הדפסה
אישים -

הרב אריה בינה

מייסד וראש ישיבת בני-עקיבא "נתיב מאיר" ירושלים בשנים תשי"ג - תשנ"ה

 בינה פורטרט  הרב אריה בינה

נ"ה שנים חלפו למִן היום שבו נטע הרב אריה בינה (ר' אריה) את ישיבתו, ישיבת בני עקיבא "נתיב מאיר", במבנה נטוש של בית חולים לחולי עיניים בשכונת אבו טור בירושלים, ואלפי הבוגרים שזכו להימנות עם תלמידיו ממשיכים להתגעגע לדמותו הזוהרת והמרתקת, ממשיכים לשמור לו פינה חמה בלבם ויודעים כי הניגונים ששתל בקרבם אינם נובלים לעולם וכי ר' אריה הוא תבנית נוף מולדתם.

מה היה סוד קִסמו של ר' אריה? היכן היה מונח המגנט ששאב אליו את מיטב הנוער הדתי מכל רחבי הארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת? מה היה המרשם שבעזרתו הפך ר' אריה את "נתיב מאיר" ל"ספינת הדגל" של ישיבות הציונות הדתית? לבית היוצר לנשמת הציונות הדתית? לבית גידול לראשי ישיבות הסדר, למנהיגי ציבור מהשורה הראשונה, למפקדים בכירים בצה"ל? מה היה בו בר' אריה המעורר געגוע בקרב דורות של בוגרים? מה היה בו בר' אריה שרכש את אמונם הבלתי מסויג של הורים שהפקידו בידיו את בניהם?

המראה החיצוני של "נתיב מאיר" בשנים הראשונות, לא היה בו כדי לשובב את נפשם של ההורים. התלמידים התגוררו בדירות שכורות במרתפי בניינים. חדר האוכל עלוב המראה היה במרחק מאות מטרים משם, בבית ערבי מול הר הרצל, ואילו בית המדרש שכן בבית הכנסת הספרדי מהלך עוד כמה מאות מטרים. מים חמים לרחצה לא היו בדירות המגורים ואת מנת המים החמים קיבלו התלמידים אחת לשבוע, בערבי חמישי, במקווה שליד בית הכנסת הספרדי. ואף על פי כן, איזשהו חום פנימי זרם מתוככי הישיבה והצמית אליו את הנערים שבאו מרחוק ומקצה הארץ.

חודשים ארוכים, עמוק לתוך הלילה, טִפטפו לאוזנינו תלמידי הכיתות הגבוהות את הסיפורים על ר' אריה ובעמל רב בנו לנו את פסיפס דמותו ההולכת ומתגבהת. מהסיפורים הללו, שדומה היה כי מציאות ודמיון נתערבבו בהם זה בזה, הלכה ונתעצמה האגדה והייתה למיתוס. לימים, כשרצינו לברר היכן עובר קו הגבול בין המציאות לדמיון בסיפורים על ר' אריה, גילינו למרבה התדהמה כי לא רק שהפרזה לא הייתה כאן אלא אף חלק מן הסיפורים מעולם לא הגיעו לאוזנינו, ואולי מה שהעֱצים את האגדה הייתה דמותו השתקנית של ר' אריה, שלא מפיו נשמעו הסיפורים, אף לא מפי בני משפחתו, כי אם מדור לדור של תלמידים, מפֶּה לאוזן.

הרב אריה בינה (בנסובסקי) נולד בשנת תרע"ג בעיירה סלונים שבליטא. בגיל 13 גלה למקום תורה, לישיבה המפורסמת במיר. עם הגיעו לבגרות ביקשו הרשויות לגייסו לצבא בהיותו נער בריא וחזק. בעצת רבותיו עלה לארץ (תרצ"ג) ופתח בקריירה של פועל בניין בתל אביב, מאלה שעליהם כתב המשורר: "אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב". אם כבר בונים את הארץ פיזית ולא משמשים ברבנות, העדיף ר' אריה את המשק החקלאי והצטרף  כחבר מן השורה למושב כפר הרא"ה שבעמק חפר (תרצ"ה). באופן טבעי התגייס ר' אריה ל"הגנה" והשתתף בהברחת נשק מסוריה וממצרים לארץ ישראל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא יכל ר' אריה להישאר אדיש, והתגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, עבר את אימוני הטירונות במחנה צריפין, נשלח לשרת במצרים, והצטרף לפלוגת תפעול הנמלים שבחיל ההנדסה המלכותי שבנמל טוברוק שבלוב. מלוב נשלחה היחידה ליוון לסייע לחיל המשלוח הבריטי בפריקת אספקה מהאניות. כשהגיעו ליוון, נמצא כבר הצבא הבריטי בנסיגה, ויחידות גרמניות זינבו בו תוך הפצצות כבדות. ר' אריה, יחד עם חבריו, נפל בשבי הגרמני, ושהה בו כ-5 שנים, עד תום המלחמה.

