי למעברות, לעודד את העולים בדרשותיו ולפעול כנגד המגמה למסור את הילדים לחינוך שאינו דתי. הוא נענה לפנייה לשמש במקביל רב של מושבי העולים כפר עוזיאל וגאולי תימן, ונסע אליהם מדי שבוע על מנת ללמד ולטפל בכל ענייניהם הרוחניים. את כושרו הרטורי, סגנון שיעוריו הבהירים ודרשותיו העשירות רתם לפעילות הענפה של חבר הרבנים של 'הפועל המזרחי' בכל ריכוזי האוכלוסייה ובכל פעולות החבר, ירחי כלה וכדומה.

בקיץ שנת תשט"ו (1955) נסע לאמריקה הדרומית והצפונית לשם גיוס כספים למוסדות רבי מאיר בעל הנס שבטבריה. מסעו ארך כמעט שנה. בתקופה זו נחשף לבעיית ההתבוללות שבתפוצות ולתרומה החשובה של הקמת מדינת ישראל כגורם מעצב ומייצב רוחני של היהדות בגולה.

בשנת תשכ"ד (1964) נבחר לִצעיר חברי מועצת הרבנות הראשית החמישית. הוא נהג לומר שזו מועצת הרבנות הראשית הגדולה האחרונה. במועצה כיהן עד יומו האחרון, ודרשתו האחרונה ניתנה בבית הנשיא, בהשבעתה של המועצה האחרונה, כזקן החברים.

בשנת תשכ"ח (1968) הוציא את ספרו "דת ומדינה". בשנת תשכ"ט (1969) בעקבות מלחמת ששת הימים נשלח מטעם הסוכנות היהודית לארצות אמריקה הלטינית. מסע זה, שארך חודשים מספר, כלל את כל ארצות דרום אמריקה. מטרתו הייתה לעודד את העלייה לארץ.

פרס הרב עוזיאל מטעם עיריית ירושלים הוענק לו בשנת תש"ל (1970).

בשנת תשל"א (1971) התבקש למסור את השיעור הראשי בבית הוועד שבמושב אבן שמואל. מוסד זה קם על מנת להכשיר שוחטים ופוסקים מורי הוראה מבּין כלי הקודש של המושבים. במקום זה לימד כחמש-עשרה שנה.

בשנת תשל"ב (1972) הוציא לאור את ספרו "מקור חיים לחתן ולכלה", לקט מתוך "מקור חיים השלם". באותה שנה הוכר כגדול בתורה על ידי מועצת הרבנות הראשית, בכוונתו היה לכהן כדיין בבית הדין הגדול לערעורים, אך תכניותיו השתנו עקב בקשתו של הרב עובדיה יוסף למלא את מקומו כרב הראשי וראש אבות בתי הדין בתל אביב-יפו.  

 תל אביב

בכ"ה באייר שנת תשל"ג (1973) נבחר לרב הראשי וראש אבות בתי הדין בתל אביב-יפו עם עמיתו הרב יצחק ידידיה פרנקל, שהיה רב שכונות דרום העיר, שזכה לאהדה ציבורית נרחבת הודות למעשי החסד שלו לתושבים, עוד מן הימים שקדמו להקמת המדינה. בתל אביב, למעֵט התקופה הסמוכה בת השנתיים, שבּהּ כיהנו הגאונים הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף כרבנים ראשיים, לא הייתה רבנות ראשית יותר מעשר שנים, והיה צורך בשיקום מעמדן של הרבנות ושל מערכותיה. במשך הזמן חילקו שני הרבנים את המחלקות השונות ביניהם כדי לאפשר ניהול תקין.

בתל אביב, עיר גדולה ומרכז תרבותי ועסקי, נפתח בפני הרב כר נרחב לפעילות עם אוכלוסיות שונות מאלה שהיה רגיל אליהן בראשון לציון. אבי קבע את מושבו בשׂדרות רוטשילד 96 ואת מקום תפילתו בבית הכנסת הגדול 'אוהל מועד', מיסודו של מורו ורבו, הרב עוזיאל. אבי פרשׂ רשת שיעורים בכל העיר, אשר אחד משיאיו היה סעודה שלישית בבית הכנסת 'אוהל מועד' שבו לימד בכל שבת כרבו, הרב עוזיאל, את ספר 'הכוזרי' לרבי יהודה הלוי בהשתתפות מאות שומעים.

אף על פי שהיה עסוק בטיפול בבית הכנסת 'אוהל מועד' קבע לעצמו סדר ביקורים בשבתות בכל בתי הכנסת הספרדים שבעיר - מיפו שבדרום ועד לצפון העיר, במטרה לשמור על קשר חי עם האוכלוסייה בעיר הגדולה. קשר מיוחד היה לו עם קהילת 'איחוד שיבת ציון', מיסודם של יוצאי גרמניה, אשר עד היום מציינת בסעודת מצווה את הצלת מלחמת המפרץ על פי פסק הלכה שלו.

בשנת תשל"ד (1974) השלים את חלקו האחרון של "מקור חיים השלם"

תכניות רדיו, בשם "עשה לך רב" שבהן השתתף אבי, היו הבסיס לספר השו"ת "עשה לך רב" בן תשעת החלקים, שהחל לצאת בשנת תשל"ו, 1976. שו"ת זה היווה מפנה בסגנון ספרי השו"ת מבחינת תוכנו, סגנונו הספרותי וצורתו החיצונית.

בשנת תשמ"ב (1982) הוענקו לו הפרסים על שם הרב י"מ טולידאנו מטעם עיריית תל אביב ועל שם הרב י"ל מיימון מטעם מוסד הרב קוק. בשנת תשמ"ד (1984) זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית מטעם עיריית תל אביב.                 

בשנת תשנ"א (1991) החל לפרסם את ספר השו"ת "מים חיים", אשר בשונה מקודמו, "עשׂה לך רב", עוסק בהלכה בלבד. ספר נוסף הבנוי בסגנון "תורת חיים", הוא "נצח משה" שיצא בשנת תשנ"ו (1996).

בשנת תשנ"ז (1997) הוענק לו פרס ישראל ליצירה תורנית.

בליל יום שלישי, י"ב באדר תשנ"ח, הסתלק אבי לבית עולמו והשאיר אחריו דור ישרים מבורך, כולם משלבים בתוכם פנימה חיי תורה ועבודה, בוגרי ישיבות ואולפנות, ששירתו במסגרות שונות בצבא ועוסקים גם כיום בתורה ובענייני המדינה והחברה.

                                                                                    כתבה: בִּתו, גילה אמיתי

                                                                                                שדה אליהו