הדפסה
אישים -

הרב בנימין צביאלי

חלוץ התקשורת הדתית ברדיו ובטלוויזיה

 zvieli 4 2  הרב בנימין צביאלי

הרב בנימין צביאלי נולד בערב סוכות י"ד בתשרי ה'תרע"ט (20.9.1918) להוריו ר' שלמה ואסתר חנה הרשקוביץ בעיר קאליש שבמערב פולין.

תולדות המשפחה:

משפחת אמו, סיטנר, הייתה משפחה ותיקה, גדולה ומבוססת היטב בעיר קאליש מדורי דורות. משפחת אביו הייתה מהעיר פרושקוב הסמוכה לוורשה. קרוב לוודאי ששהותה של משפחת אביו בעיר לא הייתה ארוכת שנים. סבו ר' בנימין הרשקוביץ', שעל שמו היה קרוא, טמון בבית העלמין היהודי של ורשה.  

למשפחת הרשקוביץ/סיטנר היו בקאליש בתי מסחר. חנות מעדנים גדולה ומפוארת שכנה באחת הכיכרות המרכזיות של העיר. שם החנות ZLOTY ROG ("קרן הזהב") ניתן לכיכר הגדולה, עד היום הזה. המשפחה הייתה דתית-ציונית והאב ר' שלמה הרשקוביץ היה פעיל במסגרת תנועת "המזרחי".

בנימין היה הצעיר מחמישה אחים ושתי אחיות ולמד בילדותו במוסדות חינוכיים בעלי גוון ציוני-דתי, כגון בבית הספר "דרכי נועם". לאחר הבר מצווה נשלח לוורשה ולמד בישיבת "תומכי תמימים" של חב"ד, והיה מקורב ברוחו לזרם חסידי זה כל ימיו. במקביל היה מבּין פעילי תנועת הנוער "השומר הדתי" - אחת מתנועות הנוער שקמו בפולין בשנות העשרים ששימשה לאחר מכן כאחד היסודות של הכשרת צעירים דתיים לעלייה ולהתיישבות. בשנת תרצ"ו (1936) עלה בגפו ארצה והוא בן שבע-עשרה שנה.

סמוך לעלייתו התיישב בנימין בירושלים והחל ללמוד בישיבת מרכז הרב. במהלך לימודיו היה מקורב במיוחד לרב יעקב משה חרל"פ ול"נזיר", הרב דוד כהן, שאצלו אף התגורר במשך שלוש שנים בערך. במקביל ללימודיו בישיבה החל ללמוד בסמינר למורים "מזרחי" שהיה אז בניהולו של הרא"ם ליפשיץ. בין מוריו היו שניים שהטביעו בו חותם לשנים רבות - הרב שלמה יוסף זווין והרב ד"ר אברהם יעקב ברַוֶר.

במשך כל ימיו ראה ברב "הנזיר", ר' דוד כהן, וברב זווין את רבותיו המובהקים.

בזמן לימודיו בירושלים הצטרף ל"הגנה" ופעל בה כשומר.

 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבד הקשר עם משפחתו שנותרה בפולין. לימים נודע שכולם נספו במחנות ההשמדה, למעֵט שרה אחותו הבכורה ומשפחתה שהצליחה למלט נפשה והגיעה לארץ ישראל לאחר סיום המלחמה. בי"ד במנחם אב ת"ש נשא לאישה את חוה לבית מטל, אותה הכיר עוד בפולין בפעילות של "השומר הדתי". משפחתה של חוה אימצה אותו באהבה ויחסיו עם חותנו, ר' זליג מטל, היו יוצאי דופן.

 עם סיום לימודיו בסמינר למורים והסמכתו כמורה נשלח על ידי מחלקת החינוך של המוסדות הלאומיים לעבודת הוראה במקומות שונים ולבסוף בבית הספר "תחכמוני" שבתל אביב ורבים הם תלמידיו מאותם ימים. עבודתו כמורה נמשכה כשתים-עשרה שנה

בנימין סיים תואר ראשון ואחר כך תואר שני בהצטיינות בתלמוד ולשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוסמך לרבנות ובין הסומכים אותו - הרב ווכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים, הרב זווין, שהיה רבו המובהק, והרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה בימים ההם הרב הראשי לישראל. בעקבות הסמכתו לרבנות נתבקש פעמים רבות לקדש זוגות לנישואין, בעיקר מחוג אנשי העיתונאות והתקשורת, מעשה שעשה בחפץ לב ובשמחה. במהלך עבודתו בהוראה ערך בנימין מספר חוברות הסברה שהופצו ברשת החינוך באותם ימים.