זמן קצר לאחר שובו לארץ קרא לו הרב נריה, ראש ישיבת כפר הרא"ה, להיות ר"מ בישיבה והחזיר אותו לעולם התורה, עולם שבסתר לבו תמיד שאף להימנות עמו.

תלמידים בישיבת כפר הרא"ה אינם יכולים לשכוח את דמותו של האיש נעול מגפי גומי של רפתנים המגיעים עד הברכיים, לבוש מכנסי פועל וחולצה של חקלאים, מתייצב בפתח הכיתה, נושא בידו גמרא גדולה, מניחהּ על הסטנדר ופותח בשיעור. המראה של איש האדמה המגיע היישר מהרפת אל בית המדרש ונותן שיעור, עלה בערכו עשרת מונים על מאות דרשות חוצבות להבות, והותיר בהם רושם בל יימחה והבנה יסודית לדמותו של היהודי החדש בארץ ישראל.

רגישוּת ריאותיו לזבל העופות, המשתלבת היטב עם הצורך הבסיסי שנוצר להרחיב את מעגל ישיבות בני עקיבא אל מעֵבר לישיבה הראשונה בכפר הרא"ה, מעלָה את ר' אריה, בז' באדר תשי"ג, יחד עם קבוצה מתלמידי הישיבה, לירושלים. שם, בשכונת אבו טור, על קו הגבול העירוני, מול קני הלגיון הירדני, הוא מקים את ישיבת בני עקיבא "נתיב מאיר" זו שתוכר לימים כ"ספינת הדגל של ישיבות בני עקיבא". תלמידי הישיבה באותם ימים אינם יכולים שלא להיזכר באימה באש הרובים הנוֹרֵית מחומות העיר העתיקה הננעצת בקירות הישיבה, והאגדות אף מספרות על ר' אריה שהיה משיב אש מאקדחו אותו היה נושא בחגורתו. ואם תרצו אין זו אגדה.

הציונות הדתית בעולמו של ר' אריה איננה פראזה ולא נזקקה למילים. לא איש דברים היה ר' אריה. אך כל כולה של מסכת חייו הִנהּ התגלמות של ציונות דתית שאינה זקוקה להצהרות ולנאומים חוצבי להבות  כדי להצית בה אש, כדי להלהיבה. 

האיש היוצא מדי יום לאדמתו, לרפתו וללולו, האיש היוצא להגנת מולדתו, האיש היוצא להילחם באויב המר מכול לעם היהודי, האיש שבתוך עבודת האדמה אינו מפסיק משנתו בלילות ואף מרביץ תורה לתלמידי ישיבה, האיש השונה את מסכת יבמות 60 פעמים בשִביוֹ הנורא, אינו נזקק למילים כדי להסביר ערכה של ציונות דתית. האיש רק צריך לספּר את סיפור חייו ואידך זיל גמור.

ר' אריה היה איש ישיבת "מיר".

שלושה היו "גיבורי" נעוריו ב"מיר"; הרב אליעזר יהודה פינקל ראש הישיבה, הרב חיים שמואלביץ, שהיה החברותא שלו ולימים ראש ישיבת "מיר" בארץ ישראל, ויותר מכולם: המשגיח הנערץ - הרב ירוחם ליבוביץ. "ר' ירוחם היה אומר" נהג לצטט אותו כמעט מדי שיחה, ואנחנו תלמידי "נתיב מאיר" בשנותיה הראשונות, לעולם נחוש כי אמנם אין אנחנו בני "מיר" אך אנו נכדי "מיר", ור' ירוחם שאותו לא הכרנו, הוא האיש שאת תורת המוסר שלו אנו נושאים בקרבּנו. ומי שבקיא בתורת הישיבות הליטאיות בכלל, ובתורת "מיר" בפרט, יודע כי למדנות ומוסר הם אשיותיה של "מיר", הם אשיותיה של "נתיב מאיר", הם אשיותינו.

השקפת עולמו היסודית של ר' אריה ביקשה ליצור סינתזה בין עולם הלמדנות והמוסר הליטאי לבין עולם הישיבות התיכוניות, ישיבות "בני עקיבא". מן הבחינה הזאת סלל בתוך עולם הישיבות של בני עקיבא דרך עצמאית משלו.