בשנת תש"ד כתב תסכית (דרמת רדיו) לקראת מלאת 25 שנה לעיר בני ברק. לאחר מכן הוזמנו אצלו מפּעם לפעם תסכיתים ששודרו בהזדמנויות שונות ב"קול ירושלים". נושאי התסכיתים היו בדרך כלל מעולם תולדות חכמי ישראל והאגדה.

בשנת תש"ו (1946) השתתף בקורס הראשון לשדרים ולכותבי תכניות שהתקיים מטעם הרדיו המנדטורי, בהדרכת לאה פורת וחנוך גבתון. לאחר הקורס היה למשתתף קבוע ב"קול ירושלים" כשבמרכז פעילותו שיחות על נושאים יהודיים, חגי ישראל, דמויות ואירועים בתולדות ישראל.

באותה עת היה התסכית המשודר אבן יסוד בשידור. תשומת לב רבה משכה סדרת תסכיתים על אישים דגולים בתולדות ישראל שבוצעה על ידי מיטב שחקני התיאטרון של אותם ימים. במקביל - החלו שחקנים וקריינים "לקריין" קריאת פרקי תנ"ך. באותה עת החלו גם שידורים לבתי ספר, דבר שהיה חידוש בפני עצמו.

 

עם קום המדינה וכינון "קול ישראל" התבקש לארגן את השידורים במסורת ישראל ולימודי היהדות במסגרת יחידה ארגונית מגובשת. הוא הקים את המחלקה שנקראה לימים "המחלקה למסורת ישראל". סביב משימה זו ריכז אנשים רבים, ממיטב הכוחות האינטלקטואליים של הציבור הדתי, המסורתי ומאנשי חקר לימודי היהדות באקדמיה. כן ריכז רבים מבעלי הכשרונות המוסיקליים והדרמטיים לצורך הפקת התכניות.

שידורי המחלקה למסורת ישראל תפסו מקום נכבד בלוח השידורים העבריים עד לשנות הששים.

מקום מיוחד בשידורים תפסו "פרקי היום בתנ"ך", ששודרו לפני מהדורת החדשות העיקרית של שעות הערב. לקריאה צורפו שיחות פרשנות מפי קשת רחבה של אנשי מקרא מובהקים. מבחר מהשיחות יצאו לאור בשני כרכים בעריכתו.

במשך הזמן נוספו לשידורים גם שיעור בתלמוד, סקירת ספרות תורנית, שיחות לנוער (שאף הן לוקטו לספר  - "אנו כולנו") ושיחות על אגדות חז"ל.

תכנית חזנות "פרקי חזנות כבקשתך" הייתה ללהיט במשך שנים ארוכות. שומרי מצווֹת וגם חילוניים, התרפקו בגעגועים על נעימות בית הכנסת.

המחלקה למורשת היהדות הייתה אחראית גם לשידורים חיים באירועים המרכזיים כגון סליחות ראשונות, הקפות שניות של מוצאי שמחת תורה, קריאת מגילת אסתר בפורים וקריאת איכה וקינות בליל תשעה באב.

בתחום המוסיקה הייתה למחלקה למורשת ישראל הזכות לקדם עיבודים מוסיקליים רבים של יצירות ליתורגיות-יהודיות להרכבים של חזן ומקהלה, או אף לליווּי אינסטרוּמנטלי עד לתזמורת סימפונית שלמה. חלק מעיבודים אלו מהווים עד היום פנינה מוסיקלית יקרת ערך וההקלטות שמורות בארכיון רשות השידור. בין השאר, נערך איסוף מסודר של מנגינות חסידיות מחצרות האדמו"רים והן עובדו בחלקן ונשמרו בהקלטות.

השפעה מיוחדת הייתה לתכניות על הציבור בהתיישבות העובדת, כולל בקיבוצים החילוניים, שעדיין רבים בתוכם זכרו בגעגועים את מנגינות בית האב או הסב.

אנשי המקצוע שליוו אותו בשנים ההן מציינים כי בכל המובנים של ידע טכני בהקלטות, עריכה והפעלת אפקטים - היה בנימין צביאלי בראש החדשנים. למיומנותו יצא שֵׁם ורבים מאנשי הרדיו הוותיקים נעזרו בו בעצות באותן שנים ראשונות של רדיו ישראלי.

היותו של ר' בנימין צביאלי איש תורה מובהק, הלבוש כבן תורה, מגוּדל זקן ודקדקן במצווֹת - וכן היותו מוסמך לרבנות, קרבה גם את הציבור החרדי לשידורי הרדיו, מתוך הבנה שמדובר בכלי רב-עצמה ששימוש נכון בו עשוי להניב פֵּרות חינוכיים והסברתיים.