ר' אריה בינה ביקש לעצב "אדם" והדרך לכך אינה עוברת דרך אידיאולוגיות מפוארות, כי אם בשיחות מוסר היורדות לעומקי הנפש ועוסקות בדברים הנראים לכאורה חסרי חשיבות. שיחות המוסר שלו, שנודעו בישיבה בשם "שפכטלים", הרקיעו שחקים ויכלו להימשך שעות ארוכות כשהן עוסקות "לכאורה" בעניינים "טפלים" כמו גליל נייר טואלט המתגולל על הרצפה.

השנים הראשונות שבהן נבנו יסודות הישיבה, שנות ה-50 וה-60, הן השנים של לפני מלחמת ששת הימים, לפני המפגש ההיסטורי בין דור הכיפות הסרוגות לארץ ישראל התנ"כית. הציונות הדתית נעדרת הלהט שבא בעקבות ששת הימים, היא "אפורה עקשנית ושותקת" – כמאמר השיר.

כזהו ר' אריה, אך מסכת חייו היא המודל הקלאסי של איש ציונות דתית. סולם מוצב ארצה המגשים את בניין הארץ והגנתה ככתבם וכלשונם, וראשו מגיע השמימה בלימוד התורה, בלמדנות הליטאית ששמה יצא למרחוק וכפי שבאה לידי ביטוי באחת מישיבותיה המפוארות, ישיבת "מיר".

ייחודה של "נתיב מאיר", זה שהוענק לה על ידי ר' אריה, היה ברצינותה ובכובד ראשה. ר' אריה לא נתן לשאיפת הציונות הדתית למצוא את שביל הזהב בין לאומיות לתורה, לשאיפתה ליצור סינתזה בין יהדות לתרבות הכללית, לשאיפתה לשאת יותר מדגל אחד, שתפגענה באחד מהדגלים. התורה אינה על חשבון העבודה והעבודה אינה על חשבון התורה, יש לחתור למצוינות בתורה כאילו אתה תלמיד "מיר" ובאותה מידה יש לחתור למצוינות במדע או בצבא. אם בחרת בדרך התורה, "נתיב מאיר" מעניקה לך את הכלים להגיע לגדלות בתורה, ואם בחרת בקריירה מדעית או צבאית, "נתיב מאיר" מעניקה לך את הכלים להגיע לפסגה גם בתחומים הללו.

כראש ישיבת "בני עקיבא" היה ר' אריה מעוֹרה היטב בהווי תנועת "בני עקיבא". עם החזות הרבנית והכיפה הליטאית, ניצח ר' אריה על מפקדים בשבתות הארגון ובימי העצמאות, היה ער לצורכי התנועה כמו, למשל, סניף "בני עקיבא" בירושלים, אליו שלח מדריכים מטובי תלמידי הישיבה, והשתתף באופן פעיל בוועידות ובמועצות "בני עקיבא".

השקפת עולמו הציונית דתית המגובשת נטעה בו גם תחושת אחריות ותחושת שליחות. הוא לא הסתפּק ב"נתיב מאיר" ובהישגיה, וייסד ונטל חלק מרכזי בהקמה ובפיתוח ישיבות הסדר, שהראשונה שבהן היא ישיבת "הכותל" שנוסדה בעיר העתיקה מיד עם שחרור ירושלים, ושבתקופתה הראשונה אף התמיד בנתינת שיעורים בה.

במהלך השנים תשל"ג-תשל"ז הוקמו בזו אחר זו; ישיבת "הגולן", ישיבת "מעלות" וישיבת "ברכת משה" במעלה אדוּמים. בין לבין נטל חלק מרכזי בהקמת הישיבה בפאיד שמעֵבר לתעלה, במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת תשל"א חיזק את יסודותיה של ישיבת "בני עקיבא" בנחם בשלחו לשם כיתה למשך שנת לימודים אחת שלמה.

בכ"א בחשוון תשנ"ה השיב את נשמתו לבוראו.

ואם יש את נפשך להבין את עצמת השפעתו של ר' אריה על פניה ודמותה של הציונות הדתית לך אל הישיבות התיכוניות, אל ישיבות ההסדר, אל כנסת ישראל, אל היכלי המדע והרפואה, אל צבא ההגנה לישראל. שם, בעמדות ההשפעה הגבוהות ביותר, תמצא את תלמידיו של ר' אריה והם פני הציונות הדתית של היום, והם מעצבי פניה של הציונות הדתית של המחר. כולם היו בניו.

                                                                                    כתב: מרדכי מרמורשטיין, פתח תקווה

                                                                                    מתלמידי המחזורים הראשונים בישיבה