לשיא הגיע הקשר, עם הגיעוֹ של מכתב מהרבי מליובאוויטש, בט"ז בכסלו תש"כ (איגרות-קודש, י"ט, צ"ה):

"הנני לאשר קבלת מכתבו מכ"ה במרחשוון, בו כותב על דבר הפצת מעיינות חב"ד על גלי הרדיו באה"ק, ת"ו על ידי משיח צדקנו..... תקוותי שכבודו וחבריו לא יסתפקו בהישגי העבר...

..והרי הבעש"ט הדגיש עניין ההפצה, וכלשונו באיגרת הקודש - הפצת המעיינות (אפילו בין אלה שעדיין בבחינת) חוּצה. והיש לך הפצה גדולה מזו שעל-ידי גלי הרדיו שפורצים כל הגבולים והמחיצות...

...ואשרי חלקו של כל אחד ואחד ויעשה כל התלוי בו בהפצת המעיינות לקיים ההוראה האמורה באיגרת הקודש הנ"ל, להמשיך ולקרב ביאת מלכא משיחא בקרוב ממש."

בשנת תשט"ז (1956) יצא לשליחות לאנגליה מטעם המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של הסוכנות היהודית. השליחות נמשכה כשנתיים ובמסגרתה ניהל את מערכת השליחים והחינוך בלונדון. במהלך שליחותו השתלם בראשות השידור הבריטית, ה-BBC.

כעשרים שנה לאחר מכן יצא לשליחות בת שנתיים לדרום אפריקה, שם ניהל את הסמינר למורים יהודיים ביוהאנסבורג ופעל בתחום התרבות היהודית של קהילת דרום אפריקה.

לאחר קום המדינה בראשית שנות ה-50, החל לכתוב פרקים-פרקים מעין "יומן" של נער דתי בשנת הבר מצווה, הכולל תמונות חיים מאירועים שקרו לנער בשנה זו. הפרקים פורסמו בהמשכים ב"הצופה לילדים" ולאחר מכן אוגדו לספר "יומנו של גדעון", שהיה לספר נוער פופולרי מאוד.

מיד לאחר שחרור ירושלים, היה זה בנימין צביאלי שהפיק את התכנית בטלוויזיה על ירושלים המאוחדת. עם התחלת השידורים הסדירים בטלוויזיה, שודרה תכנית דתית אחת לשבוע במוצאי שבת ונתקבלה הצעתו לסיים את השידורים מדי לילה ב"פסוקו של יום". הטלוויזיה אפשרה לצלם אירועים רחבי היקף, הופעות של חזנים ומקהלות, להקות ותזמורות שעסקו בנגינה, בשירה ובחזנות מסורתית.

צוותי צילום נשלחו לארצות רחוקות כדי לתעד קהילות יהודיות בתפוצות.

כבימי הרדיו - הצטיין בנימין צביאלי בסגנון הגשה אישי משל עצמו. תכניות בעלות גוון חגיגי ומיוחד הוגשו אישית על ידו.

בוויכוח המתמשך על "כשרותה" של הטלוויזיה, טען, במידה מסוימת כהמשך לשיחתו עם האדמו"ר מליובאוויטש, כי הטלוויזיה היא רק כלי. ויציקת תכנים מתאימים לכלי עשויה להביא את דבר היהדות אף לנידחים ביותר. "לבל יִדּח ממנו נִדּח".

במשך כל השנים כתב בנימין צביאלי עשרות מאמרים, שעסקו במגוון נושאים בתחום ההגות היהודית.

במשך שנים ארוכות נתן את השיעור השבועי בשבת בבית משפחת לבנון הירושלמית, שיעור שנהג להשתתף בו גם נשיא המדינה דאז - זלמן שזר. הוא השתתף גם בכתיבת ערכים רבים באנציקלופדיה יודאיקה ובאנציקלופדיות אחרות.

בשנת תשמ"ט הוענק לו העיטור "יקיר ירושלים" על פעילותו הענפה בתחום הנחלת מורשת ישראל באמצעי תקשורת ההמונים ובמסגרת מוסדות התרבות של ירושלים.

הרב בנימין צביאלי הלך לעולמו בשיבה טובה, במוצאי שבת פרשת "בא", ט' בשבט תשס"ד, והוא בן פ"ה שנים. הוא נטמן בחלקת "יקירי ירושלים" בפסגת הר המנוחות.

                                                                                                כתב: בנו, ד"ר שלמה צביאלי

                                                                                                                           תל אביב